לאחר צריכה עיקשת ומתמשכת של ערוצי הטלוויזיה, הגעתי למסקנה נחרצת שכל התוכניות נפלאות והמגישים רעננים ומקסימים, אולם, בכל זאת, יש חמש פינות שהייתי אומר שהן מיותרות לחלוטין:

זום אין: פינה חדשה שהחלה בערוץ 12, וכמו תסמיני הקורונה, התגלתה כעבור שבועיים גם בערוץ 13. עיתונאי מגיע לענות על שאלות הצופים, למרות העובדה שאף אחד לא ביקש ממנו לעשות זאת. במקום "פגוש את העיתונות" - "פגוש את העיתונאי". ובינינו, למי יש עניין לשמוע עוד דעות מאילה חסון בשלוש וחצי בצהריים? לפתע הנושא אינו הסיכויים להקדמת הבחירות או מדיניות החוץ הצפויה של ביידן, אלא רינה מצליח. בעבר, עיתונאים היו חנוטים בחליפות, וכל צחקוק שלהם הלהיב את העם, אך כיום הם מופיעים 20 שעות ביממה, מתארחים זה אצל זה, שואלים ועונים, מצייצים ומתבטאים, כך שלא ברור למה לרועי מרמת גן מאוד חשוב לשאול את אהוד יערי מה דעתו על הסכמי אברהם.

סיכום עולמי: הפינה הפוסט־מודרניסטית הראשונה בטלוויזיה שמרדדת כל אירוע מגה־חשוב בסיפור אחר, סופר ביזארי. זהו תמהיל משונה עם תמונות שמתחלפות מהר, ומשאירות את הצופה הלום ומבולבל, כשאינו יודע עוד להבדיל בין המוני הרוגים באסון בקונגו לאלפי עגבניות מעוכות בקמצ'טקה. אין כאן עבודה עיתונאית, אלא אסופה מקרית של אירועים שנעים בין עקרוני למעניין, בין אסון לששון, בין מחריד למצחיק, בין משעשע למשגע, בין מתמיה למרגיע: סופה בגבול איטליה, עשרות הרוגים # אליפות סחיבת נשים בהונגריה # במצרים חושפים 59 ארונות קבורה # 28 שומרים חדשים מושבעים בוותיקן # תחרות קפיצת ארנבות בניקרגואה # חבר פרלמנט בקוריאה התאבד ביריות אקדח # רקדני בלט בריטים לקראת מופע בזום # שואת עם בארמניה # תינוק בעל שלושה ראשים בסין.
 
יונתן ובן: למילה סאחי יש פירושים רבים, אך אולי זו הפינה שמגדירה אותה בצורה הקולעת ביותר. יותר מזה, מעולם לא הגישו פינה טלוויזיונית סאחית כל כך אנשים צעירים כל כך ויפים כל כך. בתוכנית "שש עם עודד בן עמי" ייסדו פינה יומית חדשה למדי, שבה שני כתבים מתחלפים (הכי נאים בדסק) מספרים על אירועים בעלי גוון משעשע. המשותף לכל נושאי הסיקור שלהם הוא אופן התגובה שלהם לאירוע. כל מיני אמירות כמו: “לא עלינו חחח" ו"איזו נפילה יאללה" וגם, “אין ספק, היא הייתה הגדולה מכולן", ואז הכתב השני יגיד: “אבל לא גדולה כמו הזמרת הבאה". ראשו אדיר הממדים של עודד בן עמי ממוקם בין שני הכתבים שמתכתבים ביניהם בפינג פונג מילולי של צמד דודות הנפגשות על הספסל בגינה, ומחליפות רשמים מהנעשה ב"עולם המטורף מסביב". “נו, זה מה שיש, אין מה לעשות, וגם אין מה לומר. אז מה נאמר? נעבור לעניין הבא".  

יונתן ריגר (צילום: אייל בן יעיש, חדשות 2)יונתן ריגר (צילום: אייל בן יעיש, חדשות 2)

מנחם ותחיה הורוביץ: למנחם הורוביץ יש שתי בדיחות. האחת שכשהוא אוכל, הוא אומר “אני רק טועם", והשנייה, שהוא עושה את עצמו מתאמן. שתי הבדיחות באמת קורעות מצחוק כבר 37 שנים, ולכן החזרה עליהן, מדי ערב בפריים טיים, מרנינה במיוחד. כנראה שמנחם הוא אישיות כה אהובה, עד שגם אם לא מדובר באדם עם כישורי משחק של לורנס אוליבייה זה עדיין עובר. החידוש הוא שלאחרונה הצטרפה לפינתו גם אשתו תחיה, שבאופן פלאי התברכה בחוסר כישרון דרמטי עוד יותר מרשים משל מנחם עצמו. כך גם כשהם מגיעים למקום שערוך לצילומים, הם מתעקשים לשחק את עצמם מופתעים במשך דקות ארוכות. התוצאה קשה ומאולצת. ההומור היאכנאי פוגש צופים עייפים, שלחלקם כבר קשה להכיל את האירוע הטלוויזיוני היומי הזה.

המחוות של יונית לוי אחרי כתבות: והרי חידה: מה משותף למילים “עצוב, עצוב מאוד", “מעניין, מעניין ביותר", “בהחלט כן", “נקווה לטוב", וגם למחוות הגוף הידועות: נשיכת שפתיים בצער, חיוך מאולץ, הרמת גבות אמפתית, הרמת גבות אפתית והבעת פנים של "נו, אין מה לעשות"? נכון, אלה מגוון התגובות הספונטניות של יונית לוי לאחר כתבות המשודרות במהדורה. כידוע אחרי שבע דקות של חדשות, אנחנו עוברים לשעה ושליש של כתבות שאינן חדשות, וכל מה שיונית צריכה לעשות הוא לשקף בתמציתיות את תחושותיה הכנות. התוצאה טכנית ומשעממת, אך יכולה להוות גם משחק מהנה עבור הצופים. צפו בכתבה, ונחשו איך תגיב יונית. הזוכה יקבל את השלט למשך 10 דקות. בהצלחה.