לא צריך להיות פסי–כו-לוג(!) או כתב לענייני מפלגות כדי להבין מדוע התמהמה בנימין נתניהו לשגר לג'ו ביידן את הברכה המסורתית לרגל היבחרו לנשיאות ארה"ב. זה לא היה איחור אופנתי. נתניהו לא מרט גבות כאשר רוב מנהיגי העולם שיגרו זה מכבר את ברכותיהם והכל שאלו "איפה ביבי"; הוא ניהל חשבון קר של רווח והפסד מול חזית דמוקרטית קשוחה, שתקרע אותו גם אם ילקק את נעליו של ביידן.
החודשיים שנותרו לדונלד טראמפ הם הסיכוי האחרון של נתניהו לחלץ ממנו "שלום" או "סיפוח" לטובת הבחירות שבדרך. המטרה היא לא חזית השמאל־מרכז (הקואליציה שלו מובטחת) אלא יריבו מימין־ימינה נפתלי בנט. מבחינתו, גם אם ביידן לא יקנה את השטיקים שלו, יש מאחוריו סנטימנט של 70% ישראלים בעד טראמפ ובלוק קואליציוני יציב. אגב, אלה הם אותם 70% שהסתייגו עד גידפו את ברק חוסיין אובמה בהשראת נתניהו, ומבחנו הגדול של ביידן - הן בארה"ב והן בישראל - יהיה לגמול את אזרחיהן מההתמכרות לרעלת טראמפ.
בינתיים סיפקה מכונת עיצוב התודעה של לשכת נתניהו שפע סיפורי חברות אמיצה בינו לבין ביידן, כאילו מה? ביידן איננו מודע להתנכלות הקבועה של נתניהו לאובמה ולדמוקרטים? ביידן שכח שבביקורו האחרון בישראל כסגנו של אובמה אושרה בגדה בנייה מסיבית בניגוד להבנות עם אובמה? זה היה ביידן שהגיב על דברי נתניהו: "אין מצב שבו יאמרו מילה רעה על נשיא ארה"ב", כשהוא מסיים שלא כדרכו בהרמת קול "נקודה! נקודה! נקודה!". שלא לדבר על החרמת ביידן בביקורו האחרון של נתניהו בוושינגטון. כל ראש ממשלה ישראלי נהג להיפגש עם שני המתמודדים. נתניהו "שכח" אותו. כלומר התעלם כדי לא להכעיס את טראמפ.
לכאורה, על פי הפרופילים שפורסמו עליו, יש לביידן יכולת להפגין נדיבות של מנצחים. ואולי גם, כפוליטיקאי, לחשבן נזק ותועלת ביחסים עם נתניהו, אבל הוא לא לבד. מסריקה שטחית של הרזומה שלו, ביידן הוא שחקן צוות בעל אינסטינקטים של חיית להקה. כל ימיו חי כנגן בכיר יותר או פחות בתזמורת. עכשיו הוא המנצח. הוא יודע שאם הוא רוצה לבצע את היצירה שלו, הוא זקוק למקסימום כלים שינגנו בהרמוניה.
מכאן ואילך יש לביידן שותפים מרכזיים, שהם יועצו לענייני ביטחון לאומי ומזכירי המדינה והפנטגון. אלה שימונו יידעו לומר "כמו שאומר הנשיא", אבל אין ספק שדעותיהם יובאו בחשבון כחלק מתהליך קבלת ההחלטות. השם שמוזכר תדיר בדיווחים מארה"ב הוא סוזן רייס כמזכירת המדינה. וזו סיבה נוספת לפאניקה בלשכת נתניהו והקלה לכל ישראלי שוחר שלום.
רייס היא רק אחת ממשמרי הטינה המובהקים כלפי נתניהו במפלגה הדמוקרטית. "נתניהו עשה הכל נגד אובמה חוץ מלכנותו 'כושון'", ציטט אותה דניס רוס (אלוהים, רק שלא יגיע לכאן כשגריר). בנאום בפני הוועד היהודי־אמריקאי הבהירה רייס: "הפתרון האפשרי היחיד הוא שתי מדינות לשני עמים שחיות זו לצד זו בשלום ובביטחון... אנחנו מתנגדים לפעילות בהתנחלויות".
רייס לא לבד. השמות שרצים בתקשורת האמריקאית מאותתים שחוץ מלמנות את אובמה לרוח הקודש, ממשיכי דרכו בדרכם לבית הלבן.
מיני מומחים יודעים לספר על הר הבעיות והתלאות שעומד בפני ביידן ומזגו הסבאי. הוא עצמו לא נלאה מלחזור ולהצהיר שהוא כאן בעיקר כדי "לאחד את העם האמריקאי". מדובר כמובן בשטויות. המאבק מול הרפובליקנים יימשך בכל עוזו גם ברגעים אלה ממש. הם הצליחו לא רע בבחירות לבתי הנבחרים, והם יונהגו על ידי טראמפ ומרעיו גם אחרי הבחירות.
ועדיין, הערכת הקיביצר המזדמן היא שהתחמקות מהסכמה להשתתף בקמפיין השחרה של טראמפ בדקה ה־90 לא תתקן נזק מצטבר של שנים, ושלמשקע הזעם במפלגה הדמוקרטית על התנהגות נתניהו יהיה משקל של ממש ביחסו של ביידן לישראל. וטוב שכך. ויש לו המנופים הנכונים כדי לטפל במדיניות נתניהו.
כלל ידוע הוא שאם הרגת את המדיניות, אתה הורג פוליטית את המבצע. זו הסיבה לכך שנתניהו, החושש עד מבועת, משחרר עכשיו מחסנית שלמה של דיווחים על ידידותו המופלאה עם ביידן (יש תמונות!) ויחסו לישראל (יש אין־ספור הצהרות). אפילו צחי הנגבי מתנאה ב"ידיד חם של ישראל". אני ממש לא בטוח שיש הסכמה רחבה לגבי אותה ידידות ולאותה ישראל. אני לחלוטין בטוח שביידן עצמו לא משייך את ידידותו לישראל של הנגבי, אלא לישראל שאמורה ללכת להסדר עם הפלסטינים על חשבון ההתנחלויות.
בינתיים התפרסה כאן מניפת פרשנים שהזדרזה להרגיע ולקבוע כי בטווח הנראה לעין הכיבוש לא יעסיק את ביידן. "לא נראה לי שהנושא הפלסטיני דחוף", אמר הנגבי לרינה מצליח. הוא הרי יעסוק במיליון נושאים אחרים, דחופים הרבה יותר, בעיקר בקורונה, בכלכלה, באחדות העם האמריקאי. "ישראל לא תגיע בקרוב לשולחנו", פרשנה דנה ויס. דן שפירו, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, שמכיר את זרמי המעמקים במפלגה שבה הוא חבר (הדמוקרטית), חושב אחרת. "הקמת מדינה פלסטינית תחזור כמטרה האסטרטגית של ממשל ביידן", אמר לקלמן וסג"ל.
ואשר לסדר העדיפויות של ביידן, לא צריך להיות בקי בלו"ז של נשיא ארה"ב כדי להבין איך עובד מנגנון תהליך קבלת ההחלטות של מעצמה בסדר גודל של ניהול עסקי העולם.
וכל הטרחנות דלעיל נועדה להסביר להנגבי ולוויס כי ישראל היא חלק מטיפול כולל ורציף של צוות ביידן עוד לפני הניצחון בבחירות. מעכשיו ועד לכניסתו של ביידן יעסוק צוות המעבר בכל הבעיות שעל הפרק, כולל ישראל, הפלסטינים ואיראן. המטרה היא שהנשיא שלהם יגיע מוכן בינואר 2021 ליום העבודה הראשון שלו. גם אם זה יהיה היום שבו ישראל תפתח במלחמת הגנה (בטח הגנה) ותבעיר את המזרח התיכון. השבוע נחת כאן שליח טראמפ, חייזר דינוזאורי ופירומן מלחמתי בשם אליוט אברהמס. הוא הגיע כדי "לתאם עמדות" להגברת הסנקציות על איראן.
האמת היא שאף אחד לא יודע כיצד יתפקד ביידן בנושא המזרח התיכון, כולל ביידן עצמו. גם אם עמדותיו ברורות ותואמות לאלו של השמאל בישראל. בנושא איראן, ביידן אפילו מקדים את השמאל הישראלי שעדיין מתמכר ל"איום האיראני". אלא שכידוע, מה שרואים מהחדר הסגלגל זה לא מה שרואים מהמדשאה. נתניהו מעריך שביידן מהמדשאה יהיה ביידן מהחדר הסגלגל, ולכן "יש חשש שביידן יחזיר את המצב עם איראן לקדמותו, וזה עלול להוביל לעימות צבאי", כמו שאומר בכיר ישראלי ל־Ynet. התגובה הטבעית של הישראלי הזוטר לנוכח "העימות הצבאי" אמורה להיות פיהוק ארוך ומשועמם: מה, באמת?.