סוף השבוע שעבר נודע כי רשת "טאוור רקורדס", שבעבר תפעלה אין ספור חנויות מוזיקה בעולם, שבה לתחייה, והפעם כאתר אינטרנט המוכר תקליטים, דיסקים וקלטות. הידיעה הזו ריגשה אותי, כיאה לקלישאה של חובב מוזיקה מהעבר, אבל למרבה ההפתעה הסעירה גם את ילדיי. הם מיהרו להיכנס לאתר החדש, וגלשו בו שעות.

כשעקבתי אחריהם (באושר), הבנתי שמה שהכי הלהיב אותם לא היה דווקא המוצרים הפיזיים אלא האסתטיקה. הרקע הכל כך צהוב של הרשת, עטיפות התקליטים הישנות ובגדול - הניחוח הווינטג'י של כל העניין. ואם להיות ספציפיים - הארומה האייטיזית. מה שמצטרף לתהליך בן כמה חודשים טובים, שבו העשור הכי מושמץ בתולדות התרבות המודרנית חזר אליי הביתה, ובגדול. וממש לא רק אליי. הילדים הפרטיים שלי קנו, בתקופת הקורונה, שני סינתיסייזרים, שגורמים לי להרגיש כאילו אני תכף עולה על מכנסי באגי, בדרך ל"קפולסקי". אבל כל הדור שלהם, להלן דור ה־Z, מתחבר באופן מוזר ומקסים לעשור שבו גדלתי.

זה מתחיל בטיק טוק, שבוקעים ממנו יותר ויותר להיטי אייטיז לפרצוף, כשברקע נערים/ות עכשוויים דופקים פוזות למצלמה. עובר דרך המוזיקה הנוכחית, שנוטפת הצדעות לשנות ה־80. ע"ע דה וויקנד, המשך כמעט טבעי למייקל ג'קסון, פרינס וגו', דרך האנדרוגיניות של הארי סטיילס, הקליפים הצבעוניים באופן מוגזם ומכוון של דואה ליפה ועוד לא דיברנו על ברונו מארס. באינסטגרם, עוד זירת התרחשות מרכזית, הפילטרים הפופולריים הם של פילם ישן וקלטו VHS בטלוויזיה, הנערים צופים בסדרות סופר־מצליחות כמו "Stranger Things" ו"13 סיבות", שמאדירות את תרבות האייטיז. 

סרטי קולנוע מאז כמו “בחזרה לעתיד" הפכו להיות קאלט מחודש. ואפילו משחקי המחשב הפרימיטיביים שגדלנו עליהם חוזרים בגדול. מיתולוגיות אייטיז, כמו "האגדה של זלדה" או "סופר מריו", הם להיטים עכשוויים בקונסולות של נינטנדו. אפילו הסקייטבורד חזר. ועוד לא הגענו לאופנה ולסטיילינג, ששוב מתכתבים עם העשור הנוצץ ההוא. רעמות שיער מחומצנות, מנורות לד מהבהבות כתפאורה קבועה בחדר. ובאמת שאני נוגע רק בקצה התופעה.

אז מה קרה כאן בעצם? האם מדובר בתהליך מחזורי ובלתי נמנע של רטרו, שבו כל עידן זוכה לעדנה מחודשת באופן אוטומטי, או שיש כאן חיבור רגשי אמיתי של דורות? אין לי ספק שמדובר באופציה ב'. דווקא המרכיבים שהפכו את האייטיז לעשור שספג כל כך הרבה ביקורת, הם אלה שמדברים לנוער הנוכחי. בראש ובראשונה - המוגזמות. הצבעים הזוהרים, התסרוקות המנופחות, המוזיקה שלא חוששת מלהיות פומפוזית וגדולה מהחיים. כל האלמנטים המוחצנים האלה, והניסיון המתמיד להיות שונה ומיוחד, עונים בדיוק על הצורך של דור ה־z, שחלק ניכר מהחיים שלו מתנהלים ברשתות החברתיות. מה שמחייב אותו להבעה אינדיבידואליסטית בלתי פוסקת.

עוד פרמטר מקביל הוא הזכות להיות שונה. הדור הנוכחי עסוק מאוד בשאלות האלה, בין היתר בהקשר המיני. חלוקות ישנות של הומו וסטרייט פינו את מקומן ל"פלואידיות מגדרית", שבה כל אחד ואחת יכולים להיות מה שהם רוצים על הסקאלה, בכל זמן וללא הגדרות. לא פלא שגיבורי אייטיז בעלי זהות מינית מעורפלת, כמו בוי ג'ורג', אדם אנט, אפילו אנני לנוקס, שבים פתאום להיות השראה מרכזית. גם הבעות הדיכאון הפומביות, שהן מאוד אופנתיות בדור הזה, משתלבות היטב עם הצד הכהה של האייטיז. שיחות עם חברים של הילד בן ה־17 שלי נשמעות לי תמיד כמו שיר של הקיור.

אבל אני חושב שהחותמת הסופית של ניצחון האייטיז הגיעה עם הקורונה. הפן העתידני־סופני של העשור ההוא משתלב היטב באווירה האפוקליפטית הנוכחית. עשור שהפסקול שלו החל עם "The Wall" של פינק פלויד, שדיבר על אנרכיה ושבירת מסגרות (בעיקר חינוכיות), ועמד כמעט כולו בצל אימת המלחמה הקרה והפחד משימוש בפצצת אטום. נערי 2020, מבולבלים לגמרי מעולם שיוצא מדעתו, מוצאים באייטיז הדהוד הולם לתחושת הפחד וחוסר הוודאות. u

על הסכין

גם כמי שלא רואה בבנימין נתניהו את אויב האומה, ומעריך חלק גדול מיכולותיו, אני לא מפסיק להתאכזב מהנטייה שלו להתעסק במניפולציות קטנוניות. הסיפור שבו השמיט את תמונתו של ישראל כ"ץ מכתבה מפרגנת לכלכלה ב"גלובס", ושם את שלו במקומה, הוא בדיוק ההבדל בין מנהיג גדול ופוליטיקאי קטן.

אחרי “מנאייכ" המצוינת הגיעה גם “חזרות" החדשה והמתוקה כל כך, כדי להוכיח שכאן 11 מצליחים לייצר גם סדרות שהן לא “אירוע" (בניגוד ל"טהרן" ו"שעת נעילה"), שעדיין זוכות לפופולריות ולבאזז. השאלה היא אם ההצלחה שלהן תשפיע על פרנסי הערוצים המסחריים, ותגרום להם סוף־סוף להשקיע יותר ביצירה ישראלית מקורית.

מטאל ישראלי הוא הז'אנר המוזיקלי המושמץ ביותר בארץ, ורק על זה מגיע צל"ש לכל מי שמעורב בו. אבל "hollow", אלבום חדש של ההרכב "Tomorrow’s Rain" בראשות ישי שוורץ, ראוי למחמאות בלי קשר, כי הוא מצוין. שוורץ יצר גרסאות מקבילות באנגלית ובעברית, בהשתתפות אגדות כמו שלומי ברכה, ריקי גל, מיכה שטרית ואחרים, והתוצאה עוצמתית ומרגשת.