"אני רוצה לראות את הנכד שלי", ציוותה עליי אמא שלי ביום שישי, "ואני לא רוצה לשמוע תירוצים, מקרונה שמקורונה. מחר אני רוצה שזה יקרה, רוני, ואני מקווה שלא תאכזב אותי, כפי שאתה רגיל". מאחר שרמת האמון שלה בי שואפת לאפס, היא גם תיאמה עם כיפוש, שהבטיחה לה שלא יהיו תירוצים.

ואכן בשבת הגענו ככבודה לדיור המוגן שבו היא מתגוררת. כרגיל היו ויכוחים איתה. היא רוצה לשבת בלובי או בדירתה, אני לא מסוגל ודורש לשבת בגינה, באוויר, כי ריח החיטוי בבניין מזכיר לי בתי חולים. "רוני, מה יהיה איתך", היא מתלוננת, "אתה דפוק לגמרי. איזה בית חולים? אני גרה בבית חולים? זה רק אצלך בדמיון".

עניתי לה שהיא צודקת, אבל זו המציאות, לא דמיון. "תקשיבי, אמא, המקום הזה הוא כמו ב'הוטל קליפורניה', השיר של האיגלס. אפשר לצאת לבקר, אבל לא לעזוב. מפה עוזבים רק בשקית. אני רוצה לשבת בחוץ, כמו תמיד".

אז היא ירדה לגינה, ראתה את גיאצ'ו ופניה אורו. "גיא, בוא תן חיבוק לסבתא". הילד הרים את מבטו מהסלולרי וענה: "אבל אסור, סבתא, יש קורונה". ואני הוספתי: "את רואה, אמא, ילד בן 8 יותר חכם ממך".

אי אפשר להתווכח עם אמא שלי, אז ברור שגיא הגיע לחבק אותה. שרי הכלבה קפצה לחיקה כדי שתלטף אותה, והיא נרתעה. "מה קרה, אמא? הכלבה בלונדינית כמו שאת אוהבת. לואי של אורלי גדול ממנה פי שבעה, ממנו את לא פוחדת".

היא סיכמה את העניין באמירה: "לואי זה כלב מיוחד".

בסדרררר, אבל לשרי נגרמה טראומה של נטישה. אין דבר שהאישה הזו לא יודעת, הכל היא רואה ושומעת, וביקורת יש לה מכאן ועד בכלל. פתאום היא שאלה אותי: "רוני, הבטחת לי שתיקח אותי לסיור בבתי קברות פרטיים, או של קיבוצים. מתי זה יקרה? אני עוד מעט כבר לא כאן".
הגבתי מיד. "מה זה עוד מעט? כשהיית בת 40 אמרת שעוד מעט את לא כאן. והנה חלפו כמעט 50 שנה, ואת כאן לגמרי. רדי ממני, יש מספיק זמן".

כיפוש נחרדה. "מאמי, למה אתה לא לוקח אותה? אני זוכרת שהיא ביקשה ממך כמה פעמים".

איך היא עלתה לי בחכה. "צודקת, כיפוש. אבל אורלי ואני עייפים מהסיורים המודרכים איתה בבתי העלמין, שהיא מתחילה להיזכר בכל השמות שהיא רואה על המצבות. יש לה זיכרון של מחשב. אני לא בנוי לזה, אני חייב לסדר את הראש לפני טיול כזה, ואת לא מוכנה. אז מדוע שלא תלכי איתה את לטיול?".

כיפוש הבינה שזה היה מט סנדלרים עכשיו, אז היא רק חייכה. ואמא שלי צחקה ואמרה לה: "בעלך ילדותי, הוא לא מסוגל להתבגר ולהבין שזה עוד מעט נגמר. אבל אני רוצה מקום יפה ושקט, שאהיה רגועה, שלא ידחפו אותי במחילות של הפיצה. המחשבה על זה מזעזעת אותי".
תפסתי עצבים. "אמא, אני אדאג לך לפנטהאוז, שישה כיווני אוויר, עם הפנים לים. די כבר, לא ישאירו אותך ברחוב, אל תדאגי". אבל בסוף נשברתי, כי רק לה יש את הסבלנות הנדרשת להכניע אותי. "בסדר, אני אקח אותך, גם כיפוש תבוא, נעשה פיקניק. בסדר? את מרוצה?".
הרווחתי קצת זמן, זה מה שחשוב. בדרך הביתה חשבתי על השיחה, ופתאום כיפוש אמרה: "אתה דומה לאמא שלך כמו שתי טיפות מים. היא עדינה כי היא אישה, אבל אתה בדיוק כמוה. בגלל זה כל פגישה שלכם היא צינית, ואתם יורדים אחד על השנייה, עם תגובות הכי מהירות שיש. לא היה לה קל לגדל מישהו כמוך, אני הרי מכירה אותך. תעריך את זה".

אמרתי לה שהיא טועה, שאני העתק של אבא שלי. "לא הכרתי אותו", ענתה כיפוש, "אבל אתה דומה לאמא. אני יודעת שקשה לך להודות, כי אתה פרימיטיבי שמשוכנע שאישה חלשה יותר מגבר, ותמיד נזקקת להגנה, אבל זו האמת". לא עניתי, חלמתי רק על השנ"צ שקרבה ובאה.

# # #

שני פרקים בתוכנית "המקור" ברשת 13 לא הוסיפו לי ראיות מפלילות לכאורה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל הם האירו בעוצמה גבוהה את תסמונת הטרפת הנפוצה בסביבתו הקרובה. הוא באמת ניחן באיכויות נדירות אם הוא מצליח לתפקד בסביבה כזו. אבל שוב מתברר מעל כל ספק שהוא אינו יודע למנות אנשים למשרות אמון. כולם בוגדים בו, ולשאלה מדוע - יש רק תשובה אחת: הם ביצעו עבירות, ואף הודו בכך, רק כדי להיענות לדרישות בבלפור, שחלקן היו פסיכיות לגמרי.

ניר חפץ הוא דמות טרגית. אין בי רחמים עליו, הוא ידע מה מצפים ממאכער בבלפור ולקח את הג'וב בדעה צלולה. רק לא ברור מדוע מאכער שממומן מקופת הציבור צריך לתת שירותים בזויים לאשת ראש הממשלה ולבנו. יש להם בעיות? שישכרו מאכער פרטי. מאכער מקופת הציבור אמור לתת שירותי תקשורת לנבחר ציבור, בני משפחתו לא עונים להגדרה הזו. אפילו ביבי בעצמו טוען כבר שנים שהם לא חלק מתפקידו כראש ממשלה, אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. פרקטית המאכערים חייבים להיענות לכל גחמה של שרה ויאיר.

השיחות המוקלטות נטפו גועל מההתנהלות בבלפור. שלדון אדלסון מקים ביביתון ומאיים על טיפשורת חופשית במדינה באמצעות הונו וקשריו. גילוי נאות: עבדתי ב"ישראל היום", קיבלתי שכר גבוה ומעולם לא נדרשתי לעשות משהו בשביל העיתון או בעליו. אבל התברר לי שחבל שלא עבדתי אצל ארנון מילצ'ן, שנראה לי כי ממקום מושבו באמריקע מעורב בכל מיני עסקאות של "חעפצע־מנפצע".

אצלנו ממשיכים המאכערים מהימין לנסות לחסל פה את שלטון החוק. אולי הם יצליחו, זה לא מעניין אותי, אני צריך להתרכז בחיי, הריקבון במדינע זה רק סיבה לצחוקים. אם יהיו בחירות עכשיו, בעוד שנה, או בעוד ארבע שנים, אני לא אשתתף בהן. כי לא רק שלטון נתניהו מסריח מריקבון, כל אגם הדרעק מדיף ריח של סירחון. אתה מצביע לאדם, לרעיון, ואז הנבחר עושה דילים עם מהות הסירחון. אז בשביל מה להיות חלק מהמשחק המגעיל הזה? בשביל לומר שביצענו "חובה אזרחית"? חובה למי בדיוק? מה בדיוק הרווחנו מהחובה האזרחית, שהחרדים שוב רק לוקחים ולא נותנים כלום? אה, שכחתי, הם לומדים תורה. נו יופי.

אני מחכה כבר חודש לקנסות על פתיחת מוסדות החינוך לחרדים. כל יום אני סורק את הרשתות לראות שהאדמו"ר נקנס במיליון שקל, כי רק בבני ברק פתוחים עשרות מוסדות חינוך, ולא נדבר על שאר הערים החרדיות.

יש בי קצת שמחה לאיד על מה שקורה בשווקים. לא נותנים לסוחרים לפתוח את החנויות והדוכנים. הם לא ביג, הם רק סמול. אבל אם יציבו קלפי בשוק הכרמל או מחנה יהודה לדוגמה, 70% מהם יצביעו לביבי. אז אם הוא כל כך טוב להם, גם כאשר הוא מונע מהם פרנסה, מדוע להתערב להם בחיים? אנשים החליטו בדעה צלולה שהממשל הזה טוב להם, מדוע לנסות לשנות את דעתם? לכם טוב, לי הכי טוב.

# # #

במחשבה כזו נכנסתי לקפה של דני על הבוקר. זה באמת קן הקוקייה. דני כבר חושב בקול לפנות לביטוח לאומי ומשרד הבריאות כדי שיעבירו את הקצבאות והתרופות אליו והוא יחלק, כי הוא טוען שכולם בחוב בספר הירוק. ומאז שכיפוש אמרה לו שאסור לו להיכנע למדיניות המחירון שהכתבנו לו, הוא אומר כל בוקר: "אפילו כיפוש אמרה". גם כשמסבירים לו שאנחנו מהדור הישן, ואצלנו לא מערבים נשים בסוגיות עקרוניות, הוא לא נכנע.

"אבל כיפוש אמרה", הוא ממשיך להתווכח.

שרון למשל נמצא שם כל יום מ־04:30 כשדני מדליק את תנורי האפייה. הוא בולע את הכדורים ומחכה שירדימו אותו, סביב 09:00 בבוקר. אז ייסע הביתה לישון עד 15:00 אחר הצהריים, ויחזור לקפה למשמרת אחה"צ־ערב. יש לו נדל"ן מניב, קצבה מביטוח לאומי ופטור מעבודה, כי אסור לו להתרגז. אני היחיד שמבין אותו. אריק מגיע סביב 07:15, כי אז הוא מצליח לעזוב את הבית, רגע לפני שהילדים מקיצים. הוא אלרגי ליקיצות, ויש לו עוד כמה אלרגיות בעייתיות. ישראל מגיע במקביל בנסיעה באוטו לקחת בורקסים לילדים, שוכח מהאוטו שהשאיר עם מנוע פועל, ורץ הביתה כדי שהבורקסים עוד יהיו חמים. כעבור שעה הוא ישוב ויאמר: "לא מאמין ששוב שכחתי מהאוטו. זה לא טוב לי כפתור הנעה, אני צריך אוטו עם מפתח".

בסביבות 08:00 בבוקר מגיעים שאר השבורים, אחרי שכבר שמעו חדשות ויומני בוקר ברדיו. לחלקם יש מטלות בוקר מהאישה עם הילדים, שפשוט מזעזעות את נשמתי העדינה, אז מחמת הצניעות איני מפרסם את שמם, כדי שיוכלו להמשיך להסתובב בציבור ולא ייקראו לאבחון.
ובכל זאת: למשל אילן, שחבריו הקרובים קוראים לו "הפסנתרנית", צריך לשבת עם הילדים בגן, עד שיפסיקו לבכות. בפעם הראשונה שנחשפתי למציאות הטרגית הזו שאלתי אותו: "תגיד לי, אתה אלמן? אין לך אישה?". והוא ענה שדווקא יש והכל בסדר. "אשתי ואני דוגלים בחלוקה שווה של מטלות הבית", הוא הסביר. ופולו שהבין את מצוקתי, והוא גם אב לשני בנים בוגרים, אמר: "קוף, אנחנו לא יכולים להבין את זה, כי אנחנו דור של בבונים. כשאני הולך לראות את הנכד שלי, ורואה את הילד מפנה שולחן ושוטף כלים אחרי שסיימנו כולנו לאכול, אני אומר לעצמי: 'פולו, נכשלת בחינוך'. אבל לפחות אני לא רואה אותו עושה כביסה, ואני יודע שהוא עושה. אלה דור אחר, הם דו־מיניים, הם עושים גם תפקידים של האישה". ואז פולו ואני מסתלבטים עליהם קצת, כדי לפתוח את הבוקר בצחוק.

ואז הגיעה מיקי, אשתו של אריק, אחרי שאשפזה את הילדים בגנים. "אתם לא יודעים מה עברתי אתמול", התחילה לספר לנו, עוד לפני שדני הביא לה כוס מיץ תפוזים. "נסענו עם הילדים לנמל באוטו של אריק. בדרך חזרה, חגרתי את הילדים במושבים שלהם, והנחתי את התיק על הגג של האוטו. סגרתי את הדלת, ומשכתי את התיק הגדול לאורך הגג, ואריק השתגע".

כל הנוכחים הזדקפו, ושאלו ביחד, כי הם מודעים לפסיכוזות של אריק: "נו, אז מה קרה?".

ומיקי, שהיא שחקנית, ויודעת לזקק את הרגע של הקשב, המשיכה: "הוא הביט בי ואמר: 'את לא יודעת איזו עבירה חמורה ביצעת עכשיו. אנשים הולכים על זה למאסר'. שאלתי אותו אם הוא נורמלי, והוא ענה: 'דווקא כן. עשית עכשיו נזק של מאות אלפים לאוטו עם התיק הזה'".
כולנו זחלנו על הרצפה מהצחוקים. גם אריק צחק, והתפנה להסביר. "עשיתי ציפוי קריסטל מיוחד לאוטו. זה ציפוי של זכוכית דקה וקשיחה. אחרי ההדבקה חייבים להיזהר שבוע, לא לגעת במרכב. ואז היא שמה לי תיק ענק עם כל הצעצועים, ולתיק יש בסיס ממוט ברזל, והיא גוררת אותו על הגג. הייתי קרוב לעילפון כשראיתי את זה קורה".

התחלנו בחקירה הנגדית, כי לקחנו את הצד של מיקי. "אריק, מיקי ידעה שעשית ציפוי? אמרת לה? הנחת שלט אזהרה במקום שכולם רואים?".
הוא השיב בשלילה, אבל הדגיש שמיקי הייתה חייבת לברר אם מותר להניח את התיק על הגג. בסדררר. ואז היא סיכמה את הסאגה: "רק שתבינו מי זה בעלי, ואיזה סדרות חינוך קשוחות אני עוברת".

סורלה, אשתו של ישראל קטורזה, הגיעה. היא פנתה אליו בשאלה מתריסה: "ישראל, איפה הכרטיס אשראי שנתתי לך בבוקר?". הוא קם מיד והתחיל לחפש בכיסים במבט מבוהל. "יואו, מישהו ראה כרטיס אשראי?", הוא שאל את כולם, אבל אז סורלה מסרה לו את הכרטיס, ואמרה: "אולי אני אקשור לך אותו ליד, אז לא תאבד אותו. שכחת אותו בבית".

הוא עשה תנועות ואמר לה שהוא לא איבד, כי הוא התכוון לחזור הביתה לקחת אותו. הוא המתין לפגישה עם מפיקים, וסורלה אמרה לו: "אל תשכח להגיד להם שאני מתווכת". הוא שאל אותה מה זה קשור לפגישה על מופע עתידי, אז היא ענתה לו: "זה קשור, זה קשור. אולי הם מחפשים נכס להשקעה? תשאל אותם ישראל, אל תתבייש. תגיד להם שאני מתווכת, ויש לי המון פתרונות, אם להם יש כסף".

הוא יצא מחוץ לקפה כדי לענות לשיחת טלפון, וסורלה הסבירה לנו. "כל הזמן הוא מתבייש. אני מפרנסת יחידה עכשיו, תשעה חודשים הוא לא עובד, הוא רק נפגש. סבירות גבוהה שהוא לא יעבוד עד הקיץ הבא, לפחות, אבל רמת ההוצאות זהה עם שבעה ילדים. אני רוצה שהוא יבוא לפגישות עם לקוחות שלי, הוא עונה לי: 'אני אומן, אני לא סוחר'. אבל אני עקבית, ואני אשכנע אותו".

# # #

כבר שבועיים הבית שלנו בוקה ומבולקה, כי האוגר של גיא ברח מהכלוב. אני חושד בילד שהוא שחרר אותו, אבל אין לי ראיות להרשעה, והאוגר לא מוכן לתת עדות פתוחה אפילו. כיפוש רכשה מלכודת חדישה, הציבה אותה במטבח עם פיתיונות של מלפפון וכרוב, וציפתה לבאות. אתמול מוקדם בבוקר הוא נלכד, הדביל. לא להאמין, אבל אני זיהיתי את השבוי בתוך הכלוב, ודיווחתי למושלת הבית.
"ששש... שקט, מאמי, שגיא לא ישמע", היא הגיבה מהר. היא לקחה מלפפון חדש ואת האוגר השבוי, ושחררה אותו בגינה שגובלת בבניין שלנו. שאלתי אותה למה היא לא נתנה לו יותר אוכל, כי קשה להשיג בטבע, אז היא ענתה: "מה רצית שאעשה בשבילו? שאכין לו כריך הודו? אולי שאבשל לו חריימה וממולאים? אל תגיד לגיא כלום, זהו, פתרתי את הבעיה".

כן, יש לנשים את הקטע הזה של הפתרון הסופי, כאילו אין להן דם בגוף. אני חושש מהיום שהיא תחליט שמיצתה אותי, וגם תשאיר אותי בטבע. אני מקווה שהיא תזכה אותי ביותר מאשר מלפפון להמשך הדרך.
אבל זו תקוות שווא. ביני לביני, אני משוכנע בזה.
 
[email protected]