הטור של קלמן ליבסקינד

אם אתם מזהים באזור שלכם ניסיון לסתום למישהו את הפה, הוא בדרך כלל יבוא מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, וכמעט תמיד גם יגיע מכיוונם של מי שמוכנים להישבע שהם החסידים הכי גדולים בעולם של חופש הביטוי. לנו, בישראל, יש ניסיון עשיר איתם. החברים האלה הביאו לסגירת ערוץ 7. החברים האלה הגישו עתירות נגד שידורי גלי ישראל. החברים האלה נלחמו כדי לפגוע בערוץ 20. החברים האלה (בסיוע כמה אינטרסנטים מבחוץ) קידמו את החוק שנועד להצר את צעדיו של "ישראל היום", שזכה לשם הפנטסטי "החוק לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל".

למה השמאל הישראלי נוקט כל כך הרבה שנים את השיטות האלה? פשוט מאוד, כי הוא יכול. למה הימין הישראלי רגיש יותר לפגיעה בחופש הביטוי? בגלל ניסיון החיים שלו. הרעב רגיש למחסור בלחם, יותר מהשבע. החלש רגיש לאלימות, יותר מהחזק. ומי שהודר במשך שנים ארוכות מהתקשורת, רגיש לפגיעה בחופש לדבר, יותר ממי שחש מאז ומעולם באולפנים כמו בבית.

פאנל פרשנים ערוץ 12 (צילום: צילום מסך)פאנל פרשנים ערוץ 12 (צילום: צילום מסך)


כל מי שחי פה, בדור הזה, ועוקב אחר התקשורת, ידע שהיום הזה יגיע. שברגע אחד תחליט קבוצה מסוימת שהאמת כולה נמצאת אצלה, שרק היא יודעת מה נכון ומה לא נכון להגיד, ושכל מי שלא מתיישר עם המציאות, כפי שהיא דורשת שתוצג, אחד דינו: לסתום.

אם יש דבר אחד שמזעזע יותר ממה שמתרחש בארה"ב בימים אלה - כשציוציו של הנשיא דונלד טראמפ מתפרסמים רק בליווי הערת אזהרה של טוויטר, וכשערוצי טלוויזיה מרשים לעצמם להפסיק את שידור דבריו רק משום שהם החליטו שהוא משקר, או את התדרוך של דוברת הבית הלבן, רק משום שהיא לא הציגה הוכחה לטענותיה - זו ההתלהבות שבה מתקבלים המהלכים האלה כאן, אצל שורה ארוכה כל כך של עיתונאים כחול־לבן.

הסיפור שקוף וברור. כשאנשי תקשורת ישראלים מוחאים כפיים לעמיתיהם מעבר לים, הם לא באמת מריעים רק למה שמתרחש שם. רבים מהם היו רוצים להחיל את הכללים החדשים האלה גם כאן, אצלנו, כשמדובר בראש הממשלה שלנו.

עוד רגע נגיע לעיתונות הישראלית, אבל עוד קודם לכן - מילה על הטירוף המפחיד והאנטי־דמוקרטי שמתרחש כרגע בארה"ב, בין אם מצדה של התקשורת המסורתית, בין אם מצד הרשת החברתית. יש מושכלות יסוד שנראה קצת מוזר שיש צורך להזכיר אותן, אבל נראה שבימים שחורים שכאלה אין ברירה אחרת. צנזורה, כל צנזורה, היא עניין רע. וכשמדובר בצנזורה על דבריו של טראמפ, לא מדובר סתם בעניין רע, אלא בטירוף מוחלט. שהרי אין לנו כאן עניין באיש שוליים הזוי, שממילא חשיבות דבריו מוטלת בספק.

מדובר במי שמכהן עדיין כנשיא ארה"ב. באדם שרק לפני כמה ימים מעט פחות ממחצית מהמצביעים בארה"ב, יותר מ־70 מיליון איש, רצו בו לעוד קדנציה כמנהיג העולם החופשי. כמה הזוי צריך להיות, כדי לחשוב שאפשר או שנכון להחליט שסותמים לאיש כזה את הפה?

הציוץ שסומן על ידי טוויטר (צילום: צילום מסך)הציוץ שסומן על ידי טוויטר (צילום: צילום מסך)


אבל בכך לא מסתכם העניין. משום שעם כל הכבוד להחלטה שברשת הטוויטר או בשידורי הטלוויזיה לא משקרים יותר, החלטה מרגשת וערכית בפני עצמה, מי בדיוק קובע מהו שקר? ובכלל, בעולם פוליטי שבו אחוז גבוה מדבריהם של פוליטיקאים לא תמיד מתיישב בקלות עם ההגדרה של "אמת", מי יקבע את מי מפסיקים בשידור ואת מי לא? שהרי אם בשקרים עסקינן, אז כדאי לא לשקר גם לעצמנו.

אותן רשתות טלוויזיה שהחליטו להפסיק להשמיע "שקרים" שמסייעים לטראמפ, כבר נתקלו פה ושם בשקרים על המסך שלהם, גם מצדם של אחרים, ולמרות זאת בחרו שלא להפסיק בגינם את השידור. אז יש שקר שאפשר לחיות איתו, ויש שקר שלא? שאם כך הם פני הדברים, אז כדאי להבהיר עוד משהו שהיה אמור להיות מובן מאליו: שכאשר אתה בוחר איזה שקר הוא לגיטימי, ואיזה שקר איננו לגיטימי, אתה מכריז על עצמך שאתה, ובכן, שקרן.

ומעבר לכך זה, מה תפקידנו, העיתונאים, כאן? לשבת על השאלטר ולהחליט מי ידבר ומי לא? ממש לא. ההפך הוא הנכון. שיגידו הפוליטיקאים כולם את כל מה שעל לבם, ואנחנו נשב רגע אחר כך, ואם נגלה שהם לא אמרו את האמת, נחשוף את זה לעיני כל. זה השירות שלנו לציבור. לא הניסיון להעלים מהצופים את העובדה שמישהו אמר משהו. אותי, למשל, עיתונאים שמחליטים לא לספר משהו שקרה, בהתאם לקריטריונים שהם קבעו, מפחידים הרבה יותר מעיתונאים שמביאים את כל המידע אל הסלון שלי, ומשאירים לי לבחור מה לעשות איתו.

האירוניה בהתגלמותה


המהלך הזה, של עיתונאים, לסמן או לסכור את פיו של מי שבראייתם משקר, הוא האירוניה בהתגלמותה, או אם תרצו, המקרה הקלאסי של הגמל שלא רואה את דבשתו שלו. למה? משום שאין גורם שבו מפעל השקרים, וההטעיות, והסתרת האמת, גדול ונפוץ יותר מאשר בכלי התקשורת. וכשעיתונאים עסוקים במאמץ לסתום את הפה לפוליטיקאים שמשקרים, נדמה שאיש מהם לא חשב על האפשרות שזה יכול להיות קריטריון מעניין בדרך לסתום גם את הפה שלו.

בואו נדבר רק על השבוע האחרון. קחו לדוגמה את הדיווחים והציוצים של הכתבים השונים, שהספידו את סאיב עריקאת. ובכן, כל מי שתיארו אותו כאיש של שלום, כמי שהתנגד לטרור, וכמי שאזרחי ישראל אמורים להבין כמה הוא יחסר גם להם, אינם אלא שקרנים, שלפי הכללים החדשים היה נכון להצמיד התרעת שקר קבועה לכל ציוץ שלהם. כי עריקאת רצה לגרור את חיילי צה"ל לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. כי עריקאת היה פעיל בהפצת עלילת הדם השקרית על הטבח, כביכול, שביצעו חיילינו בג'נין במהלך מבצע חומת מגן. כי עריקאת התחבק עם מחבלים שירו על חיילי צה"ל. כי עריקאת תמך בעוז בתשלום משכורת חודשית לכל מי שהיה מוכן לרצוח יהודים. כי עריקאת כתב מכתב שבח ועידוד למי שתכנן את רצח השר רחבעם זאבי.

סעיב עריקאת (צילום: רויטרס)סעיב עריקאת (צילום: רויטרס)


רק תארו לעצמכם מה היה קורה למי שהיה כותב מכתב שבח ועידוד למי שרצח את ראש הממשלה יצחק רבין. הרי האיש הזה היה יכול להיות מוצג כאיש מתון המקדם שלום רק בעולם של שקר. נו, אז מה דעתכם? אולי בהתאם לכללים החדשים, נתחיל להצמיד אזהרה קבועה לצד הטקסטים של כל מי שמכרו לנו השבוע את סאיב עריקאת באריזה רכה של איש הסולד מאלימות? לא, אני לא באמת מציע את זה. אני נגד הצנזורות הללו ונגד סימון הציוצים החדש, שאוסף עיתונאים ישראלים מתלהבים ממנו עכשיו, משום שהם חושבים שזה יתחיל בטראמפ ויסתיים בנתניהו. אין דבר כזה, חברים.

אם אנחנו מתחילים לסמן כאן שקרנים, נצטרך לפרוש את התמונה כולה. משום שאם אנחנו בעניין של להודיע לציבור מי אומר אמת ומי לא, אז אולי כדאי, רק לצורך הדוגמה, שבכל פעם שבני גנץ מדבר, תוטבע על המסך כוכבית אדומה שתזכיר לנו שמדובר במי שהבטיח לא לשבת עם נתניהו ולא קיים. ואולי כדאי גם לצרף נורה מהבהבת לכל מילה שיוצאת מהפה של יאיר לפיד ושל בוגי יעלון, שכבר שיקרו לנו פעם אחת כשנשבעו בשמות הקדושים שלא יקימו ממשלה שתישען על הרשימה המשותפת, ורגע אחרי הבחירות היו מוכנים להשליך את ההבטחה הזו לפח.


השקר לזכרו


רוצים עוד דוגמה לשקרים של עיתונות, רק מהימים האחרונים? לכו לשידורי הזיכרון ליצחק רבין ז"ל. אני לא מדבר על השידורים שעסקו ברצח עצמו. אני מדבר על אלה שניסו לצייר לנו את האיש, 25 שנה אחרי, באופן שאפילו הוא עצמו, אם היה חי, לא היה מזהה את עצמו. רגיש. אכפתי. דמוקרט. כזה שנהג כבוד בכל אזרח מאזרחי המדינה, תהא דעתו עליו אשר תהא.

בחייכם, נראה לכם ששכחנו שהוא כינה את המתנחלים "סרטן", שהוא לעג להם שהם מתגוררים ב"אריאל, עמנואל ושלומיאל", שכשהם הפגינו נוכח מצב ביטחוני קשה הוא לעג להם וכינה אותם "המתנחלים המתבכיינים מהשטחים", שהוא הסביר ש"התנחלות פוליטית היא כזאת שסדאם חוסיין לא יבזבז עליה סקאד", ושהוא אמר ש"מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלור"?

יצחק רבין ז''ל (צילום: יעקב סער, לע''מ)יצחק רבין ז''ל (צילום: יעקב סער, לע''מ)


מילא זה. כמה עוד אפשר לסבול את השקר החוזר, בכל שנה ושנה, על מורשת שתי המדינות שהוא הותיר לנו, לכאורה, כשהאיש בעצמו, בקולו, ימים לפני הירצחו, שב והבהיר שהוא מדבר על "ישות פלסטינית שאינה מדינה" ועל "רשות פלסטינית כדבר שפחות ממדינה עצמאית"? בדיוק כמו השקר שמספר לנו, בכל שנה מחדש, שאם רבין לא היה נרצח הוא היה ממשיך את הסכמי אוסלו, והיה כאן שלום, והייתה כאן תקווה, והיה כאן גן עדן במקום הגיהינום שהביא עלינו נתניהו.

מה אתם חושבים, שכולנו מטומטמים? שאנחנו לא יודעים שרבין, גם אם היה נשאר בחיים, לא היה מקדם שום דבר, בעיקר מפני שהוא כנראה לא היה נבחר שוב לראשות הממשלה? אתם חושבים שאנחנו לא זוכרים שהציבור הישראלי לא באמת התלהב מנהרות הדם שהביאו איתם הסכמי אוסלו, ושאת העמדה הזו שיקפו נאמנה הסקרים? הרי אם היינו נוקטים את השיטה החדשה, זו שמנתקת את השידור בכל פעם שמשקרים, לפחות בשליש מתוכניות יום הזיכרון השנתי של רבין היינו יושבים על הספה מול מסך לבן.

סכנה: פרשן לא אחראי

ואתם יודעים מה? בואו ניכנס רגע לפרופורציות. נניח שאנחנו חושבים שטראמפ משקר. ונניח שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהפצת שקרים היא עניין מזיק. האם באמת ייגרם אסון גדול כל כך אם הנשיא האמריקאי יצליח להשמיע את דבריו בשידור חי, ואפילו ישכנע כמה ממאזיניו שאכן היו זיופים, ושהוא בכלל אמור היה לנצח? הרי בסופו של דבר ישנם הפרשנים שיושבים באולפן ומזכירים כמה קולות קיבל ביידן בכל מדינה ומדינה. וישנם בתי המשפט שיצטרכו לפסוק אם יש לטראמפ ראיות להוכחת טענותיו או לא.

נדמה לי, אם אנחנו חוזרים שוב ארצה, שסכנה גדולה בהרבה הביאו לנו, לדוגמה, גדודי עיתונאים ששכנעו אותנו שאוסלו יביא שלום, או שההתנתקות תביא ביטחון. לכו תדעו, אולי אם הם לא היה מדברים אז מהרהורי לבם, ממש כמו שטראמפ מדבר היום מהרהורי לבו, הייתה קמה כאן תנועה רחבה יותר של מחאה, וההיסטוריה הייתה נראית אחרת.

הרי על סמך הפרשנויות של האנשים האלה - אוחזי העט, ויושבי האולפנים - כולנו מקבלים החלטות. לא כמו במקרה של טראמפ, שעוסק במה שהיה או לא היה בהצבעה שכבר הסתיימה. כאן, על סמך מה שמוכרת לנו העיתונות, אנחנו מחליטים, לדוגמה, למי להצביע בבחירות, ולמי אפשר להאמין, ועל מי ניתן לסמוך. וזה עניין שאי אפשר לזלזל בהשלכותיו. במיוחד כשאת הרקורד הפוליטי של עיתונאי ישראל, ואת אוסף התחזיות הכושל של פרשנינו, לאורך השנים, אנחנו מכירים היטב. אז אולי, לפי השיטה החדשה, כדאי להצמיד אזהרת "סכנה, מדובר בפרשן שהפיל את קוראיו בעבר", לכל מי שנכווינו ממנו.

אני זוכר, לדוגמה, שורה של פוליטיקאים ושל עיתונאים, שהסבירו לנו שחייבים לפתוח את המשק כמה שיותר מהר אחרי הסגר הראשון - החלטה שהביאה עלייה בתחלואה ושגרמה לנו נזק גדול. בפוליטיקאים, שדחפו לצאת החוצה מהר־מהר, נזפנו באינספור תוכניות רדיו ומאמרים בעיתון. ומה עם העיתונאים? להם אין אחריות? להם לא הייתה השפעה על מקבלי ההחלטות? אז אולי כדאי לסמן גם אותם, ככאלה שכדאי להיזהר מהם ומההערכות שלהם. שנדע מהיום והלאה שיש לנו עסק עם אנשים לא אחראיים. שהרי תחשבו לרגע ברצינות. לא נראה לכם שלחץ עיתונאי חסר בסיס על מקבלי ההחלטות - לחץ שעלול להביא לקבלת החלטות רעות למדינה - מסוכן יותר מפוליטיקאי שטוען שהוא ניצח כשהוא לא?

הרי כולנו מכירים אינסוף פרשנויות ותחזיות ודיווחים שקראנו בעיתונים, שכעבור זמן התבררו כשטות מוחלטת שלא היה לה על מה להתבסס ושנכתבה מתוך תקוותו של העיתונאי ולא מתוך ידיעתו את העובדות. זה לא יותר בעייתי בעיניכם מאמירה של מתמודד בבחירות שמשוכנע שיש לו דרך להשיג ניצחון באמצעות ערעורים לבתי המשפט?

ואם בענייני טראמפ עסקינן, אולי נכון לקחת את שלל הפרשנים שנשבעו לנו שנשיא ארה"ב לעולם לא יעביר את השגרירות לירושלים, ואת הפרשן שניתח כיצד טראמפ הולך לכפות עלינו את הקמתה של מדינה פלסטינית, ואת זה שהסביר שהוא הולך לדרוש מנתניהו לעשות "סוף לכיבוש" (נשבע לכם, היה כזה), ולעשות משהו גם בעניינם. הרי הציבור הישראלי לא באמת יודע מה קורה שם למעלה אצל המנהיגים. הציבור הזה מגבש את עמדותיו, במידה לא מועטה, על סמך מה שמוכרים לו בתקשורת. אז יכול להיות שלבולשיט שמפזרת כאן העיתונות על בסיס קבוע אין מחיר? רק לזה שמפזר טראמפ?

הצנזורה על טראמפ (צילום: gettyimages)הצנזורה על טראמפ (צילום: gettyimages)


נדמה לי, ככל שמדובר בעיתונות הישראלית, שאנחנו יודע לזהות מאיפה בא הרצון הזה לסגור למישהו את הפה, לכבות עליו את האור, או סתם להוסיף אזהרת שקר לדבריו. יש אצלנו מי שמתגעגעים לימים הנהדרים ההם, לפני שבאו לעולם הרשתות החברתיות, שבהם הכל היה פשוט יותר. קול אחד נישא אז ברמה, עם אמת אחת, ועם חבורה אחת שהחליטה מי צודק ומי טועה, מי בצד הנכון של ההיסטוריה ומי לא, מי ייכנס למועדון ומי יישאר בחוץ.

הרשתות החברתיות, עם כל המחיר הכבד שהן הביאו איתן, שברו לחבורה הזו את המונופול. במקרים רבים הן הפכו להיות הראשונות שיודעות להצביע על כל טעות ועל כל שקר אצלנו, במהדורת החדשות התורנית, ויש מי שזה מרגיז אותם. כל זה לא בא למחוק את הבעייתיות, והיא קיימת. אין ספק שאנחנו חיים בתקופה שבה קשה לה, לאמת, למצוא את המקום הראוי לה בשיח. תקופה שבה הרשתות מהדהדות גם שקרים רבים, שקרים שחלקים בציבור אוכלים לתיאבון, בלי בדיקה ובלי בקרה. גם אני מוצא את עצמי, מפעם לפעם, קורבן של עלילות כזב כאלו. ועדיין, התרופה למחלה הזו לא תבוא בדרך של סתימת פיות ולא תבוא בדרך של סימון שקרנים מטעמו של מיניסטריון אמת, שמישהו מינה את עצמו לעמוד בראשו. זה שקוף. זה פוליטי. זה אנטי־דמוקרטי.

kalman.liebskind@maariv.co.il