הפגישה בין ג'ימי קרטר לרונלד רייגן הייתה קרירה, וכנראה מוזרה קצת. קרטר הובס בבחירות לאחר קדנציה אחת. רייגן כנראה ריחם עליו קצת. הם ישבו יחד 45 דקות, ורייגן לא רשם שום דבר. "בדרך כלל, המפסיד הוא זה שמרגיש מריר", הזכיר אד מיס, שהיה חבר בצוות המעבר של רייגן, ולימים גם שר המשפטים בממשלו. "אומנם הוא חלק על קרטר בענייני מדיניות, אך לא הייתה בו שום תחושת אכזריות כלפיו", סיפר מיס לאחד הביוגרפים של קרטר, דאגלס ברינקלי. היחסים בין הנשיא לשעבר לבין הנשיא המכהן היו צוננים, ואז המשיכו להתקרר. בין השאר, משום שקרטר האשים את רייגן שנתן אור ירוק לישראל לפלוש ללבנון. כשנשאל בראיון אם הוא בטוח במה שאמר, השיב: "אין לי שום דרך לדעת".

נאום הניצחון של ג'ו ביידן. צילום: רויטרס

ימים יגידו אם בכלל תהיה פגישה דומה בין דונלד טראמפ לבין ג'ו ביידן. בשעת כתיבת הטור הזה, הנשיא המכהן טרם הכיר בניצחונו של הנשיא הנבחר. זכותו. ולמי שמתלונן על טענתו שהבחירה בביידן אינה לגיטימית, שווה להזכיר את המנהיגים הדמוקרטים שטענו את אותה טענה לפני ארבע שנים. אחד מהם, חבר הקונגרס ג'ון לואיס, ביסס את טענתו על המעורבות הרוסית בבחירות. טראמפ צייץ תגובה נזעמת, "כולו דיבורים, דיבורים, דיבורים".

לואיס החליט להחרים את טקס ההשבעה של הנשיא החדש. עשרות הצטרפו אליו. הוא גם טען שזה הטקס הראשון שיחרים מאז נבחר לקונגרס בשנת 1996. במקרה הזה נתפס באי־אמירת אמת. לואיס לא בא גם להשבעה של ג'ורג' בוש בשנת 2001. כלומר, כשנבחר נשיא רפובליקני, הוא פשוט לא בא. החרמות הן מסורת ארוכה בפוליטיקה האמריקאית, גם אם המשתתפים והנפגעים מצליחים להעמיד פנים כל פעם מחדש שמדובר במעשה חסר תקדים. 80 חברי קונגרס החרימו את ההשבעה השנייה של ריצ'רד ניקסון כנשיא, בעיצומה של פרשת ווטרגייט.

טראמפ כנראה לא יבוא להשבעה של ביידן. גם זו מסורת ארוכה. ב־1801, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כנראה ארבע, עזב ג'ון אדמס את הבית הלבן ויצא מוושינגטון. כמה שעות אחר כך הושבע תומס ג'פרסון לנשיא השלישי של ארה"ב. אדמס קבע עוד שני תקדימים בעוזבו. דבר ראשון, קיבל את ההפסד בהכנעה. הוא כיהן קדנציה אחת ועזב בעל כורחו, אבל לא ערער על התוצאה. דבר שני, ניצל את הזמן הקצר שבין הבחירות לבין ההשבעה לקבוע כמה עובדות שיורשו יצטרך להתמודד איתן. בין השאר, מינה נשיא לבית המשפט העליון. את ג'ון מרשל.

מרשל זכה להשביע חמישה נשיאים, בהם בנו של אדמס. ג'ון רוברטס, נשיא בית המשפט העליון כיום, ישביע בעוד כמה שבועות את השלישי שלו. פקידים מודאגים מסתובבים בוושינגטון ותוהים מה טראמפ עוד מתכוון לעשות עד הרגע ההוא. השבוע פיטר את שר ההגנה שלו. מהלך מכוער, אבל לא מסוכן במיוחד. ועם זאת, השמועות מתעופפות בבירה האמריקאית כמו סנוניות בסתיו. אולי יתקוף את איראן, אולי יסרב להתפנות, אולי לא יאפשר לביידן להתארגן. משלוש אלה, האחרונה היא הסבירה יותר.

כמה בכירים בעבר ובהווה אמרו ל"וושינגטון פוסט" שטראמפ עלול להדליף מידע סודי ששמע בעת כהונתו. בהם גם בכירים בממשלים רפובליקניים. הם העריכו שהמנהג לאפשר לנשיאים לשעבר לקבל תדריכי מודיעין גם לאחר פרישתם, לקראת נסיעות לחו"ל או פגישות רמות דרג, ייגמר עם טראמפ. ביידן לא יאשר לו לקבל תדריכים כאלה.

מחאה מול הבית הלבן (צילום: Samuel Corum/Getty Images)מחאה מול הבית הלבן (צילום: Samuel Corum/Getty Images)

וכמו השמועות על מה שיעשה הנשיא היוצא, כך גם אלה על מה שיעשה הנשיא הנכנס. את מי ימנה לתפקידי מפתח, מה ינסה להניע בחקיקה, אילו צווים יוציא, ובאיזו מהירות. בישראל היה מי שתהה השבוע גם כמה מהר יקבל לפגישה את ראש הממשלה בנימין נתניהו. כשלעצמה, זו אינה החלטה חשובה במיוחד, אך היא תאפשר לזהות כוונות של הממשל החדש, ותקבע את טון היחסים. אובמה, שהיה הבוס של ביידן, קלקל את יחסיו עם ירושלים ביום שהחליט לדלג עליה במסעו הראשון למזרח התיכון. אובמה היה מהמרבים לנסוע. 52 נסיעות בסך הכל. קלינטון נסע קצת יותר (54), אבל רייגן, בשמונה שנות שלטונו, יצא מאמריקה הרבה פחות פעמים. 25 בסך הכל. ביידן ייכנס לבית הלבן כשהוא מבוגר מרייגן, שגם הוא לא היה צעיר, ובעיצומה של מגיפה עולמית. ספק אם יהיה נשיא שמרבה לטייל.

המדינות שזכו למספר הביקורים הגדול ביותר עד כה הן קנדה וצרפת. אחריהן באות בריטניה ומקסיקו. אחריהן איטליה, יפן וגרמניה. בישראל היו 11 ביקורים, אחד של טראמפ, שניים של אובמה, שניים של בוש, ארבעה של קלינטון, ואחד של קרטר ושל ניקסון. על כל ביקור כזה ביקר נתניהו בוושינגטון פעמיים ויותר. בסך הכל, כ־25 נסיעות. הראשונה שבהן, שנה וכמה ימים לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, בכהונתו הראשונה כראש ממשלה.

רבין היה ראש ממשלה בעת שהתחלפו נשיאים - בוש הראשון וקלינטון. נתניהו החליף את אובמה בטראמפ, ועכשיו יחליף את טראמפ בביידן. הזמנים השתנו, ואיתם האישים. המעבר בין בוש לקלינטון היה שקט, מכובד. בין אובמה לטראמפ הרבה פחות. עכשיו יהיה עוד פחות. זה מעיד כמובן על האישים שמדובר בהם, אבל לא פחות מזה על עידן המחלוקת שהם חיים בו.

לטראמפ יש מיליונים רבים של עוקבים בטוויטר. שליש מהמצביעים הרפובליקנים עוקבים אחריו - 35%. מהמצביעים הדמוקרטים רק שיעור קטן - 13%. זה שיעור דומה למדי לשיעור הרפובליקנים שעוקבים אחרי אובמה (12%), שקרוב למחצית מהדמוקרטים בטוויטר עוקבים אחריו (42%).
בנסיבות כאלה, אין פלא שהבחירות מזמנות הפתעות. אף אחד לא מכיר את השני. אף אחד לא נפגש עם השני. כל אחד במעגל הקרוב אליו משוכנע שלא יכול להיות שמישהו עוד תומך בטראמפ, או שלא יכול להיות שמישהי מוכנה לוותר על טראמפ. אבל הנה, 70 מיליון עוד איתו, 70 מיליון וקצת מבקשים שילך. אחד האסטרטגים תיאר את הקואליציה שהביאה את ביידן לשלטון כ"רחבה אך שטוחה". פערים לא גדולים בכמה מדינות סיפקו לו ניצחון. אך כמו שבאו, הם יכולים ללכת.

רוי טקסיירה, שכתב את אחד הספרים שהשפיעו על הדמוקרטים להאמין שהדמוגרפיה תבטיח להם שלטון לשנים ארוכות, אומר כעת שלמפלגה יש הכרח לשפר את יחסיה עם בוחרים לבנים של צווארון כחול. להסתמך על לא לבנים ועל ליברלים משכילים בלבד "זה שיגעון", אמר.
בתיבת ההפתעות של הבחירות נמצאו הפעם לא מעט מקולות ההיספאנים, שהמפלגה הדמוקרטית בנתה עליהם לעוד עשורים רבים של שלטון, ולפתע מתברר שאינם מתכוונים לשחק את התפקיד שיועד להם. מדוע? תלוי את מי שואלים.

אם את ה"ניו יורק טיימס" הליברלי, התשובה היא שההיספאנים נחשפו לקמפיין שקרי ומרושע של טראמפ, שהזין אותם בדיסאינפורמציה על ביידן. אם תשאלו את "ריל קליר פוליטיקס" הנוטה לשמרנות, אכן היה קמפיין, אבל העובדה שהצליח מלמדת שהיה בו שמץ של אמת שהבוחרים זיהו. טראמפ שכנע את ההיספאנים, ובוחרים נוספים שהיגרו ממדינות משגשגות פחות, שהמפלגה של ביידן, ואולי גם הוא עצמו, נגועים בסוציאליזם. ג'ינהואי צ'ן, מהגרת מסין, הסבירה למראיינת שאין לה עניין "שהילדים שלי יגדלו במדינה סוציאליסטית או קומוניסטית, וחייהם יהיו שידור חוזר של מה שהיה לי בסין". האם ביידן סוציאליסט? ודאי שלא. ובכל זאת, הבוחרים השתכנעו, בגלל הצל שמטילים על ביידן חברים בכירים במפלגתו שקשה יותר לנתק אותם מהתווית הזאת.

ביידן יביא בחשבון גם את השיקול הזה כאשר יבחר בשר האוצר שלו, ובעצם - אם להאמין לשמועות - שרת האוצר. מעולם לא הייתה שרת אוצר אמריקאית, ועל פי מה שמסתמן, על המשרה מתחרות כרגע כמה נשים. לאל בריינרד, שמוזכרת כמועמדת מובילה, היא לא בדיוק חביבת האגף השמאלי במפלגה. יש לה ניסיון כלכלי עשיר, המעיד שהיא מקושרת לרוחות של גלובליזציה. לא מעט דמוקרטים היו מעדיפים מועמדת פופוליסטית כמו הסנאטורית אליזבת וורן לתפקיד כזה. אלא שלא יהיה קל להעביר את המינוי שלה בגרונו של סנאט בשליטה רפובליקנית. שלא לדבר על מה שהיא תעשה לכלכלה.

ג'ו ביידן (צילום: gettyimages)ג'ו ביידן (צילום: gettyimages)

ביידן יידרש לתמרן. לזרוק סוכרייה או שתיים לרדיקלים במפלגתו. לזרוק עצם מרגיעה לרפובליקנים בסנאט. לתת מקום גם לעצמו - את ההחלטות החשובות יותר - ולפנות מקום גם לסגנית המיועדת לרשת אותו - סגנית הנשיא קמלה האריס. לצדה, יכהנו אצלו כנראה לא מעט נשים בתפקידי מפתח. מישל פלורנוי, לשעבר סגנית שר ההגנה למדיניות, כנראה מובילה במרוץ לראשות הפנטגון. סוזן רייס עודה מוזכרת כמועמדת עיקרית למשרד החוץ - מינוי שלא יתקבל באהדה בירושלים, אבל גם לה יהיה קושי בשימוע בסנאט רפובליקני. סאלי ייטס עשויה לקבל את המשפטים. מג ויטמן הרפובליקנית, המנכ"לית של קוויבי, ובעבר של eBay ושל HP, מוזכרת כמועמדת למשרד המסחר.

כאמור, זו עונת מעבר, והשמועות מתרבות בכל יום שחולף. כמו הסקרים של ערב הבחירות, לא כדאי להתעלם מהשמועות הללו, אבל גם לא כדאי להתמכר להן. היום הן פה, מחר במקום אחר, מרווח הטעות גדול. כך או כך, אפילו תוצאות סופיות עוד אין בינתיים. אולי ייתנו לביידן קצת יותר מ־300 אלקטורים, תוצאה בינונית למדי למי שנבחר לנשיא. אולי ייתנו לו עוד פחות מזה.

סטיית תקן

1. הסקרים כנראה היו פחות טובים ב־2020 מכפי שהיו ב־2016. קשה לדעת באופן סופי, כי עוד אין תוצאות סופיות בכל המדינות. אלא שאז הטעות נחזתה כמהלך – טראמפ ניצח. הפעם הטעות נותרה טעות ללא תוצאה גלויה – ביידן היה מועמד לנצח וניצח. 

ג'ו ביידן - סקרים מול מציאות (צילום: מעריב אונליין)ג'ו ביידן - סקרים מול מציאות (צילום: מעריב אונליין)

2. לטעות - תכף נדבר על גודלה - יש אחת משלוש סיבות: או החלטה של בוחרים ברגע האחרון להצביע לטראמפ, או דגימת חסר של בוחרי טראמפ, או נטייה של בוחרי טראמפ לא לומר אמת לסוקרים. הטענות שנשמעות מעת לעת, על סוקרים שמטים בכוונה את התוצאות מסיבה אידיאולוגית, מגוחכות. אף סוקר לא יסכן את המוניטין שלו כדי לסייע לג'ו ביידן.

3. אז מה גודל הטעות? מה שמביך הוא שגודלה מזכיר מאוד את זה של לפני ארבע שנים. משמע, אם נלמד לקח מהפעם הקודמת, זה כנראה לא היה הלקח הנכון. לפעמים הטעות השנה אפילו גדולה יותר. לדוגמה, בסקרים הארציים של 2016, הילרי קלינטון קיבלה קרוב ל־2% יותר מאשר במציאות. בסקרים הארציים של 2020, ביידן יקבל כנראה 3% או 4% יותר מאשר במציאות.

4. להגנת הסוקרים: מעולם לא היו בחירות שבהן כל כך הרבה מצביעים. מעולם לא היו בחירות שבהן כל כך הרבה מצביעים מוקדמים. נייט קון הציע אפשרות מעניינת: אולי מי שמצביעים מוקדם יותר נוטים להשיב על סקרים בשיעור גבוה יותר. 

5. הכישלון המפואר ביותר היה עם היספאנים בפלורידה. סקרים ערב הבחירות חזו שביידן יקבל 20% יותר מקולותיהם. במציאות החלוקה הייתה כנראה כמעט שווה. 

6. שורה תחתונה אין. יעבור עוד זמן עד שיצוצו ניתוחים מעמיקים יותר של הסקרים השנה. וכל מי שחושב שזה סופם של הסקרים, נאמר בפשטות: זה מה שחשבו רבים גם ב־2016. 

השבוע ציטטנו מ"ניו יורק טיימס", פוליטיקו, "ריל קליר פוליטיקס", אינטליג'נסר, 538, "וושינגטון פוסט", "אקונומיסט".

tguvot@maariv.co.il