מישהי הגיבה בטוויטר על משהו שכתבתי, ומתוכן הדברים התרשמתי שהיא גרה בסן פרנסיסקו. החלפנו רשמים בפומבי. הסתבר שהיא גרה מרחק שלושה רחובות קטנים מהדירה האחרונה שלנו בעיר, שהייתה בעלייה לטווין פיקס. הופתעתי לשמוע ממנה שחנות הגבינות האהובה עליי עדיין פתוחה, יותר מ־40 שנה אחרי שעזבנו. זה היה קצר וצורב, בעיקר משום שאנשים רגילים עם הכנסה ממוצעת אינם יכולים לחיות יותר בעיר. הקורונה הורידה את מחירי שכר הדירה, אבל בכל זאת זה צבט בלב.

השיחה הקצרה הזכירה לי את לינדה ואת הפגישה האחרונה בינינו לפני 20 שנה. אינני יודע מה עלה בגורלה ובגורל השבט שנכרך סביבה, ואין לי אומץ לברר. לינדה הייתה בחיי בקיץ הראשון שלי באמריקה ב־1975. קשה לי לחשוב על עצמי במונחי זמן ארוכים כל כך, כי המחשבה לבדה מייגעת. ובעיקר מקרינה כאב לזרוע. הגעגוע נשאר גדול מהטעם הטוב וחזק מההיגיון.

לפני הפגישה עם לינדה על מדרגות המוזיאון לטבע קניתי חולצה. שני זבנים הסתובבו איתי בקומות השונות של החנות, נושאים את החולצה הלבנה כמו הייתה ביצה מתערוכה נודדת של פאברז'ה וגם ביקשו להתיז עליי את הניחוח החדש של בעל הבית. כששילמתי הם גררו אותי לשיחה.

"מאיפה אתה בישראל?", תהה הזבן השחור בזמן שהקופה הממוחשבת המחוברת לחדר המצב בבית הלבן הריצה על הצג של הנשיא את תקרת האשראי שלי. "בעיקרון מתל אביב", עניתי. "אה", אמר הזבן הלבן שסוודר קשמיר היה מוטל ברישול על כתפיו ושרווליו קשורים מתחת לסנטרו, כמו שמלמדים אותם בקורס הכנה לזבנות, "יש לי חברים בחיפה".

לינדה ישבה על ספסל אבן מתחת לפסלי הברונזה ליד המדרגות התלולות של המוזיאון. לא ראיתי אותה 15 שנה, ועם רגל אחת פשוטה אל עבר המדרכה מחוץ למונית כדי שאוכל להגיע לארנק לשלם לנהג, חשבתי ששום דבר רע לא קרה לה בזמן שחלף. לינדה ראתה אותי יוצא, חוטף על הפנים את אוויר הבוקר הקריר שמתפצח על העור כמו דגנים, ורצה לעברי. לרוב אני מאופק ושמור, שאנשים אחרים יפגינו רגשות חיבה, אבל מראה לינדה שלא השתנתה ממהרת אליי הוציא אותי מגדרי.

אני אוהב לחשוב על רגעים מסוימים בחיים במונחים קולנועיים. אני מנווט מצלמה דמיונית שנעה מעליי ומתעדת רגעים חשובים לביוגרפיה מצולמת. זה לא היה קיטשי; לא זוג אוהבים על חוף מוזהב בסרט של ברברה סטרייסנד; אלא תנועה אטית וחמה של שניים שחייהם נפגשו ואחר נפרדו. הדימוי הזה של ספינות בערפל. התחבקנו. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבה התחבקתי עם מישהי שאינה שלי מבלי להביט בחשש מעבר לכתפי.

לינדה ליטפה את שער השיבה שלי. לא הייתה לי אז שיבה רבה, והשיער היה סמיך, אבל מספיק כדי להסגיר את גילי. ביום טוב על עקבים הגיע ראשה של לינדה למפתח הלב שלי. התנשקנו. הפה שלי החטיא את לחייה ונחת היכן שהוא ליד שפתיה, ודאי לא לאן שכיוונתי. לינדה התחפרה בתוך הצלעות שלי, וכך עמדנו, פרוסים מהרוח הקרה, מתרפקים על הרגע.

אני לא אוהב אנשים. אני מכיר בעובדה שעליי לחיות במחיצתם, אבל אין אנשים רבים שלבי יוצא אליהם. לכן כה הופתעתי מעוצמת הרגשות שהמפגש עם לינדה הוציא ממני. לינדה הייתה האדם הראשון שטרח להסביר לי את אמריקה. זה היה לפני 40 שנה, אוי לאוזניים שכך שומעות, ולינדה הקלה על קליטתי באמריקה. אני לא חושב שהיא עשתה כך במודע. היא מהנשים החמות ורחבות הלב שאינן מודעות לעוצמת הקרינה שלהן.

לינדה לא לקחה אותי והסבירה לי את אמריקה באופן מתודי, איפה מקבלים מספר של ביטוח לאומי שהוא אמצעי הזיהוי התקף ביותר, או איפה מוציאים רישיון נהיגה (בקליפורניה צריך לעשות תיאוריה ומבחן מעשי גם אם נהגת כל חייך), איך שוכרים דירה ואיך לא לקנות גבינת קוטג' שנראית תמימה אבל למטה יש בה שכבה של אננס משומר בטעם של גרביים. לינדה הייתה עצמה, וזה מה שהיה כה נינוח וטבעי וחף מתובענות. שנים רבות חשבתי עליה כעל בתו של רס"ר משופם בבסיס טירונים שמחברת את שברי הטירון אחרי שאביה גמר עליו מחסנית של קללות.

בפעם הראשונה שראיתי את לינדה היא הייתה עירומה ובהריון. כל מה שאני זוכר מהשבוע הראשון שלי בקליפורניה זה בעיקר את הטבור הבולט שלה שקרץ ממרכז בטנה המתוחה והשחומה. היא לא דחקה בי להתפשט אף שסברה שישראלים שבאים מקיבוץ רגילים להסתובב בחליפת הולדתם, אלא נתנה לי להבין שבגדים אינם פוגעים כלל באסתטיקה שלה. היא הייתה עירומה כל אותו שבוע. היה חם בטרלוק ועשינו בייביסיטר לבית עם בריכת שחייה שחברים השאירו לה למשמר ואני הייתי לבוש.

בשנים שחלפו מאז רציתי לספר לה שזה היה השיעור המאלף ביותר שנתן לי מישהו על אמריקה. מוכנותי להיהרג על זכותה להיות עירומה ומוכנותה לעלות על בריקדות על זכותי להיות לבוש. באותו סמסטר למדתי אזרחות אצל אנג'לה דיוויס מהפנתרים השחורים, ויכול להיות שזה מתבלבל קצת עם לינדה. זו הייתה גם הפעם הראשונה שישנתי במיטת מים, שהייתה להיט ענק בסבנטיז. כאשר קשה לי להירדם משום שמחשבות ותהיות קוסמיות מיותרות מציקות לי, אני נזכר בציוץ הפלסטיק ובשכשוך המים בתוך הבועה הגדולה שהייתה מונחת במסגרת עץ כדי שלא תטייל בכל הבית. אני ממעט בפורנוגרפיה, אבל באותו שבוע הצטרפה תנוחה חדשה ופייבוריטית לרפרטואר שלנו.

יום אחד, אחרי חמש שנים, נפרדנו. מאז לא שמעתי על לינדה ועל פיטר ודיוויד ילדיה. ואף מילה על פרודו ובילבו ההוביטים, בניו של בעלה פיל מנישואיו הראשונים או השניים. אבל זה לא היה עניין גדול, כי גם לינדה וגם אני הבנו היטב את פשר המרחק בין מיל וואלי לרמת השרון. מהבחינה הזאת היינו מבוגרים.

לינדה (צילום: פרטי)לינדה (צילום: פרטי)

במוזיאון לטבע ראינו תערוכה על עכבישים. העובדה שוויתרתי אז על זכותי לחיות באמריקה לא אומרת שהמשכתי להתרפק עליה. ההפך; הפכתי מאוד ביקורתי. המוזיאון לטבע לא היה מקדיש קומה שלמה לעכבישים אלמלא ההצלחה של סרטי ספיידרמן. ההכרה הזאת צרבה כמו חומצה והייתה פיגוע באינטליגנציה. ראינו עכבישים חיים ועכבישים מתים ואלמנות שחורות רצחניות. ליד תא הזכוכית של האלמנות הרגשתי שלינדה רוצה לדבר על פיל, אבל לא הבנתי ממנה מה חדש במה שהיא מרגישה כלפיו. היא הבינה שהיא תקועה עם אלכוהוליסט חצי פונקציונלי בן 60 שעובד כספרן בדפי זהב ושעוד מעט דפי זהב ישחררו אותו לגמלאות והיא תיאלץ למכור את הבית הנפלא שירשה בסמטה ללא מוצא כדי לממן את חייהם.

הוריה של לינדה נהרגו בתאונת מטוס כשהייתה ילדה קטנה. או בתאונת מכונית ואני חוטא ברומנטיזציה של המוות. אבל זה לא הפך אותה לאלמנה שחורה. היא סחבה את פיל על גבה סחיבת פצוע 25 שנה, באומץ ובנחישות שהיו מחבבים אותה אפילו על אביגדור קהלני. היא עשתה את זה בשיניים חשוקות. אולי קראו לזה אהבה, אולי משהו אחר. היא לא כעסה עליו אפילו כאשר התקשרו אליה מבית החולים ואמרו לה בקול כבד שדיוויד נפצע קשה בתאונת שיט ופיל היה שתוי מדי מכדי לנהוג.

לינדה לא הבינה מה בדיוק קרה במפרץ. לא כל יום גונבים שלושה נערים סירת זודיאק ממעגן בסוסליטו ומתנפלים במצערת פתוחה על המים הסוערים ומתהפכים כך שהראשון שיוצא מהמים הקפואים מקבל את הלהב של המדחף בלסת. לינדה הראתה לי צילום של דיוויד שאותו נהגתי לצלם כאשר היה תינוק בלונדיני. קשה היה לראות את הצלקת הגדולה מתחת לזקן. לינדה ליטפה את התמונה והחזירה אותה לארנק. בוא נלך לראות את הלווייתנים, אמרה.

ראינו את הלווייתנים ואת החיות המפוחלצות בתאי זכוכית שאוצרים ביקשו לשוות להם נופך של ג'ונגל אפריקאי ואמריקאים מקוריים שלא הייתי מתפלא אם היו מספרים לי שגם הם מפוחלצים. מה זה עבור אמריקאים לפחלץ מישהו כדי להציג אותו דומם וכנוע בוויטרינה.

ישבנו בקפטריה. לינדה שתתה תה צמחים. פעם ראשונה בחיי שתיתי רד זינגר של סלסטיאל סיזונינגס אצל לינדה ופיל. כאשר הכנסתי את השקית שעשויה מנייר ממוחזר למים הרותחים, התפשט צבע אדום כהה בספל וניחוח נפלא ומבושם התפשט במטבח. סיפרתי ללינדה על הביקורת שהתפרסמה אותו שבוע במוסף הספרותי של ה"ניו יורק טיימס" על ספרו החדש של מרק הלפרין: זיכרונותיו המרתקים של זקן בן 80 ששנאת קפה היא אחד הכוחות המניעים בחייו. שאלתי אותה אם ידעה שבביוגרפיה הקצרה של הלפרין שמודפסת על הדש האחורי של ספריו, מצוין תמיד כי היה טייס בחיל האוויר הישראלי. אני משתגע מזה, אמרתי ללינדה, שאלתי טייסים רבים ואף אחד לא זוכר טייס קרב אמריקאי בשם מרק הלפרין. אתה עיתונאי, גערה בי לינדה, למה שלא תברר מה הסיפור?

עבר זמן. התה התקרר. ילדי בית ספר בשולחנות הסמוכים אכלו כריכים שהדיפו ריח לא טוב. עמד בקפטריה ריח של קפה אמריקאי שרוף ושל תכשיר לשיער. חשבתי שיש בינינו הבנה שקטה: שאני לא אשאל את לינדה על פיל, אף על פי שכל כך רציתי לדעת אם הוא נוהג עדיין בסיבובים החדים בירידה לטיבורון כשהוא מחזיק ספל קפה ביד בלי לשפוך טיפה; והיא לא תשאל אותי על חיי ב־15 השנים שבהן לא התראינו. אבל לינדה הפתיעה אותי ושאלה למה לא חזרתי לאמריקה. היא התרשמה שנורא אהבתי את חיי כאן ושהיה לי סיכוי לעשות מעצמי משהו.

די נעלבתי. אבל עם לינדה לא נעלבים באמת. אין בה גרם של זדון. רציתי לומר לה שאם מדקדקים ולמרות המרחק הנפשי והגיאוגרפי, דווקא עשיתי עם עצמי משהו. לא ענק, רק בסדר, אבל זה נראה מטופש לגולל את סיפור חיי בקפטריה של המוזיאון לטבע בניו יורק, היכן שבמבואה ניצב שלד של דינוזאור. אבל לינדה לחצה, אולי משום שחשבה שבגדתי בה כאשר לא חזרתי להשגיח שחייה עם פיל לא יהפכו לסרט אימים עם אלכוהוליסט מעולף שחייו הם סדרה של סופי שבוע אבודים ועטלפים שחורים מרחפים מאחורי עיניו.

סיפרתי לה את הגרסה הקצרה. חזרתי הביתה כי הייתי צריך לחזור. זה היה הדבר הנכון לעשות בזמנו. אינך יכול לכעוס על המתים משום שמתו, ואינך יכול להכתיב להם מתי. דבר הוביל לדבר, אמרתי ללינדה. האנגלית החלידה, יין ישראלי מחק את טעמו של יין קליפורניה ("Give me your sweet and bitter fruit"), שנים לא אכלתי אנצ'ילדה. הפסקתי ללכת לסרטים. לא קניתי יותר מהדורות ראשונות של ריימונד צ'נדלר.

התרגלתי לחיות במקום ללא עונות שנה, ללא חורף, ללא שלכת. נולדה לי בת וכשנשאתי אותה בסל־קל שלה אל הווליאנט העתיקה שרתחה במגרש החניה של בילינסון בשיא אוגוסט, הבנתי שאם לא אקח את התינוקת בסל ואדהר לשדה התעופה, לעולם לא אחזור לחיות באמריקה.
יש לי שלושה ילדים עם שמות עבריים ובית בפרברים ומשכנתה, שלושה חברים ועבודה שגם אם אינני ממש טוב בה והיא איננה כל מה שרציתי לעשות כשהייתי צעיר, היא מפרנסת אותי בכבוד.

אני חושש שהחמצתי את הרגע שבו הייתי יכול לכבוש את אמריקה, אמרתי. התנאי היחיד שבו הייתי מוכן לחיות באמריקה היה של כניעה טוטאלית. רק אם אמריקה הייתה זורקת מגבת לזירה ואומרת נכנעתי. אני אוהב את אמריקה ואמריקאים ודי לי בכך שאמריקה כאן, עסוקה ושקועה במשוגותיה.

זה נשמע לי מעט מטומטם כשאני אומר את זה בקול רם, אמרתי ללינדה, אבל גם אם אינני אוהב את ישראל אהבת אמת, אני שייך לשם. חלק הארי של חיי באחוזים כבר מאחוריי, ואף שאם הייתי מוכר את הבית הייתי יכול להמיר אותו בבית הקטן ההוא מול הבית שלך, אני לא בטוח שאני שייך בארץ המנצ'קינים.

אנחנו כבר לא בקנזס יותר, אמרה לינדה וניגבה דמעות מעיניה. בוא נלך לסרנדיפיטי, נאכל המבורגר גדול ונשתה מוקצ'ינו קפוא. ישבנו עוד רגע. לינדה שמה את ידה על ידי. זו הייתה הפעם היחידה ב־20 שנה שאישה זרה נגעה בי בלי לגרום לי להסמיק. הנגיעה הייתה תמימה כמו הקשר בינינו. בערב טסה לינדה חזרה לקליפורניה. בסוף לא דיברנו על פיל; כיצד היה מכריח את הזולת לומר ברכה לפני הארוחה שעה שהיה עורם את כל המנות לפירמידה גבוהה בצלחת ומתחיל לאכול מהשפיץ.