קשה לי עם אשתי. נתקלתי בבעיה במחשב, בתוכנת וורד. היא לא בבית, אז טלפנתי למשרדה.  "תקשיבי לי, אם את צוחקת, אני חונק אותך באמאשלי. אני לא יכול להגדיל את רוחב הפריסה של העמוד. תסבירי לי על מה ללחוץ, ותסדרי לי את זה מיד". כיפוש, כרגיל, נחנקה מצחוק. "חחחחחח... אוי, אתה הורס. תפתח פייסטיים, אני אסדר לך הכל". תפסתי עצבים גבוהים. "מה פייסטיים, מה? לא יודע להפעיל את זה. תני לי את נעמי (חברה של כיפוש שעובדת איתה) בטלפון את סתם מרגיזה אותי, לא רוצה לשמוע אותך".

אז הטלפון נמסר לנעמי, ושמעתי את כיפוש צוחקת, ולא מצליחה לסיים משפט. "אוי, הוא כזה סתום... אני מתה ממנו... כלום הוא לא יודע... רק לפרק מקלדות הוא יודע... קחי, נעמי, הוא רוצה אותך... חחח".  נעמי לקחה את הסלולרי וניסתה להחניק את הצחוק. "שכיפוש תעזוב את המשרד, גם את הקומה!", ביקשתי ממנה מיד, "היא מרגיזה אותי סתם. אני לא יודע, כי אני מפגר, אז היא צוחקת. תקשיבי לי. לא יודע מה קרה כאן. הצטמצם לי הדף, לחצתי על כל הכפתורים, והמסך השתגע. בא לי פתאום סימן כזה שנראה כמו פאי. איך אני נפטר מזה, וגם מגדיל את הדף?".

נעמי יותר נחמדה מכיפוש ומודעת למוגבלותי. "תקשיב, כיפוש תתקשר אליך, רק תענה לשיחה. את זה אתה יודע לעשות?", שאלה. זיהיתי זלזול, אבל מחלתי. הגיעה השיחה ועניתי. ראיתי את כיפוש דומעת וצוחקת בלי הפסקה. "מאמי, רק תכוון את המצלמה לכיוון המסך. לא, לא ככה. אתה מצלם את עצמך. אוי, אני מתה ממך. תלחץ על הציור של המצלמה, זה יסתדר לבד".  כבר הזעתי מעצבים, אבל איכשהו זה הסתדר, לא יודע להסביר איך. ואז נעמי התחילה לתת לי הוראות באינגליט. 

"הלו, הלו", אמרתי לה, "אצלי הכל בעברית, אל תשגעי אותי עכשיו". היא איתרה לי את הגופן על הגודל ובניתי דף גדול של גיבורים, רק נשאר לי הפאי הזה שהפריע לי בעין. "תעקוב אחרי מה שאני מסמנת לך עם העכבר אצלי, תעשה אותו דבר", המשיכה נעמי להסביר בסבלנות יתרה. 
"אמרתי לך לגרש את כיפוש מהחדר, למה היא עוד שם?", שאלתי אותה. 

"לא, היא כבר לא פה, רון", היא הגיבה. שמעתי את כיפוש צוחקת ברקע, אבל הבלגתי. נשים משקרות בקלות, בלי לעפעף בכלל, הזכרתי לעצמי, זה בא להן טבעי כזה. נזכרתי בפעמים שאני נתקע בחפצים, או נופל, ואז כיפוש מתפוצצת מצחוק, בעוד אני נאנק מכאבים. "מה אני אעשה, מאמי? זה אינסטינקט אצלי, גם כשזה קורה לי", היא ממשיכה לטעון. מפה לשם אחרי עשר דקות מייגעות מבחינתי ומפרכות מבחינתה, הכל סודר. איזה מזל שאני תותח, ובכל בעיה אני מוצא פתרון בדמות גברים/נשים שיודעים לסדר הכל.

בשבוע שעבר ציינה כיפוש יומולדת. שלחתי לה בלון ענק עם תבליט מצויר של תמונתה ומלא שוקולדים בפנים. בכיתוב השקעתי במשפט: "חיים שלי בלב, בלעדייך אני כלום". נשים מפחיתות שנה בגיל מכל מחווה כזו, שבשביל כל גבר היא הבלחה של רגע. עם מילים נכונות, בזמן הנכון, אני מסתדר איכשהו הרבה מאוד שנים. חשבתי שבזה יסתכם היומולדת בזמן קורונה, אבל כרגיל טעיתי. 

"מאמי, אתה שומע?", היא שחה לי, "אי אפשר לנסוע לשומקום, אז חשבתי לעשות מסיבה, רק לחברות שלי. מה אתה אומר?". מיד קפצו לי תמונות בראש של רוברט, פולו, שימון הגמד ואריק. כל התמונות צרחו עליי: "תחתוך את זה מיד, דביל שכמוך!"; אז באוטומט, בלי לסובב ת'ראש, אמרתי לה: "רעיון נחמד, באמת, אבל לא בר ביצוע. יש קורונה, יש מגבלות של כמות אנשים, יש לך יותר מדי חברות. שנה הבאה, כפרע, תני זמן לזמן". 

אלא שלא נרשם נוקאאוט טכני בזירה, ושום מגבת לבנה לא עפה לקנווס. "אל תדאג", היא אמרה, "ספרתי בקפידה, לא נעבור 18 אנשים. וזה יהיה אצל מירה בחצר, יש לה חצר ענקית. כבר דיברתי איתה, היא תעזור לי לארגן. אני לא צריכה ממך כלום, רק שתתייצב ב־20:30". לא ויתרתי. "כיפוש, יהיה גשם, ואני לא מוכן לאירוע בתוך בית. אם תהיה שם הדבקה, והחברות שלך הן הרי מהעדות שכל הזמן מחבקות ומנשקות, זה סיינד־סילד־דליבר (נחתם, נאטם, נשלח). אני כבר רואה אותי מחובר לאקמו. את נשואה רק שמונה שנים, כבר בא לך לשנות מצב צבירה לאלמנה? כל החברות שלך נשואות או עם בני זוג. אני כבר רואה חמישה שוטרים בחצר. למי הם יבואו? אלייך או אליי? אני רואה את התמונה שלי בטיפשורת, וכולם מבקשים הבהרות. וואי, מסתובב לי הראש כבר, תכיני לי מים עם נענע בחייך, תביאי לי גם פרוסה מעוגת התפוחים שאפית, יש לי ירידת סוכר. איך אני אסביר את האירוע הזה?".

אבל זו כיפוש, היא לא נכנעת, היא לא מוותרת. "אתה לא סומך עליי? לא יהיה גשום, ביררתי כבר בתחזית 12 יום קדימה. הכל יהיה מתוקתק, כולן באות לבד, בלי בני זוג. אף אחת לא תיגש אליך, אני מבטיחה לך. מירה מכינה לך כורסה בחצר, וגם שימון ויוסי יהיו, כדי שלא ישעמם לך. הזמנתי גם אומן חושים, צחי וייט. נתן לי מחיר טוב מאוד, כי אין לו עבודה. נו, מה אתה אומר?".

החיים לימדו אותי לזהות מהר כשעוקצים אותי לאט. היא כבר הזמינה את האורחות, אומן, אוכל, סאונדמן שהוא גם די־ג'יי. אבל יום לפני, כשהכל מאורגן, היא שואלת אותי מה אני אומר. הישרתי מבט ואמרתי בקול מדוד וברור: "לכי על זה. אבללל, תתרכזי במה שאני אומר לך, אם מגיעים שוטרים, את אוכלת את התיק. אני רק באתי לאסוף אותך ממסיבה בגבעתיים, ונקלעתי במקרה לחצר כדי לקרוא לך, כי לא ענית לטלפון. את הבנת כל מה שאמרתי עכשיו?".

היא חיבקה אותי ואמרה שהיא תמיד ידעה שאפשר לסמוך עליי. "אין עליך, חיים שלי. אבל רק תראה איזו חשיבה עבריינית יש לך. עוד לא קרה כלום, אתה כבר מכין אליבי". לך תסביר לאישה שבחיים חובה להיות בכוננות מתמדת, ולהשתדל לדעת את האויב. אבל לא הגבתי, עברתי לנטפליקס, כדי לצפות בסדרת פשע "ינקי" שניקתה לי ת'ראש.

הגענו לסופ"ש. נתתי שנ"צ של חמש שעות בשישי, צפצוף לא שמעתי, רק חיוכים. עוד שנ"צ בת ארבע שעות בשבת, וכיפוש העירה אותי רק כדי לדווח שהיא יוצאת, שהבייביסיטר כבר כאן ויש לי שעה להתארגן, כי היא יוצאת לכיוון. אולי צריך מסיבה אחת לשבועיים, אמרתי לעצמי, הרי אין מחיר לחופש, ולחופש אין מחיר. התייפיתי כרגיל, עליתי על טרנינג, לבשתי חולצת טריקו שחורה חדשה מהגרדרובה שרכשתי לשנתיים הקרובות. את החולצות החדשות אני לובש לעת עתה רק באירועים חגיגיים, כי את המסמורטטות אני הכי אוהב. 

הגעתי לחצר, חייכתי בנימוס לאורחות, ונשכבתי בספה כדי לצפות בקליפים של שערי השבת בליגה בכדורגל. "מאמי", הגיעה כיפוש להפריע את מנוחתי, "תשתדל להיות טיפל'ה פחות מיזנתרופ לעומת ההתנהגות הרגילה שלך, ותגיד לפחות שלום לחברות שלי. שלא יחשבו שאתה כועס עליהן. זו בקשה גדולה מדי?".

לא רציתי להעכיר את הרגע, ולומר לה שכל הנוכחות עדיין תמהות איך היא עדיין חיה איתי, כי הן משוכנעות שהיא הייתה יכולה להצליח הרבה יותר. אז אמרתי מיד: "בטח, כיפוש. פתחתי ממש עכשיו את קבלת הקהל, הן כולן מוזמנות ללשכתי". ובאמת מרחתי חיוך מטומטם על הפרצוף ושאלתי כל אחת איך היא ומה חדש בחייה. אני שפיץ בסמול־טוק, אפילו את עצמי אני משעמם, אז איך לא אשעמם אותן? 

שימון ויוסי הגיעו, התברר שכולם מכירים את כולם, אז חלמתי קצת על דברים טובים. למשל איך הימין הפסיכי באיזה חינדק נידח שקוראים לו כתריאליבק'ה, לא מקבל את תוצאות הבחירות באמריקע. 70% מהאמריקאים לא יודעים בכלל היכן נמצאת המדינ'ע שלנו במפה. לעומת רוב המאכערים והספונג'דורים שמדברים על אמריק'ע בידענות גדולה מדי, שמתבססת על רכילות ואפס ידיעה, אני חייתי שם שש שנים - בכבישים - והגעתי לעיירות של רד נקס והילי־בילי, שאינן מופיעות על מפה בקנה מידה של 1 ל־20 אלף קמ"ר, בתקופה שעוד לא היה ווייז, והקשר היחיד עם העולם היה באמצעות רדיו סי.בי. 

גם אפעס למדתי קצת על אמריקע, לא כמו בועז ביסמוט כמובן, אבל קצת יותר ממנו. ביסמוט דיווח שכל ה־ש־ט־ח מאוהבבבבב בנשיא המכהן דונלד הגרמני. אממה, ה־ש־ט־ח, ששווה 4 מיליון קולות דמוקרטים יותר מהרפובליקנים, התברר כמתעב את הפסיכופת, שגר בבית הלבן ומסרב לקבל את תוצאות ההצבעה. 

אבל המאכער ביסמוט לא לבד בהונאת ציבור הקוראים והשומעים בכתריאליבק'ה. יש עוד איזה ערוץ אזוטרי בשם 20, שבכל שעה ביום מביא גילויים חדשים, שמתבססים על תחקיר מאומת, על הונאת בחירות. האמת היא שחיים בארץ אקדמאים ודיפלומטים לשעבר, שמכירים את אמריקע על בוריה, אבל הם לא בטיפשורת, וטוב שכך, כי הם חכמים וידענים מדי, ולא יכולים לשרת את המאכערים. 

בכל פעם שאני מקשיב לאראל סג"ל זורק מונחים ושמות בניים־דרופינג מזעזע, אני מתפוצץ מצחוק. וואלאכ היית סבל באמריקע, כמוני, מה הפוזה שלך, שאתה מתחפש פתאום לפרופסור שמכיר את הממשל בארה"ב על בוריו? מה קרה לבושה, מתה כבר? הקהל שלך עד כדי כך מטומטם? 

עוד מאכער שמטמטם אותי הוא יעקב ברדוגו, שלקח בשבי את גללי צה"ל. הוא מדבר כל כך הרבה שטויות ומתבלבל בקריאת דף המסרים, שהשידור שלו עם ירון וילנסקי, שהצמידו לו כמנחה, היה יכול להיות סטנד־אפ קומדי, אם לא היה סיט־דאון טראג'די. 

יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הנתון שאני אוהב בגללי צה"ל זה איתור האשמים בתוצאות הבחירות באמריקע. הם תמיד מהשמאל־מרכז באגם הדרעק. למשל אבי ניסנקורן מוגדר אצל ברדוגו כשליט כחול לבן, והוא לא "הפקיד מההסתדרות". ניסנקורן במקרה היה נבחר ציבור עובדים שגדול פי 3,000 מהעסקנים במרכז הליכוד. אבל מי סופר? וניסנקורן אשם בכל: באמריקע, באין תקציב, באין מפכ"ל, פרקליט למדינ'ע. מה עם ביבי? ממש לא!! רה"מ הוא קדוש בגללי צה"ל, אסור לומר מילת ביקורת עליו, בטח לא העסקן והמאכער ברדוגו יאמר מילת גנאי על אהובו המבורך. 

כל יום שבו היחידה הצבאית של הגללים קיימת במתכונתה הנוכחית זה ביזיון. הרמטכ"ל חייב להורות על קיום מכרז לתחנת הרדיו הזו, שמשרתת תרתי משמע את האינטרסים של ביבי, באמצעות קצינים, אע"צים, נגדים וחיילים/עבדים של הטאלנטים בשירות סדיר. זו לא דמוקרטיה, זו דיקטטורה בחסות צה"ל.

הקצתי מהחלומות בדיוק כשהגיע איזה ברנש, שמתברר שקוראים אותו צחי וייט, שהוא אומן חושים. יענו קוסם משודרג - והוא אמור להיות מסמר האירוע. הג'מעה כולה נפרסה מסביבו, והוא התחיל להעלים דברים. בסדררר. אני עדיין בספה ועם הסלולרי. ואז הוא קרא לי, להיות סנג'ר שלו באיזה משחק. 

"צחי, מתוק שלי", עניתי לו, "אם אתה כזה שפיץ בכניסה לראש שלי, תן לי עכשיו שלושה מספרים שבטוח יהיו בהגרלת הלוטו. תן לי את זה חמש הגרלות מראש, ואז אני אהיה שבוי שלך". אבל הוא לא פראייר, הוא כבר ראה כסילים ציניקנים כמוני, ואמר שהוא עדיין עובד על זה, כי שלושה זה לא מספיק. והוא המשיך להקסים את הקהל, והזמין את שימון הגמד לשחק איתו במשחק שכולל עלה שקטף מהעץ של מירה. 

שימעל'ה נענה לאתגר, סגר את כף ידו העצומה על העלה, ואמר לקוסם: "נראה אותך מוציא אותו. עם מקדח אתה לא יכול לפתוח לי את היד". 
שימעל'ה הוא באמת ענק שכולו טוב לב, אבל תמים כמו תינוק. את צחי לא עניין העלה, הוא שפשף את ידיו העצומות של הגמד, קילף לו את שעון היד, ונופף בו מעל ראשו של הפציינט. 

נחנקתי מצחוק. חגיתוש, רעייתו של שימעל'ה כמעט זחלה על הרצפה, כשבעלה הראה לה את ידו המאוגרפת ואמר: "נו, מה את אומרת עליו? הוא חושב שהוא יוציא לי את העלה". הבנות נקרעו מצחוק כשצחי אמר לו: "שיחקת אותה, אני לא יכול עליך". שימעל'ה ענה לו: "אמרתי לך שחבל"ז לך".

הוא פנה לשבת במקומו, ואז הקוסם אמר לו: "רגע, אתה לא רוצה את השעון שלך?". הגמד נחנק מהצחוק, אנחנו היינו על הרצפה. אז הודעתי לו שמעכשיו ייקרא שמו בישראל: 8 לב אדום (הוא היה קפטן הפועל ת"א בכדורסל), איפה העלה? סבבה, נגמר האירוע. כיפוש הייתה מאושרת שהצליח לה, אני ברחתי הביתה לפני שיגייסו אותי לניקיונות רחמנא ליצלן, בנימוק שצריך לשחרר את הבייביסיטר. תכננתי את הנטישה כבר בדרכי לחצר. תמיד צריך להיות מוכן עם תירוץ.

התחיל השבוע, פייזר האמריקאית הודיעה שהחיסון שפיתחה נגד הקורונה מתגלה כמוצלח ב־90%. אני לא מאמין להם ל־מ־י־ל־ה. מנכ"ל החברה הוא יהודי־יווני. בשבילי הוא תואם ברני מיידוף, כל עוד לא הוכח אחרת בהבטחה להכנסות של 13 מיליארד דולר. ואז התברר שהמדינ'ע שלנו בכלל חתומה עם חברת מודרנה, אז אנחנו על הגבות בתחום. 

אבל ביבי הבטיח לחסן אותנו, הוא הצהיר על זה. ההודעות מלשכת רה"מ זרמו בקצב אש. ביבי דיבר עם המנכ"ל שאוהב אותנו נורא; ביבי שכנע את המנכ"ל; יהיה לנו חיסון. אני לא מאמין, אבל זה מה יש. יש לי רק כמה שאלות: למה רה"מ, שנאשם בשלושה כתבי אישום חמורים, מסכם עסקת ענק עם מנכ"ל חברה פרטית? מתי יסבירו לנו שהסיכום הוא סוד מדינה? בכמה כסף תתבטא העסקה? מי הם המאכערים שייקחו עמלת חאווה על העסקה העצומה? האם התנהל דיון באחד מהקיבינימטים, הביטחוני או של הקורונה, על מהות והיקף העסקה? מה קורה עם הכסף ששילמנו למודרנה, בניגוד לדעת החשכ"ל? כמה הייתה עמלת החאווה, ומי התחלק בה? האם נקבל חיסונים או פלסבו? 

אין לי תשובות כעת, אין לי גם תשובות על החאווה בצוללות, כי זה סוד כמוס לפרה ולסוס. ביני לביני, אני משוכנע מעל כל ספק, ששילמנו מחיר מופקע, כמו תמיד. למה? כי זה סוד. 

נ.ב.
ידיעה שהגיעה בסמוך לסגירת הגיליון. חבר שלי, ההידרותרפיסט יוסי סתומיאן, רכש חבילת תיור לדובאי. לא יקר מדי, משהו כמו 2,500 דולר לזוג, ששילם לאיזה מאכער. הוא ניסה לשכנע את שימעל'ה הגמד ואותי להצטרף לטיול לארבעה ימים. הגמד הזהיר את כיפוש לא ליפול בפח. "תיזהרי מיוסי, אין בור שהוא לא נפל בו", הוא אמר. 

אז כיפוש הודיעה לי שאין מספיק פרטים שהיא יכולה לאמת, זולת תמונות שיוסי שלח בקבוצה, אי לכך ובהתאם לזאת, אנחנו נשארים בארץ. 
אחרית דבר: המאכער נעלם עם הכסף של יוסי. הוא לא עונה לטלפון. שימון דיווח לי על המציאות העצובה. כואבת לי הבטן מהצחוק, אני אפילו לא יכול לשתות מים, כי אני פוחד להיחנק. 

פרטים נוספים, בשבוע הבא.
 
tguvot@maariv.co.il