החלטת רשויות החוק בארה"ב לבטל את ההגבלות על חופש התנועה של ג'ונתן פולארד מסיימת פרשה טרגית ומזיקה, שנמשכה כ־35 שנים ותיזכר כאחת מנקודות השבר הגדולות בהיסטוריה של יחסי ישראל־ארה"ב. אתחיל מהסוף: אני סבור כי עדיף יהיה שפולארד לא יגיע לישראל, בוודאי לא בתקופה הקרובה. במשך שנים רבות הייתי בין הבודדים יחסית שעסקו בפרשה זו, הכירו את כל היבטיה, היו מודעים לכל סכנותיה, בדקו את הנסיבות, ההקשרים והסיבוכים שהיו כרוכים בה, וגם פעלו כדי להביא להקלה בעונשו של פולארד.

אהוד אולמרט בכנס מעריב

בראשית הדרך, כאשר התבררו הפרטים הראשונים של הפרשה, הוחלט על הקמת ועדת חקירה של שניים - הרמטכ"ל לשעבר רא"ל צבי צור, ויהושע רוטנשטרייך, שכיהן שנים רבות כנשיא לשכת עורכי הדין. מסקנות הוועדה והמלצותיה נשארו חסויות רובן ככולן, אך הן לקו בחסר והובילו את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת להטיל על ועדת המשנה לענייני שירותי המודיעין לחקור את הפרשה. הייתי חבר בוועדת המשנה הזו.
הקו שעבר כחוט השני בכל הדיונים בפרשה היה הנזק הפוטנציאלי האדיר שלה, שאיים אז ומאז על הבסיס היסודי ביותר של אמון ושיתוף פעולה בין מערכות המודיעין, הצבא והביטחון של ישראל וארה"ב.

בעקבות פרשת פולארד הוחלט באופן רשמי כי שירותי המודיעין שלנו לעולם לא יפעלו יותר בארה"ב. ואכן, ההחלטה הזאת נשמרת מאז אמצע שנות ה־80. בשעתו, בעת כהונתי כראש הממשלה, שאלה זו נדונה ביני ובין הנשיא האמריקאי דאז ג'ורג' וו. בוש, בזיקה לאירוע מסוים שנחקר אז על ידי הרשויות באמריקה. הוברר כי האירוע ההוא היה נספח זניח של פרשת פולארד, והוא לא העיב על הקשר המצוין שנבנה בין גורמי המודיעין של שתי המדינות, במיוחד בעקבות החלטה משותפת של הנשיא בוש ושלי להעמיק באופן דרמטי את היקף שיתוף הפעולה, בדגש על הנושא האיראני.

אך פרשת פולארד המשיכה לרחף מעל פעולותינו בארה"ב ולהעיב במשך השנים על מערכת היחסים. כיצד יעלה על הדעת, שאלו רבים בממסד הפוליטי והביטחוני האמריקאי, כי דווקא ישראל, שקיומה נשען בחלקו על התמיכה והמחויבות שלנו לביטחונה, תחדור מאחורי גבנו ללב לבו של מערך המודיעין שלנו ותשוטט במסדרונות הרגישים ביותר שלו, תוך הונאת השלטון הפוליטי וההנהגה הצבאית שאת תמיכתם, עזרתם וציודם החדיש ביותר חיפשנו כל העת.

הפעלתו של פולארד - גם אם קיבל תמורה כספית לא מבוטלת - הייתה כמובן שגיאה דרמטית. מי שהיה אחראי לה היה דווקא אחד מהטובים, המוכשרים, האמיצים ורבי־הדמיון בקהילת המודיעין של ישראל, רפי איתן, שהיה לימים שר בממשלתי. הוא היה המבוגר מבין שרי הממשלה, והתבלט בתבונתו, בחדות מחשבתו ובמהירות הבנתו של סוגיות שונות שעמדו על סדר היום של הממשלה והקבינט הביטחוני, שבו היה חבר.

איתן היה אחד מאבות המורשת של המצוינות והתעוזה במודיעין הישראלי, מהפיקוד על המבצע ללכידת אייכמן ועד אין ספור פעולות ברחבי העולם. אך בפרשת פולארד הוא שגה בשיקול דעתו ובהתנהלותו, והוא היה הראשון שהודה בכך. הפעלת מרגל בארה"ב, בדגש על יהודי, ודווקא אדם שנתן ביטוי במקומות שונים לזיקה העמוקה שלו למדינת ישראל - הייתה טעות חמורה ביותר.

יונתן פולארד (צילום: Reuters/BRENDAN MCDERMID)יונתן פולארד (צילום: Reuters/BRENDAN MCDERMID)

ביקוריהם של חברי כנסת, שרים ואישים נכבדים אחרים בכלאו, והעובדה שקיבל אזרחות ישראלית בעת שריצה את עונשו - כל אלה עוררו תדהמה גדולה בממסד הביטחוני של ארה"ב. האם ייתכן, שאלו שם רבים, שאדם שריגל במקומות הרגישים ביותר שלנו מקבל בישראל ציונים פומביים לשבח? לא מעטים חששו כי הגיבוי הפומבי של ישראל לפולארד יהפוך את שאלת כפל הנאמנות של יהודי ארה"ב לנושא מרכזי בדעת הקהל ובקרב מקבלי ההחלטות באמריקה.

אפשר היה להבין את ההזדהות הרגשית של רבים בישראל עם פולארד, נוכח הסבל שהיה כרוך בעונש הכבד מאוד שהוטל עליו. ההתערבות הבוטה של שר ההגנה דאז קספר ויינברג, שבעקבותיה החליט בית המשפט להחמיר את עונשו של פולארד, הרתיחה רבים בישראל. בצדק.
אך כיצד טחו עיניהם של רבים בינינו מראות שהפסטיבלים הפומביים של תמיכה בפולארד, הגיבוי שניתן לו, ואימוצו לא רק על ידי דעת הקהל אלא גם על ידי גורמים שונים בממסד הישראלי - הרתיחו את הידידים הטובים ביותר שלנו באמריקה, ועוררו ספקות בקרב הממסד הביטחוני שם בנוגע לאמון שאפשר לתת בישראל?

אין לי שום אפשרות או רצון להצביע על כל מה שעשינו במשך השנים כדי למזער את הנזקים שגרמה לנו פרשת פולארד. ככל שהמודיעין שהפיקה ישראל מפעילותו היה מועיל וחשוב, ובהרבה מקרים פורץ דרך, לא היה בו כדי לפצות אותנו על הנזק שנגרם ועל פוטנציאל ההרס שהיה טמון בה לעתיד. פוטנציאל זה לא נעלם. הוא עדיין קיים.

לא מעטים אמרו לי בימים האחרונים כי דבריי - שלפיהם עדיף שפולארד לא יגיע ארצה - היו פוגעניים ונטולי חמלה. אני שמח בשביל פולארד שההגבלות שהטילו עליו הוסרו. אין ספק כי בגילו המתקדם, אחרי שנות מאסר ארוכות, חופש התנועה ישפר באופן משמעותי את איכות חייו. אך ביקורו בישראל או עלייתו ארצה יהיו בהכרח כרוכים באירועים שבקלות יתרה יכולים לקבל ממד של פסטיבל עממי.

לא ניתן יהיה להימנע מכך גם אם פולארד, או מארחיו ונותני חסותו, יתחייבו לעשות כן. ממשלת ישראל, ובמיוחד העומד בראשה, הוכיחו כי אין גבול למה שהם מוכנים לעשות כדי לנצל כל אירוע לטובת צורכיהם הפוליטיים והאישיים.

ניצול פומבי ויחצני של פרשת פולארד יהיה התגרות פרובוקטיבית בממסד הביטחוני באמריקה. התוצאות של התגרות כזו יכולות להיות קשות, במיוחד לאור חילופי הממשל. להבדיל מהנשיא הקודם ומהסגנון שאפיין אותו, ג'ו ביידן יכול לחזור לעמדה שאפיינה את כל גורמי הביטחון האמריקאיים ב־35 השנים האחרונות בסוגיה זו.

האם מה שדרוש לנו עתה הוא להקים את הדוב מרבצו? אפשר לברך את פולארד, להשתתף בשמחתו, ולהמתין עם בואו לישראל לימים אחרים.

[email protected]