שיגרע: לפני כמה ימים תקף חיל האוויר והשמיד, בסיוע טילי קרקע, שמונה מטרות איראניות וסוריות, והרג כמה איראנים וסורים. כעבור כמה ימים קיצרו ברקים את מתגי ההפעלה החשמלית של שתי רקטות ברצועה, והן נפלו בשטח ישראל. השבוע עוד מטח. הפעם ללא ברקים. חיל האוויר תקף. כמה ימים קודם לכן ירה פלסטיני לעבר חיילי צה"ל ליד שכם וחוסל על ידיהם. כעבור כמה ימים נחשפה מנהרה נוספת בגבול הרצועה, ובנימין נתניהו הכריז (בתקיפות): "מי שיקום עלינו דמו בראשו".
התגובה האינסטינקטיבית של מרבית אזרחי ישראל למשמע כל הדיווחים האלה היא ניצחנו־ניצלנו־שכחנו. אז זהו שלא. לא ניצחנו, ולא ניצלנו, ויש כאלה שלא שוכחים. הנפגעים.
הקו המחבר בין כל התקריות האלה הוא מדיניות הממשלה. מי שסבור שבטיפול בקורונה יש פוליטיקה אמור להבין שגם בביטחון ישראל יש פוליטיקה. הרבה יותר מאשר בקורונה. בעצם במדיניות הביטחון יש יותר פוליטיקה מביטחון. מאז 1967, במצטבר, החלה הפוליטיקה (בחסות האידיאולוגיה) לנהל את הביטחון. הביטחון גובה יותר קורבנות מאשר הקורונה, ולהתנחם בכך שלערבים יש יותר נפגעים זה גרוע מאכזריות, זה טמטום.
הציפרלקס הלאומי כאמור הוא תחושת הניצחנו־ניצלנו־שכחנו, ראו סדרת התקריות של הימים האחרונים. האירוע הבולט האחרון היה תקיפת חיל האוויר בסוריה. מבחינת חיל האוויר זה היה יום קרב של חצי שעה, אימון על רטוב וניסוי שיטות לחימה ואמצעים טכניים. מבחינת צה"ל זה היה חלק מניהול המלחמה נגד ההתבססות האיראנית בסוריה. אלא שיותר ממלחמה נגד אויב הזומם להשמידנו זוהי מלחמת כנופיות, כולל חיסולים ופיצוצים תוך עליונות מובהקת של צה"ל, וטוב שכך. למעט חשש שמא מדובר בפרובוקציה שנועדה למשוך את האיראנים ו/או את האמריקאים לתגובה שתאפשר לדונלד טראמפ להתגבר על הגנרלים שלו ולתקוף את מתקני הגרעין.
פרפורי הגסיסה של ממשל טראמפ הם הסכנה האמיתית כיום. השבוע דווח על מפציץ־על אמריקאי שמסתובב בשמי המזרח התיכון ועל תקיפה ישראלית בגבול סוריה־עיראק. כל יום שעובר הוא יום שנגרע מיכולתו של טראמפ להשאיר אחריו עיי חורבות, ומיכולתו של נתניהו לנהל בתיאום מדיניות מסוכנת בחזית הצפונית והמזרחית.
בינתיים עובדים בעיניים על צרכן התקשורת הישראלי. מן הדיווחים הצטייר כאילו תקפנו בסוריה בגלל זירת המטענים שהונחה ברמת הגולן. חיל האוויר הפציץ מפקדות, מתקנים ועשרה הרוגים. בהמשך הסתבר שמדובר בתקיפה מתוכננת ומתוקתקת. למה? לא בגלל זירת המטענים. אור הלר הסביר בחדשות 13 שהמטרה הייתה "לשגר מסר לאיראנים לכו מכאן... ומסר לסורים גם אתם תחטפו".
קשקוש. לאיים בכמה הרוגים ובכמה מבנים הרוסים על סוריה, מדינה של מאות אלפי הרוגים ועקורים שכולה הריסות, זו בדיחה. להרתיע הנהגה פנאטית באיראן, גדולה יותר מבריטניה, צרפת, ספרד וגרמניה ביחד ועם אוכלוסייה של 80 מיליון, זה כמו לאיים על מדינת ישראל בבלונים מהרצועה. זה מטריד ומכעיס ויש נפגעים אבל לאייתוללות, כמו לממשלת ישראל במתקפת הבלונים, זה לא באמת מזיז.
זו המדיניות, טמבל
במקביל קפץ נתניהו לסעודיה לפוטו־אופורטיוניטי לצורכי בחירות עם יורש העצר בן סלמן. מלשכתו של נתניהו נמסר כי "נתניהו עושה שלום, בני גנץ עושה פוליטיקה". ואכן, הגיחה לסעודיה אישרה את דברי שר חוץ הסעודי, שהשתתף במפגש ואמר כי "הסכם שלום קבוע שמסדיר את הקמתה של מדינה פלסטינית חייב לבוא לפני כן". מי שמונעים את השלום על פי הלשכה הם חיזבאללה, סוריה, חמאס ואיראן, שמנהלים נגדנו מלחמה רצופה וללא פשרות ואנחנו מתגוננים. בהצלחה מרעישה כמובן.
למעשה, ישראל יוזמת חלק ניכר מן הסיבות לקטטות הדמים בכל הגזרות. תקראו לכך פרובוקציות, תקראו לכך הבא להורגך השכם להורגו, אבל זו המדיניות, טמבל. הסיבות הן לחצי הכיבוש בגדה, מצור ברצועה וחיכוך קבוע וחסר תוחלת עם סוריה וחיזבאללה. התוצאה: רק לפני כמה חודשים חתמו איראן וסוריה על ברית הגנה, ולמחויבות הזו יש תוקף אסטרטגי, בעוד תקיפות אקראיות ומבצעי חיסול הם טקטיקה שנועדה יותר להרים את המורל מאשר להוריד את רמת האיום על ישראל. איראן כאן כדי להישאר, והיא תמשיך לחמש את סוריה וחיזבאללה ולהתבסס בעיראק.
בינתיים מחסלים. לפני שבוע נחשף חיסול שבוצע על ידי המוסד עבור האמריקאים לפני שלושה חודשים. המחוסל הוא אחד, עבדאללה אחמד עבדאללה, בכיר באל־קאעידה שזוהה כאחראי למתקפות הטרור נגד שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב־7 באוגוסט 1998. בדיוק ביום הפיגוע לפני 22 שנה, כלומר חיסול חשבונות קלאסי ונקמת דם. יחד עמו חוסלה גם בתו, טרוריסטית בזכות עצמה, על פי פרסומים שלא הוכחו.
הסיבה לפרסום היא שטראמפ הולך הביתה ונתניהו הולך לבחירות. טראמפ רוצה לתלות בחגורתו קרקפת של איש רע (לברק אובמה ישנו בן לאדן), נתניהו רוצה הילה של מחסל טרור בינלאומי, וראש המוסד יוסי כהן הולך לפוליטיקה עם יומרה לראשות הממשלה. בזמנו גיבה כהן את פרסום חטיפת ארכיון הגרעין וגזר עוד קופון עם נתניהו. ואגב, כדי שלא תחשדו בשכן שלכם שרכב על אופנוע ברחובות טהרן וירה בעבדאללה, מדובר (להערכתי חסרת הביסוס) בקונטרקטורים, קבלני ביצוע מקומיים.
ובכלל, חיסולים בגלל רגשי נקם בביצוע מדינתי הם רעיון ממש גרוע, גם אם נתניהו, כהן ובן סלמן חושבים שהוא מבריק. אז מה עושים פוליטיקאים כושלים כדי לחפות על מדיניות של מבוי סתום ומדמם? מבצעים חיסולים א־לה ג'יימס בונד לטובת צהלת ההמון. טראמפ הורה לחסל את קאסם סולימאני בגלל קריסת הסנקציות על איראן. האם בעקבות החיסול איראן נסוגה מהאסטרטגיה הבסיסית שלה? האם משטר האייתוללות קרס? האם הקשר בין איראן לסוריה ולחיזבאללה נותק? ישראל חיסלה את עבאס מוסאווי (כולל אשתו ובנו), וקיבלנו את נסראללה עם בונוס של שני פיגועים בארגנטינה ו־214 הרוגים ישראלים, יהודים וארגנטינאים.
על כל בכיר שחוסל קיבלנו ארבעה, וכמו קודמיהם גם הם עומדים זה עשרות שנים על עיקרון אחד: גבולות 67'. ולדרישה הזו יש כיום יותר לגיטימציה בינלאומית מאשר לכיבוש. על פי ניסיון העבר, חיסול עבדאללה רק יחזק את הנחישות הרצחנית של ממשיכיו. בייחוד לקראת הסתלקות ארה"ב מהמזרח התיכון. למעט ירי לעבר אילת ב־2005, ישראל לא הייתה מטרה מובהקת של אל־קאעידה. עכשיו יש להם תמריץ.
רק שינוי במדיניות, בצד אמצעי הגנה ומודיעין, יגרום לשינוי בסיסי במאבק בטרור. כפי שזה מצטייר כיום, שינוי במדיניות מחייב שינוי במובילי המדיניות, שכשלה. בארה"ב זה עבד. מתי אצלנו.