פעם, כשהכל היה פשוט בחיים, חוברות מדריכי הטיולים המודפסות בכריכה רכה היו נמכרות כמו לחמניות חמות. אותן חוברות עם מפות מקופלות של כבישים, שבילים וסימוני דרך, עם מקרא בעמוד הראשון והמלצות מפי מומחים מהמדרגה הראשונה, שהיו תקפות לנצח, כמעט כמו מספרי הטלפון של בזק שהיו מצוינים מתחת לכל עמוד. מה שנכנס לאותה חוברת, בין שהיא מיועדת למטיילים בארץ ובין שלמטיילים בחו"ל, היה תורה מסיני. כל מטייל שכיבד את עצמו היה מעיין בה בבית או מגדיל לעשות ולוקח אותה לדרך, מקופלת בכיס הפנימי של הדגמ"ח.

אחר כך, כשמדריכי הטיולים המודפסים הפכו לחסרי משמעות בעולם דיגיטלי שמתעדכן ומשתנה באופן תדיר - כמעט כמו מזג האוויר בזמן ההתחממות הגלובלית - מצאו את עצמם מדריכי הטיולים, המפות המקופלות וכל מה ששורטט ונכתב בעמל רב, זרוקים במקרה הטוב בשורה העליונה של מדפי הספרים בחנויות ובמקרה הגרוע - על ספסלים אקראיים, כאלה שמאכלסים את הפסולת שנותרה מסידורי הארון של אלו שבשבתות גשומות לא יכלו לצאת מהבית וחיפשו מפלט מהשעמום.

לא הייתי אף פעם ממיטיבי הלכת. זאת אומרת, ממש רציתי להיות כזאת, אבל איכשהו העצלות והעומס, בצירוף הפיתויים הרבים שהיו לי בסופי שבוע כגון: לרבוץ בקפה השכונתי עם חברים, לגמוע בקבוקי יין ללא הכרה או לחלופין לעשות בטן־גב בים - גרמו לי להדוף הצעות להצטרף למסעות שדורשים השכמה מוקדמת ביום החופשה הקדוש של השבוע.

מדי פעם הייתי מתרצה, מאתגרת את עצמי לצאת מאזור הנוחות ומוצאת את עצמי יורדת בסנפלינג ממצוק, שואפת אוויר הרים צלול או רצה כאיילה במרחבים ירוקים. בחזור, התחושה תמיד הייתה דומה. מעין התעלות נפש מדיטטיבית, שמחה לא מוסברת והתפוגגות הצורך להמשיך לשחות בלהג שטותי באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. תמיד הייתי מבטיחה לעצמי שצריך לעשות זאת שוב, ובתדירות גבוהה יותר. גם החברים היו מהנהנים בהסכמה. אבל איכשהו החיים עצמם היו חוזרים להכות, כמו שרק הם יודעים לעשות. שוב שבת, שוב להתעורר מאוחר, שוב יין או בטן־גב או סתם לרבוץ מול בינג' של סדרה שכולם רואים. ואז הגיע הסגר השני.

אחרי האיסור לצאת למרחק של יותר מקילומטר והאישור לעשות כושר במרחבים אינסופיים, החלטתי - ולשמחתי לא רק אני - שהנה ההזדמנות לא להיות תקועה בבית. כי די. זה התחיל עם כושר או כושר מדומה מעבר לטווח המותר. גיליתי שיש מקומות בעיר שאני לא מכירה, ושבין שתי ערים שכנות מפריד מרחק הליכה הגיוני בהחלט. אחר כך, כשהסירו את מגבלת הכושר, והיה אפשר להתחיל להרחיק בלי להצטייד בתירוצים, שכנעתי את קבוצת החברים שצריך להתעורר מוקדם כדי לא לפגוש את מר ישראל ישראלי ומשפחתו כשהם מגיעים בהמוניהם עם צידניות לחיק הטבע.

כבר בשש בבוקר היינו מתייצבים באחת מרצועות החוף, שמורות הטבע או שבילי ישראל המסומנים ומציבים לנו יעד: לצעוד ולצאת משם גג בתוך שעתיים. לפני הרעש, לפני הטינופת, לפני עם ישראל השמח. בשבוע הראשון זה היה קשה. בשריקה הראשונה של הקומקום שרתח לקפה של הבוקר הרגשתי שאני מתמוטטת. הבטתי על המיטה בעיניים כלות, אבל כשהגעתי לרצועת חוף ריקה מאדם עם מים צלולים, הבנתי שנתתי לעצמי מתנה. בפעם השנייה אתגרנו את עצמנו עם נחלים קצת אחרי הזריחה ולמדתי להביא איתי עוד בקבוק מים ונעליים קצת יותר נוחות. בפעם השלישית כבר חיכיתי לטרמפ שלי עשר דקות לפני הזמן.

טיולים (צילום: אורי שפירא)טיולים (צילום: אורי שפירא)

לא האמנתי שאי־פעם זה יקרה לי, אבל אני מתחילה לסגל לעצמי אורח חיים של כדורגלן בימים שעוד שיחקו פה כדורגל בצורה נורמלית. אני מרגישה שאני חיה משבת לשבת. כבר ביום שלישי אני בודקת את אפליקציות מזג האוויר ומתייעצת עם מומחים לגבי מסלולים חדשים. מה שמצחיק הוא שכל מקום שאליו הגענו, הזכיר לנו נקודה אחרת בעולם. פה זה מזכיר את יוון, ושם זה ממש כמו באוסטריה, ואם היה לצוק ההוא עוד קצת גובה הוא לא היה נופל מהגרנד קניון. ככה זה כשסוגרים אנשים במדינה שאפשר לגמוע מצפון לדרום בתשע שעות.

החלום הנפוץ של רובנו הוא לטפס על איזה הר אחרי שנצא לפנסיה, או להתחיל לרוץ או ללמוד משהו חדש כשיהיה זמן, וכשכל הבלגן יהיה מאחורינו. אלא שאיכשהו הבלגן אף פעם לא באמת נשאר מאחור, ותמיד יש עוד משהו שצריך לעשות, מישהו שצריך אותך, או וי חדש שצריך לסמן.

אז למה לא עכשיו? אני לא יודעת כמה זמן עוד נתמיד במסורת החדשה, בתקווה שלא תהיה עוד הגבלת מרחק לעולם. אלא שבינתיים, אני מודה שהדאגה העיקרית שלי, יותר מסגר שלישי, היא מה לעזאזל אעשה אם התחזיות נכונות ואנחנו צפויים לחורף בלתי פרופורציונלי.