אז מה עשתה בתגובה כחול לבן? הציבה אולטימטום נוקשה ודרשה להעביר מיד את התקציב החיוני ולקיים את ההסכם הקואליציוני ככתבו וכלשונו. אי אפשר להניח למי שחתם זה עתה על התחייבות להפר אותה בקלות כזו, נכון?
נכון. אף שראשי כחול לבן הוזהרו על ידי מקורבי נתניהו בעבר הקרוב והרחוק, הם התעקשו לא לקרוא את הכתובת שעל הקיר. "אל תאמינו לאף מילה שלו", נאמר להם, "הוא יפר כל הסכם, הוא יתכחש לכל סיכום, הוא לא יראה אתכם ממטר מהרגע שהממשלה תושבע". אבל כחול לבן סמכה על המשפטנים שניסחו עבורה הסכם מבוצר ומשוריין שאף אחד לא יוכל להפר או לעקוף. אף אחד, חוץ מבנימין נתניהו.
הם לא האמינו שנתניהו ייקח מדינה שלמה כבת ערובה רק כדי לשמור לעצמו אופציה להתכחש לרוטציה. הם לא האמינו שהאיש מסוגל לראות בחורבן המשק והכלכלה רק כדי לתקוע לבני גנץ סכין בגב. הם לא האמינו שתסריט כזה אפשרי. הם לא שעו לאזהרות, הם התעלמו מהתקדימים ההיסטוריים. הם טעו. ומה קרה כשהתברר להם שהם טעו? שום דבר. איך הגיב הציבור? הוא לא הגיב. התרגלנו.
הצפרדע לא רק העבירה את העקרב לגדה השנייה של הנהר, היא גם נשלקה בדרך לשם. כי מה שהולך כמו נוכל, מתנהג כמו נוכל, משקר כמו נוכל ומפר הסכמים כמו נוכל, הוא נוכל, וכולם יודעים את זה מזמן. הנכלוליות מגולמת במחיר, שאותו משלמים כולנו.
במקום להתעקש על האולטימטום מהרגע הראשון, כחול לבן מצמצה. כמו גור כלבים סורר שמקבל טפיחה קטנה על האף כדי שיירגע, היא נרגעה. האולטימטום נגמר ביבבה: "פשרת האוזר", זוכרים? הארכת המועד להעברת תקציב 2020 עד 23 בדצמבר, להלן המועד הקובע החדש. אם עד אז נתניהו לא יתעשת ולא יחליט שהוא מעביר תקציב דו־שנתי, אז "נדע מה לעשות", אמרו בכחול לבן. אל תטפחו תקוות. הם לא יודעים מה לעשות, ולכן הם לא עושים כלום.
התרעות פיקוד העורף