השבוע נרשמה התעניינות פתאומית בספר ישן על קורותיו של איש צעיר - צעיר מאוד - בשואה ואחריה. זהו "דם ותקווה", של שמואל פיזאר, שבעברית יצא תחת הכותרת "כעוף החול" בהוצאת שוקן. פיזאר ביקר בישראל יותר מפעם אחת, וגם הקריא פואמה מפרי עטו בקונצרט ברחבת "יד ושם". התזמורת הפילהרמונית ניגנה את "קדיש" של לאונרד ברנשטיין, פיזאר קרא את "דיאלוג עם אלוהים", שבו הוא מתכתש עם הבורא שאפשר לקרוביו להישלח למחנות הריכוז ולמוות.
הוא היה בן 10 כשהנאצים כבשו את עירו. כשיצא ממיידנק, אחרי כמה שנים, היה נער רעב וחסר מעצורים, שחי כחצי עבריין חצי יזם. היה לו אופנוע גדול, שעליו דהר במה שהגדיר "מהירות לא נורמלית". אילו היה נשאר באירופה, היה נעשה לעבריין במשרה מלאה. בסופו של דבר לא נשאר בה. הוא עבר לאוסטרליה, ואחר כך לארה"ב. היה עורך דין גדול, מקורב למלכות. יועץ לנשיא ג'ון קנדי, למשרד החוץ האמריקאי, לסנאט.
הוא גם אביו החורג של שר החוץ האמריקאי חדש, אנתוני בלינקן, מנישואיו לג'ודית, שבאה איתו ל"יד ושם" לפני כעשור.
כמו האב החורג, בלינקן מכיר מבפנים את הבית הלבן כיועץ לשעבר לנשיא ביל קלינטון, מכיר היטב את הסנאט, שבו נרקם הקשר ההדוק עם הנשיא הנכנס ג'ו ביידן, מכיר את משרד החוץ, שבו שירת תקופה מסוימת בממשל אובמה. בלינקן מכיר היטב גם את ישראל, ולא מעט מבכירי ממשלתה, אם כי צריך לסייג ולומר שאת צרפת הוא מכיר טוב יותר, ושהצרפתית שבפיו שוטפת הרבה יותר מהעברית. הוא גודל בצרפת ולמד בה, ומעריץ גדול של תרבותה. יהיה לו קל להדק מחדש את היחסים המעורערים בין ארה"ב של דונלד טראמפ לבין אירופה. בעניינים אחרים, החיים יהיו קצת יותר סבוכים.
הכוורת של ביידן החלה לובשת צורה השבוע. כוורת של דבורים עמלות, מיומנות. יהיה מי שיאמר, אין השראה, אין הפתעות, זו כוורת של וושינגטון הישנה והמאובקת. יהיה מי שיאמר, סוף־סוף חזרנו לימים של שפיות, שבהם ממנים את מי שמתאים להיכן שצריך. ביידן הלך על בטוח. המינוי של בלינקן לא הפתיע אף אחד, וגם לא הרגיז (כמעט) אף אחד. החריגה הייתה חברת הקונגרס הרדיקלית רשידה טליב, שבלינקן נראה לה ציוני מדי. גם מינויים אחרים שלו בקושי הרימו גבה. ג'ייק סליבן כיועץ לביטחון לאומי. ברור. אבריל היינס מה־CIA למשרד לביטחון המולדת. לא מפתיע. ג'נט ילן לאוצר. מצד אחד תקדים - אישה ראשונה! - מצד שני הכי צפוי שיש. קשה לדמיין את המינויים החדשים האלה מטלטלים את ספינת המדיניות האמריקאית. תפקידם להשיט אותה בשקט. תפקידם לחתור בלי לעשות גלים.
לבלינקן יש תחביב לא מזיק: הוא מנגן בגיטרה. היינס טיפוס סוער יותר. יש לה חגורה חומה בג'ודו, שקיבלה ביפן. יש לה רישיון טיס. היא למדה פיזיקה תיאורטית, אחר כך פנתה לעשות תואר במשפטים. אולי זה מה שביידן מנסה לשדר. אפרורי מבחוץ, ססגוני מבפנים. וגם מגוון כמובן. המפלגה הדמוקרטית היא שמציבה נשים, שחורים, היספנים ויהודים בתפקידי מפתח. הנשיא קתולי. שני אחרי קנדי. זה שאביו החורג של בלינקן הכיר.
מצבו של טראמפ
כמה שבועות של שחרור קיטור וניסיונות למכור לאומה האמריקאית סיפורים על בחירות שזויפו לא הועילו לתדמיתו של דונלד טראמפ, אבל אם לומר ביושר, גם לא ממש פגעו בה. אחוזי התמיכה בו ירדו רק במעט, מקצת יותר מ־45% לסביבות 43%. אולי מכיוון שאף אחד לא ציפה ממנו לשום דבר, ומה שציפו הוא גם מה שקרה. טראמפ התמרמר, התמרד, התנהג כמו ילד שלקחו לו צעצוע, ואז החל להירגע. ההתרגשות הגדולה של יום הבחירות פינתה את מקומה להליכה המייגעת של הברווז הצולע.
השבוע הכיר טראמפ במציאות ונכנע למכבש הכבד והאטי של התהליך הבירוקרטי. עוד מדינה אישרה את התוצאות, ועוד אחת, ועוד סנאטור אמר שדי, ועוד אחת. הנשיא הבין שהגיע הזמן. הוא ימשיך לטעון שנגזל כל הדרך הביתה, ואולי גם אחרי שיחזור להיות אזרח. החדשות הטובות הן שתחזיות שחורות על אפשרות לאלימות, למהומות, לסערה חברתית, לא התממשו. וביידן לא מספק ליריביו שום תירוץ. כל מינוי סטנדרטי מלמד על כוונתו להרגיע את הרוחות.
מארבעה נשיאים שהודחו לאחר כהונה אחת בעשורים האחרונים, מצבו של טראמפ דומה יותר לזה של ג'ימי קרטר מאשר לזה של ג'רלד פורד וג'ורג' בוש. כאשר פורד הפסיד לקרטר, אחוזי התמיכה בו מיד עלו. הוא היה נשיא מודח, שהציבור חס עליו. בוש היה אהוד עוד יותר בהפסדו. באמצע אוקטובר, קצת לפני הבחירות, תמכו בו כשליש מהאמריקאים. באמצע ינואר, ערב פינוי הבית הלבן, תמכו בו יותר ממחציתם. קפיצה של יותר מ־20% בתמיכה. זה אומנם לא החזיר לו כמובן את האבידה הפוליטית, אבל אפשר לו לעזוב בראש מורם.
לקרטר זה לא קרה. גם לא לטראמפ. הפופולריות של קרטר ירדה בערך בעוד 3% לאחר הפסדו. ירידה דומה לזו שנרשמה עד כה לנשיא המכהן. הוא נותר לא פופולרי עד היום, ונבלע בצלו הגדול של יורשו, רייגן. קשה להניח שגורלו של טראמפ יהיה דומה. לביידן יש הרבה יתרונות, אבל בינתיים לא נראה שהוא נשיא שמטיל צל גדול. הוא עצמו כיוון להיות נשיא של מעבר. עכשיו השאלה היא כמובן מעבר ממה למה. מהדור הזה לדור הבא? מהאווירה הנוכחית לאווירה אחרת?
אחד המינויים היחידים שעוררו עניין השבוע היה דווקא זה של ג'ון קרי, שר החוץ לשעבר, מועמד לנשיאות לשעבר, קולגה ותיק של ביידן בסנאט, לשליח מיוחד לענייני התחממות גלובלית. זה יכול כמובן להיות כיבוד חסר משמעות, הזזה הצדה. אבל נדמה שביידן מתכוון לזה ברצינות. הוא רוצה להתייחס להתחממות הגלובלית כאל נושא מרכזי על סדר היום. ודייק: לא רק סדר היום הפנימי, האמריקאי, שמוליד ויכוחים על הגבלות בקידוחים, על צמצום פליטת גזי חממה וכדומה, אלא גם סדר היום החיצוני. לכן שר החוץ לשעבר, שהיה שותף מרכזי לרקיחת הסכמי פריז, יוכל לשוב לרקוד בוועידות בינלאומיות ולנסות לשכנע גם מדינות אחרות להירתם למאמץ לבלימת ההתחממות.
מצבו של ביידן
אפשר להתחיל לסכם, כי כמעט כל הקולות כבר נספרו ואושרו. הנה המסקנה: אלה היו בחירות דומות מאוד לקודמותיהן. התוצאה שונה כמובן, אבל רק תזוזות זעירות אפשרו את השינוי הזה. ובמילים אחרות, אמריקה של טראמפ חיה, בועטת וקרובה מאוד לניצחון. טראמפ לא גרם למיליוני בוחרים לנטוש את המפלגה הרפובליקנית. טראמפ לא זעזע מיליוני בוחרים בהתנהלותו. טראמפ לא נראה למיליוני בוחרים משוגע חסר תועלת, כפי שתואר ברבים מהפרסומים של יריביו. טראמפ, בעיני כמחצית מהאמריקאים, היה נשיא שראוי לעוד ארבע שנים בבית הלבן.
קחו מדינה כמו וויסקונסין. לפני ארבע שנים טראמפ ניצח בה בקצת יותר ממחצית האחוז. זו הייתה מדינת מפתח בניצחונו. הוא קיבל את קולותיהם של 1.4 מיליון בוחרים. השנה קיבל כמובן יותר, כי מספר הבוחרים הכללי עלה. בסך הכל, 200 אלף בוחרים נוספים הצביעו לטראמפ בוויסקונסין ב־2020. וכמובן, גם בצד הדמוקרטי נרשמה עלייה. הילרי קלינטון קיבלה ב־2016 קצת פחות מ־1.4 מיליון. ג'ו ביידן קיבל ב־2020 קצת יותר מ־1.6 מיליון. ובמילים פשוטות: הרפובליקנים העלו את המספר שלהם ב־200 אלף, הדמוקרטים העלו את שלהם ב־250 אלף.
התוצאה: מניצחון של קצת יותר מחצי אחוז לטראמפ, לניצחון של כחצי אחוז לביידן. מהפך? מבחינת התוצאה בהחלט, מבחינת הפוליטיקה בקושי. קל לדמיין את וויסקונסין חוזרת לטור הרפובליקני. קל לדמיין 200 אלף בוחרים זזים לכאן או לשם.
כך תמונת המצב בהרבה מאוד מדינות צמודות וחשובות. בג'ורג'יה הפער הוא בין 1.46 מיליון לטראמפ, ל־1.47 מיליון לביידן. המעבר של ג'ורג'יה לטור הדמוקרטי הוא הישג סמלי חשוב. מדינה דרומית, עם היסטוריה ארוכה של בחירה ברפובליקנים, עשתה תפנית. אבל לא כדאי להיסחף. ביידן ניצח בג'ורג'יה בפחות מחצי אחוז. הוא ניצח באריזונה, עוד מדינה שהשינוי בה סמלי, בפחות מחצי אחוז. הוא ניצח בפנסילבניה באחוז.
פער הקולות הלאומי נראה מרשים, אבל זה נובע מהעובדה שחלוקת הקולות בין מדינות לא שוויונית וגם לא קרובה לזה. למעשה, תשע מדינות שיש בהן אוכלוסייה של יותר מ־10 מיליון תושבים מחזיקות בקצת יותר ממחצית מכלל הבוחרים. תשע מדינות, מתוך 50. הנה הסיבה לכך שבמדינות רבות יהיה קושי לשכנע את הציבור לוותר על השיטה המשונה של אלקטורים. אם לא יהיו אלקטורים, רק תשע מדינות יהיו חשובות באמת. קליפורניה, טקסס, פלורידה, ניו יורק, פנסילבניה, אילינוי, אוהיו, ג'ורג'יה וקרוליינה הצפונית. הבאה בתור לחצות את קו ה־10 מיליון היא מישיגן. לפני שנה נמנו בה 9,987,000.
כל זה מסביר את הבחירה של ביידן בצוות ממורכז, לא מדי לעומתי. זו בחירה אידיאולוגית - כי בעיניו זה מה שצריך להיות. זו גם בחירה ריאלית - כי להבנתו לא יוכל להיות נשיא אפקטיבי אלא מהמרכז. בין השאר, זו הסיבה לרצונו להכניס גם שר רפובליקני לקבינט שלו. זו הסיבה לבחירה שלו בילן, המקובלת על כלל המחוקקים כמקצוענית בתחומה. הבחירות שעשה עד כה לא אמורות לעורר קשיים משמעותיים בשימוע בסנאט, אפילו אם ייפול לידיים רפובליקניות (אחרי הבחירות. בג'ורג'יה). הבחירות שעשה לא יקוממו קבוצות לחץ - נאמר, תומכי ישראל - לנסות לבלום מינוי כזה או אחר.
ביידן אמר שיחתור להיות נשיא של כולם, ובניגוד לכמה מקודמיו שאמרו ולא לגמרי התכוונו, הוא באמת מתכוון. כמובן, זה לא תלוי רק בו. הוא יכול לרצות להיות של "כולם", השאלה היא אם גם "כולם" מוכנים לראות אותו כנשיא שלהם.
סטיית תקן
1. מהסקרים באמריקה בחזרה להוויית הסקרים והבחירות הקרבות בישראל. שקלול ממוצעי סקרים הוא עניין מסובך, אבל אם לוקחים את הממוצע של עשרת הסקרים האחרונים, ומודדים אותו מול הטעות החציונית בבחירות הקודמות לכל מפלגה (כלומר, כמה הסקרים טועים ביחס לכל מפלגה), צריך להוריד לימינה 2־3 מנדטים, מה שמציב אותה על בערך 20. אבל מה שמעניין יותר (ולחלק גם יהיה מטריד יותר) הוא שממוצע משוקלל כזה מציב את מרצ על סף אחוז החסימה.
2. כמובן, אין שום ערובה לכך שאותן טעויות שהיו בסיבובים הקודמים יהיו גם בסיבוב הזה.
3. כאשר מסתכלים על עשרת הסקרים האחרונים בישראל, המפלגות שפיזור התוצאות שלהן גדול יחסית הן יש עתיד וימינה, המפלגות עם פיזור קטן יחסית הן מרצ ויהדות התורה. במידה רבה זה מעיד על אופי המפלגות הללו. הבוחרים של יש עתיד וימינה רבים, אבל תזזיתיים. הבוחרים של מרצ מעטים, אבל נאמנים וקבועים.
השבוע עשינו שימוש בנתונים ובמידע מתוך גאלופ, פיו, "ניו יורק טיימס", דה היל, פוליטיקו, פרוג'קט סינדיקט וריל קליר פוליטיקס.