מאז, חלפו 13 שנים ועוד מלחמות. בשבוע שעבר קבוצת מפגינים תומכי נתניהו שמחו מתחת לבית משפחתו של הטייס סרן תם פרקש ז”ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה, הבהירו שכבודם וזכרם של חללי צה”ל היה לבוז ונרמס בגסות, ואת הרגישות והחמלה כלפי ההורים השכולים החליפו שמחה לאיד טבולה בחצי שנאה שנשלחו אל הלב השכול. “זה שאיבדתם בן לא נותן לכם את הזכות”, קראו המפגינים לעבר משפחתו של פרקש, שאפשרה לאחרונה למפגינים נגד נתניהו למחות מביתה בקיסריה.
שמעתי את הודעת הגינוי הרפה של נתניהו נגד התלהמותם של המפגינים מול בית משפחת פרקש. נתניהו דואג להזכיר בכל עת את היותו אח שכול. מצופה היה ממנו להיות הראשון לדפוק על השולחן ולומר לתומכיו: “עד כאן". אבל נתניהו לא קם, והמסרים מחלחלים. היו ימים בישראל שבהם היחס לשכול היה יחס של קדושה. כשלוחמים צעירים יוצאים בשליחות המדינה ובפקודת צה”ל להגן על הארץ ותושביה ומקריבים את חייהם למענה, המינימום הנדרש הוא יחס של כבוד והוקרה לקורבנם ביחד עם רגישות לכאב משפחותיהם. המפגינים הביביסטים מקיסריה ראויים לכל גנאי ולהוקעה מתוכנו. בלי אבל.
התרעות פיקוד העורף