ה"ניו יורק טיימס" פרסם בשבת ידיעה ביטחונית מעניינת על התנקשות בטהרן. סוכנים ישראלים על אופנוע, כך נכתב, הרגו אחד מבכירי ארגון אל־קאעידה של אוסמה בן לאדן, ברנש בשם עבדאללה אחמד עבדאללה. עבדאללה, המכונה אבו מוחמד אל־מסרי, הוא מצרי, כדורגלן לשעבר, שהצטרף לארגון אל־קאעידה מראשית הקמתו לפני יותר מ־30 שנה. על ידיו אין די מקום להכיל את הדם ששפך. הוא ממתכנני פיגועי התופת בשגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה בשנת 1998, שבהם נהרגו 223 בני אדם. כן יזם את פיגוע התופת בשנת 2002 בעיר הנופש מומבאסה בקניה, שבו נהרגו 13 קנייתים ושלושה ישראלים. 

חיסול בכיר אל-קאעידה בטהרן. צילום: רויטרס

ההתנקשות אירעה ב־7 באוגוסט, יום השנה ה־22 לפיגועי התופת בקניה וטנזניה. ישראל, דיווח העיתון, פעלה בשליחות האמריקאים. מתברר כי מורשת ראש המוסד הקודם מאיר דגן נמשכת. דגן הכריז מלחמה שקטה על האיראנים וטרח לסלק מהעולם דמויות הקשורות במנגנון הצבאי והמודיעיני שלה. הפעם אומנם מדובר ביעד ערבי, אבל הזירה היא אותה זירה, וגם דפוס הפעולה. אם הפרסום נכון, מדוע ביצעה ישראל את המלאכה בשליחות האמריקאים, ולא הם עצמם? לישראל תשתית מבצעית באיראן, שלאמריקאים אין. וגם חשבון עם המנוח. 

אף שהסיפור זכה לכותרות מקיר לקיר, מעטים תהו מה עושה ג'יהאדיסט סוני במדינת האייתוללות. שיעים וסונים כפשוטם אינם אויבים זה לזה, כפי שנהוג לחשוב. החיים חזקים מכל, ורבים מהם אף נישאים זה לזה. אבל לא הפונדמנטליסטים מביניהם. אצלם לוהט התיעוב ההדדי. בעיראק, למשל, הם נלחמו זה בזה. גם בסוריה. ראו כיצד כינה נסראללה השיעי את דאע"ש. הוא לעג למוסר הירוד שלהם, קבע שהם כופרים, וטרח להזכיר כי הם "עורפי ראשים". הם, מצדם, קראו לתנועתו "מפלגת השטן".

שני הסברים עיקריים לכך שאיראן מעניקה מקלט לאויביה האידיאולוגיים. על אף מצב העוינות ההיסטורי, יש להם אויבים משותפים. בראשם האמריקאים. הסיבה השנייה מעניינת יותר. בכך שהעניקו מקלט, מבטיחים האיראנים כי ארגון אל־קאעידה לא יפעל נגדם. אין מדובר בהמצאה איראנית. סעודיה נהגה כך שנים, כאשר תמכה בסוגים שונים של ארגוני ג'יהאד באפגניסטן ובחצי האי ערב כדי שלא יפעלו נגדה. גם בתה הקטנה והחורגת קטאר. אפילו המצרים, שמעניקים בשנים האחרונות חיבוק לחמאס, עושים זאת בלית ברירה ומשלל סיבות. אחת מהן - כדי לאלף את תכונותיו הסוררות של הארגון. משלא עשו כן, היו המצרים מטרה לפיגועים משותפים שביצעו יחד חמאס ודאע"ש בשטחם. 

אין מדובר בסיפורי אהבה. לרוב זרועים היחסים הללו חדשנות רבה. נותני המקלט חוששים כי מקבל המקלט יבגוד בהם, ומפקחים עליו בשבע עיניים. מקבל המקלט, לעומת זאת, מצוי בעמדת הזדקקות. הוא אומנם זוכה למחסה, אבל תלוי במיטיביו ועוין אותם. 

אין זה פלא שהאיראנים הכחישו את הריגתו של אבו מוחמד אל־מסרי. היא חשפה כי ארצם חדורה בפני הציונים, וכי העזו להעניק מחסה לכופרים סונים. אפשר לנחש כיצד הם קיבלו את הידיעה על מותו. אחרי שנתקפו זעם על הפגיעה בריבונותם, נשמו לרווחה כי הסתלק.  

הכי רחוק שאפשר

ועוד סיפור מאותה שבת. קשה היה להחמיץ את מאמרו של הפובליציסט הסעודי אוסמה ימאני, שכותרתו "היכן נמצא מסגד אל־אקצא?". ימאני, שפרסם את דבריו בעיתון הממשלתי "עוכאז", החליט לצאת בעוז נגד אמונתם של מיליארד וחצי מוסלמים. הוא טען כי מסגד אל־אקצא שעליו מדובר בקוראן איננו שוכן בירושלים. 

בסורה 17 ("המסע הלילי"), בפסוק הראשון, אומר אלוהים: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש למסגד הקיצון (בערבית: אל־אקצא)". בשנת 691 הוקם על הר הבית מסגד, ולימים החליט מי שהחליט, כי זהו המסגד הקיצון, שאליו התכוון אלוהים בקוראן. 
בפסוק לעיל נפתח מסעו הידוע של מוחמד לשמיים, שנמשך לילה אחד בלבד, שבסיומו הושב אל אדמת הארץ מצויד בפקודות מן האל. המסורת מספרת כי מוחמד עשה את המסע על כנפיו של סוס פלאי, ובדרכו חלף בהר הבית, וממנו עלה השמיימה. מכאן קדושת המקום למוסלמים, ולכן גם קדושת המסגד. 

הכותב הסעודי יצא נגד יסודות הסיפור, ובכך ביקש לקעקע את תקפותו. "רבים סבורים כי מסגד אל־אקצא שוכן בפלסטין, כי כותבי ההיסטוריה ובעלי הפירושים, במיוחד המאוחרים שבהם, סברו כך", כתב ימאני והוסיף: "אבל חל הבלבול בין ירושלים, מסגד אל־אקצא וכיוון התפילה. באמרנו אל־אקצא, אין הכוונה לירושלים. כמו כן, ירושלים היא עיר, ואל־אקצא הוא מסגד". רוצה לומר, הקוראן, באומרו אל־אקצא, מתכוון למסגד ולא לעיר עצמה. 

טענתו של הכותב הסעודי איננה חדשה. הראשון שכפר בשיוכו של מסגד אל־אקצא לירושלים היה ההיסטוריון אל־וואקדי. אל־וואקדי, מראשוני המתעדים באסלאם, נולד בשנת 747 לספירה בעיר אל־מדינה, כיום סעודיה, ופעל בעיראק. כמי שחי כ־150 שנה בלבד מאז ירדה דת מוחמד לעולם, רבים נוטים לתת לדבריו משקל. 

מסגד אל אקצא בירושלים (צילום: פלאש 90)מסגד אל אקצא בירושלים (צילום: פלאש 90)

הודות לעדויות של מוסרים מתקופת מוחמד, קבע אל־וואקדי, כי באומרו "אל־אקצא", התכוון הנוסח הקוראני לבית תפילה בג'עארנה, עיירה ששכנה אותם ימים על הדרך הראשית בין מכה לעיר הסמוכה טאיף. הכינוי אל־אקצא, הרחוק ביותר, ניתן לו כדי להבדילו ממסגד אחר, שנקרא "אל־אַדְנַא", הקרוב מכולם. 

"הלקח שאליו הגענו הודות לפערים האלה בין מעבירי המסורות לסיפורים עצמם, הופך את הדברים לפוליטיים", סיכם ימאני, "וזאת בשירות אירועים, סוגיות או עמדות פוליטיות, שאין להם קשר לאמונה, למצוות או לעבודת האל. לאלוהים פתרונים".

אפשר לייחס למאמר הזה משקל רב, ולטעון כי הוא מייצג את עמדת הארמון הסעודי, או מאמץ להכשיר את דעת הקהל לקבלתה של ישראל. הרי העיתון "עוכאז" הוא אחד מכלי התקשורת הנאמנים למשטר, ובסעודיה של ימינו, מקובל מאוד להלום בפלסטינים מתחת לחגורה. 

לא נדע מה נאמר בשיחת הטלפון בין ימאני לעורכיו. האם התבקש לכתוב את המאמר, או פעל על דעת עצמו. אני נוטה לאפשרות השנייה. עם כל הזלזול של הסעודים בימים אלה בסוגיה הפלסטינית, והעובדה כי ישמחו להעתיק אליהם גם את המסגד השלישי בחשיבותו ובכך יגרפו הון נוסף, הם לא ילכו כה רחוק נגד הקונצנזוס המוסלמי ונגד עיקרי האמונה. סביר כי אוסמה ימאני הבין את כיוון הרוח הפוליטי בסעודיה, הנוטה נגד הפלסטינים, והמציא לו ביטוי משלו. אין לבנות על גרסתו. אף שהיא משכנעת ויש בה כדי לרגש ישראלים רבים, היא לא קנתה כל אחיזה במשך הדורות.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל 
tguvot@maariv.co.il