הטור המלא של קלמן ליבסקינד

לפני שש וחצי שנים, אחרי פגיעה של מי מתושבי יצהר בכוחות הביטחון, אחרי העלאת המבצעים לדרגת "מסוכנים לישראל יותר מהגדולים שבאויביה", ואחרי הדרישה הקבועה מכל מי שמזוהה עם הימין לגנות את המעשים, פרסם אורי אליצור ז"ל ב"מקור ראשון" את אחד מטוריו המכוננים. "ואני עשיתי לי כלל", כתב, "כשאני שומע את העדר הזה מתחיל להתלהם ולהעלות אבק, לדבר שטויות חסרות פרופורציה ולהתחרות מי מגזים יותר ממי - כשזה קורה, אני הולך לי הצדה, שומר על השכל שלי שלא יתלכלך באבק, ומביט בחשדנות על כל ההצגה עד שהאבק יתפזר קצת".

הפגנת הימין בכיכר גורן. קרדיט - אלון חכמון

בשבוע שעבר, כשכל כלי התקשורת עסקו בהרחבה בניבולי פה מכוערים של שניים או שלושה מתומכי נתניהו כלפי משפחה שכולה בקיסריה, ומהדורות החדשות התחרו ביניהן בשאלה מי ינפח יותר את הסיטואציה, ומי יסביר יותר עד כמה היא מלמדת על ההידרדרות המוסרית, ופרשנים בכירים עסקו בספירת מגנים וגינויים, ועיתונאים הפעילו שעון עצר כדי לדווח לאומה כמה זמן עבר עד שכל אחד מתומכי נתניהו שחרר את ההסתייגות שלו, ומדדו בגינויומטר כמה עמוקה ואמיתית הייתה ההסתייגות הזו, עשיתי כמצוותו של אורי אליצור. הלכתי לי הצדה - בניסיון לשמור על השכל שלי, שלא יתלכלך - והבטתי מהצד, בחשדנות, על כל ההצגה, עד שהאבק התפזר קצת.

ועכשיו, כשהוא התפזר, חשוב לדבר על האירוע הזה ועל משמעויותיו, משום שאין שום ספק שבמוקדם או במאוחר ניפגש שוב בסיפור דומה. גם בפעם הבאה זה יהיה איש ימין/תומך נתניהו שיגיד משהו על מישהו. גם בפעם הבאה תתכנס העיתונות כולה למפגן של זעזוע מזויף, כאילו מעולם לא שמעה מישהו מדבר לא יפה. גם בפעם הזו תבוא הדרישה לגינוי, ואיתה הביקורת הנוקבת כלפי המתמהמהים.

בואו נחזור לאירועי השבוע שעבר. לא, לא אל הקריאות של אותם מפגינים בודדים כלפי משפחת פרקש. זה מיותר. למה זה מיותר? משום שאני לא מכיר מישהו שיש צורך להסביר לו או לשכנע אותו, שקריאות שכאלה הן עניין מכוער מאוד. ובעצם, זה בדיוק העניין. משום שאף אחד מאיתנו לא מכיר אנשים שחושבים שטוב שמשפחה שכולה איבדה את בנה, ושמאחלים לה שאסון כזה יפקוד אותה שוב. אז למי, אם כן, יש עניין לנפח את התופעה הכה שולית הזו, ולהקדיש ימים של זמן אוויר ונייר עיתון לשניים ורבע אנשי שוליים שאיש מאיתנו לא יזהה ברחוב? או, עכשיו הגענו לנקודה.

ובכן, כולנו שחקנים בהצגה הזו, שבה לכל אחד יש תפקיד, וכל אחד מודע לתפקידו. זה מתחיל מהדיווח הראשוני על האירוע הזה. דיווח עיתונאי לגיטימי, ואף ראוי. גם אם מדובר בתופעה קטנטנה של אנשי קצה, אין ספק שהיא ראויה לחשיפה. מכאן והלאה זה ממשיך אל ההבנה של כלי התקשורת, שנפלה לידם הזדמנות פז להכות ביריביהם הפוליטיים - תקראו להם הימניים, תקראו להם הליכודניקים, תקראו להם הביביסטים, זה לא באמת משנה. כבר בשלב הזה יודעים כל כלי התקשורת מה חושב כל אחד על המעשה המדובר. הם יודעים היטב שהשר ישראל כ"ץ וסגן השר יואב קיש לא באמת חשודים בתמיכה בניבול פה כלפי משפחות שכולות. אבל כל זה לא חשוב. משום שכאמור, יש כאן הזדמנות פוליטית להכות ביריב, והזדמנויות לא מפספסים.

וכאן מתחיל הפסטיבל. כל מהדורה מדווחת מי כבר גינה, מי גינויו מבושש לבוא, ואצל מי העיכוב הזה מטריד במיוחד. כאמור, אין עיתונאי אחד שחושב שבנימין נתניהו תומך בקולות המאחלים מוות נוסף למשפחה שכולה, או בכלל. אז למה חשוב לכל כלי התקשורת לחלץ ממנו גינוי? כדי להדביק לו את הקשר לקללות הללו. כדי לחבר אותן אליו בכוח.

וכאן מגיע תפקידם של אנשי הציבור מימין, שפעם אחר פעם נופלים לבור הזה שכורה להם התקשורת, וכשהם אחוזי פחד וחלחלה הם ממהרים לשלוח את הודעת הגינוי הנכספת, לפני שבמהדורת הערב יצביעו לעברם ויתהו שמא שתיקתם מלמדת על תמיכתם בטינופת הזו. ואני מבקש מכאן להמליץ לחברים הללו: הפסיקו. הפסיקו לגנות. כן, גם אם זה מגעיל אתכם, גם אם יש לכם ביקורת חריפה, גם אם בא לכם להקיא ממה שראיתם ושמעתם מול בית משפחת פרקש. הגינוי הזה לא מרחיק אתכם מהמעשים. נהפוך הוא. הוא רק מדביק אתכם אליהם. אתם יודעים את זה, ממש כמו שהתקשורת, שדורשת מכם את הגינוי, יודעת את זה. עיתונאי שפונה אליכם, לא באמת מתעניין בגינוי שלכם. הוא טומן לכם מלכודת. אל תיפלו לתוכה.

חשבתם פעם למה מעולם לא ביקשו מכם לגנות את ההרעלה של מנהיג האופוזיציה ברוסיה? פשוט מאוד. כי לכולם ברור שאין לכם קשר להרעלה הזו. אז אם אתם מרגישים שהקשר שלכם לניבולי הפה כלפי משפחה שכולה דומה לקשר שלכם להרעלת מנהיג האופוזיציה ברוסיה, תתנהגו בהתאם. אל תשיבו. אל תסתייגו. אל תגנו. כי כשאתם משיבים, ומסתייגים ומגנים, אתם הופכים להיות חלק מהאירוע, וזה בדיוק מה שמנסה לעשות לכם כל מי שתובע מכם תגובה. אז כן, פעם או פעמיים יכניסו אתכם לרשימה השחורה של המהדורה, ויספרו לצופים שסירבתם לגנות, אבל אם לא תשברו פעם אחת ולתמיד את המעגל, הוא לעולם לא ייפסק.

מפגינים מול בית משפחת פרקש (צילום: רשתות חברתיות)מפגינים מול בית משפחת פרקש (צילום: רשתות חברתיות)

מתחלחלים, כשנוח להם

עכשיו, בואו נדבר על הזעזוע של כלי התקשורת מהאירוע עצמו. מדובר בזעזוע מזויף. בזעזוע שכולו צביעות. כן, צבועים כל העיתונים שמרחו על דפיהם את הכותרת "בושה". צבועה המגישה שעמדה ליד הקיר שעליו הוצגו תמונות המפגינים, וכשהיא מסמנת אותם בעיגולים, ערכה לנו היכרות שמית עם כל אחד מהם והגדירה אותם כ"פני הבושה של ישראל". צבוע הפרשן הצבאי שהגן על כבודן של המשפחות השכולות ותהה "מי ישרת אותנו, מי יילחם עבורנו, מי יקריב, אם ככה אנחנו מתייחסים לקורבן". קל להוכיח את הצביעות הזו באמצעות השוואה פשוטה להתנהגות של אותם עיתונאים ופרשנים ומגישים ועורכים במקרים קודמים, חמורים יותר, כשאלה באו מהאגף הפוליטי שלהם. האגף השמאלי.

לפני כמה ימים התפרסם ב"הארץ" טור מרתק, שלימד עד כמה הגמל מתעקש להתעלם מדבשתו. "פגיעה במשפחת שכול זה גבול שרוב האנשים לא שיערו בנפשם שייחצה", כתבה בזעזוע הכתבת שחשפה ראשונה את הסרטון מקיסריה. קראתי באותו עיתון פובליציסטית מוערכת אחרת, שהסבירה שתקיפה של משפחות שכולות, שמביעות עמדה פוליטית, היא "אקט כה מצמרר ונטול חמלה, עד שהוא מותיר אותך מפורק מתימהון". קראתי גם את הפרשן הפוליטי הוותיק של "הארץ", שכינה את התמונות שראינו מחצר משפחת פרקש "סרטונים מחליאים".
ולמה מדובר בפסטיבל אחד גדול של צביעות פוליטית? כי עיתון "הארץ" עשה לו זה מכבר מנהג קבוע, חוזר ועקבי, לבוז וללעוג למשפחות שכולות. לא פעם אחת, לא במקרה, לא על ידי אנשי שוליים שאנחנו לא מכירים. אלא בטור קבוע בעיתון.

כשמדינה שלמה דאגה לשלומם של שלושת הנערים - נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל־עד שער - שבוע אחרי שנחטפו, ועשרה ימים לפני שנמצאו גופותיהם, כשמשפחותיהם ביקשו מכל מי שיכול לשאת תפילה, לעג בעל טור ב"הארץ" לאמונתם באלוהים, וכתב עליהם, על ההורים האומללים, שהם "נושאים באחריות מסוימת לחטיפתם" של ילדיהם. את נתן מאיר, שרעייתו נרצחה בפיגוע, הוא האשים בגזענות וכתב עליו "הוא לא אח שלי". את בני משפחת גולדין, שבנם נפל במבצע צוק איתן, הוא האשים ב"שיגעון גדלות". במקרה אחר, הוא התנצח עם אב שכול, כתב עליו שהוא חלק מ"הקיטש של השכול" ולעג לבנו, שמתלבט אם להתגייס לקרבי בעקבות אחיו, כשכינה את דבריו "דברי הבל" ו"שטויות מצמררות".

אבל עזבו את כל אלה. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ממש ביום עצמו, כשעם ישראל כולו מחבק את המשפחות השכולות ומתחבר לכאבן, מצא עיתון "הארץ" לנכון לפרסם מאמר נגד מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, ולהאשים אותה ב"דיבור פומפוזי ודרמטי שכולו ססמאות", וב"קידוש המוות". ולא, אל תייחסו את הטקסטים הללו לבעל טור כזה או אחר. המו"ל, עמוס שוקן, חתום עליהם. עורך העיתון, אלוף בן, חתום עליהם. אם מי משניהם היה חושב שלא ראוי לבזות משפחות שכולות ביום הזיכרון או בכלל, זה לא היה קורה.

עכשיו נסו להיזכר אם ראיתם פעם איזושהי מהדורת חדשות עוסקת בהרחבה - באותה בולטות שבה היא עסקה בשבוע שעבר בדברים של אחד, אפרים גרייף, מול משפחת פרקש - בביזוי השיטתי הזה של "הארץ" את המשפחות השכולות? הרי כל המהדורות הסבירו לנו בשבוע שעבר שפגיעה במשפחות שכולות זה קו אדום שאסור לחצות. שמאחרון חברי הכנסת של הליכוד ועד לראש הממשלה, כולם חייבים לגנות. שזה נורא. שזה מזעזע. אז מישהו יכול להסביר איך זה שערוץ 13 לא פתח מעולם את המהדורה שלו בהבעת זעזוע מההשפלה שמעביר עיתון "הארץ" את ההורים השכולים? הרי בואו נודה על האמת.

איך שלא תהפכו את זה, ל"הארץ" יש קצת יותר השפעה ציבורית מלאדון גרייף, שצעק מה שצעק, ואלמלא פורסם הסרטון לא היינו יודעים מיהו ואיך הוא נראה. האם מי מהעיתונאים שהתחלחלו בשבוע שעבר מהפגיעה במשפחה שכולה הודיע אי־פעם בפומבי שהוא מבטל את המינוי שלו על "הארץ" על רקע הפגיעה במשפחות שכולות, או שהחברים האלה מזדעזעים רק כשהעסק מתחבר לליכוד או לעומד בראשו? אני כבר לא מדבר על אין ספור מקרים שבהם נעשה ניסיון לפגוע בנתניהו עצמו, דרך אחיו, גיבור ישראל. ושתבינו, הבעיה שלי כאן איננה עם עיתון "הארץ" או עם אסף הראל, שהיה אחראי בעבר למערכון הלועג "יוני מת". הבעיה שלי היא עם עיתונאים צבועים שגילו רק בשבוע שעבר, כשזה היה להם נוח פוליטית, שיש קווים אדומים שאסור לחצות.

סדי בן שטרית (צילום: ''קריים מיניסטר'')סדי בן שטרית (צילום: ''קריים מיניסטר'')

כשהתקשורת משחקת בנו

עוד דוגמה לצביעות הזו קיבלנו בשבוע שעבר, כשאחד מהבולטים שבפעילי המחאה נגד נתניהו, סדי בן שטרית, השווה את ראש הממשלה לאדולף היטלר. השיח סביב הדברים של בן שטרית - שמחובק על ידי התקשורת, שמכירה כבר חודשים את הפה המלוכלך שלו ומוכנה לחיות איתו בשלום ובהערכה - הוא שיח מגוחך. לתקשורת אין באמת בעיה עם השוואה של מנהיגינו לנאצים, כל עוד ההשוואה הזו באה מהכיוון הנכון. ב"הארץ", לדוגמה, משווים את נתניהו להיטלר ואת הליכוד למפלגה הנאצית, בלי שום בעיה. לא ליד. לא בערך. השוואה ישירה. ממש. לפני שבוע בדיוק השווה מאמר בעיתון הזה גם את אפי איתם לנאצי. נו, זוכרים ששמעתם פעם זעזוע עיתונאי מהעניין הזה? לא.

שאני אזכיר לכם מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הזדעזעו כאן עיתונאים מהשוואה לגרמניה ההיא? ובכן, זה קרה סביב אותו נייר של יצחק רבין במדי אס־אס, שהפיץ אבישי רביב בהפגנה המפורסמת ההיא בכיכר ציון. 25 שנה אחרי, ממשיכים עיתונאים להתעמק בסוגיה הרת הגורל הזו, ומדקדקים בשאלה מי הדפיס את אותה כרזה, שהרי השוואה של אישיות ממלכתית לנאצים היא עניין נורא. אבל כשבעיתונות הרשמית שלנו משווים את נתניהו למי שהיה אחראי לרצח שישה מיליון יהודים, עם זה הם חיים בשלום. תגידו, אפשר להתייחס ברצינות לחבורה הזו?

זוכרים איזה פסטיבל חרוש קמטים ערכה כאן התקשורת כולה אך לפני חודשים ספורים, כשמכתב אחד - "שילמת בעבר מחירים קשים, צפי לעונש", כך לפי הפרסום של אביעד גליקמן בחדשות 13 - נשלח לשופטת בית המשפט העליון ענת ברון? כל כותרות הרדיו, העיתונים והטלוויזיה עסקו במכתב אחד, שכתב איש אחד, כאילו ברון היא הראשונה שמקבלת כאן מכתב כזה. הבאתי אז כמה דוגמאות למכתבי איום חמורים פי אלף שמקבלים פוליטיקאים, דבר של יום ביומו. מכתב אחד כזה, שקיבל ח"כ בצלאל סמוטריץ', קרא לו: "תגיד לאשתך לקנות שמלה שחורה בשביל הלוויה. אנחנו שמונה גברים, מגיעים ארצה מארה"ב להוריד אותך מהאדמה... מות תמות, מי יגיד קדיש?". מכתב אחר איים: "אם תמשיך בניסיונות לפגוע בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובחופש הדעה והביקורת... אנחנו נרצח אותך". מכתב שלישי הודיע לו: "אנחנו יודעים איפה אתה גר... אתה כמו נסראללה, צריך למות". ויש עוד.

סמוטריץ' הוא לא היחיד, הוא רק דוגמה אחת. עם יד על הלב, האיומים האלה עליו לא חמורים לפחות כמו אותו מכתב אחד שנשלח לשופטת ברון? נו, מישהו באמת מאמין שכשהתקשורת מנפחת לכדי אירוע לאומי את המכתב שנשלח לברון, ומתעלמת מאין ספור מכתבים כאלה שנשלחים לנבחרי ציבור כמו סמוטריץ', היא עושה את זה במקרה? האם לא ברור שלעיתונאים היה נוח להבליט ולהעצים ולנפח את המכתב שקיבלה השופטת ברון, רק משום שאפשר היה להטיל את האחריות על נתניהו ותומכיו, שמבקרים את מערכת המשפט?

זוכרים את הצונאמי התקשורתי שהתרגש עלינו, רגע אחרי שהנשיא ראובן ריבלין החליט שלא לחון את אלאור אזריה, כשמישהו שלף מהרשת תמונה של ריבלין מלפני שנתיים, כשכאפייה מוצמדת לראשו, וכל התקשורת פצחה בדיון על ה"הסתה" ש"שוב מרימה ראש", וחבורה מביכה של ח"כים הצטלמה עם כרזות שעליהן נכתב "מתייצבים לצד הנשיא"? הרי כל עיתונאי שעסק בסיקור האירוע הזה ראה ברשת אין ספור תמונות של נתניהו, של מירי רגב, של איילת שקד ושל נפתלי בנט, במדים נאציים או עם שפם של היטלר, ואלה מעולם לא לכדו תשומת לב תקשורתית גבוהה מדי. אז לא ברור שהכל כאן הצגה, ושהתקשורת משחקת בראש של כולנו, במשחק שאין בו אמת ואין בו עובדות וכולו תעמולה אחת גדולה?

שאזכיר כאן שוב מה קרה אחרי אותו פוסט אחד קטן ומסכן שפרסם פעם ערוץ 20, שבו נטען, שומו שמיים, שהתנהגותו של הנשיא ריבלין היא "ביזיון למוסד הנשיאות"? הרי כל אדם ישר יודה שמדובר בביקורת קטיפתית, בהשוואה לזו שסופג כאן ראש הממשלה נתניהו מעיתונאים מדי יום. אלא מה? מישהו החליט שכשמדובר בביקורת שבאה מימין, וכשהיעד שלה הוא הנשיא ריבלין, חשוב לצייר אותה כבלתי לגיטימית. כמה פתטית הייתה אז מגישת ערוץ 10 כשדיווחה ש"הערב נחצה קו אדום", בעוד הפרשן שלה מסביר ש"קשה לעבור על זה לסדר היום". כמה אידיוטי נראה אז ערוץ 2, שמגישיו הגדירו את הפוסט הזה, של ערוץ 20, כ"קמפיין ארסי", כשהם מציגים על המסך טבלה עם תמונותיהם של חברי הכנסת של הליכוד, עם מעקב, מי מהם היה מוכן לצאת להגנתו של הנשיא ומי לא, וכתב שנשלח לפנות אל חברי הכנסת בדרישה לגנות ודיווח כמה זמן עבר בטרם הגיעו הגינויים המבוקשים.

ראובן ריבלין (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)ראובן ריבלין (צילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן)

לחפש לבד את הבאר

מי שרוצה להתייחס ברצינות אל מפגני הצביעות האלה, שיהיה בריא. מבחינתי, תקשורת שמתעלמת מקללות ומניבולי פה של מרצים מהאקדמיה שחיים מהכיס של כולנו, אבל עוצרת את נשימתה ואת נשימתנו, כשרב במכינה קדם־צבאית, שאיש לא שמע את שמו, אומר משהו שלא מתאים לתפיסת העולם של עורך המהדורה בפני 22 תלמידים מנומנמים - היא תקשורת שאין בה גרם של עיתונאות וגרם של הגינות, וכל מעשיה, מתחילתם ועד סופם - תעמולה פוליטית.

אז כן, בשנים האחרונות השתרבבו לכלי התקשורת המרכזיים כמה עיתונאים שבאו מבית מדרש אחר. ועדיין, את התשובה לשאלה על מה נדבר היום ועל מה לא, במה נעסוק וממה נתעלם, ממה נזדעזע ועל מה נעבור לסדר היום, למי מותר לנבל את הפה ולמי אסור - קובעת קבוצה עיתונאית הומוגנית אחת. הקבוצה הזו מהווה מיעוט בציבור הכללי, ולמרות זאת היא מצליחה לגרום לקהל שמולה לשחק לפי הכללים שהיא קובעת, במסלול שאליו היא מתמרנת, כשהיא מותירה את קורבנותיה ללא יכולת להיחלץ מהפינה שאליה הם נדחפים. קשה לעמוד מול הקבוצה הזו, שמחזיקה כמעט בכל השאלטרים, אבל אין ברירה אחרת. כל עוד הקבוצה הזו תמשיך לנהל את כולנו, השיח יישאר אותו שיח. מה עושים? בשלב ראשון, מפסיקים לשחק את המשחק לפי הכללים שקובעים אנשי הקבוצה הזו, ולא משתתפים יותר במשחק הגינויים.

"ההקצנה היא לא הדדית בשום צורה", כתבה בשבוע שעבר מי שחשפה את הסרטון מבית משפחת פרקש בקיסריה. "הקללות והאיומים מגיעים בצורה אינטנסיבית מאוד מצד אחד". זה שקר, כפי שהראינו כאן, ובשקר הזה צריך להיאבק. מה עושים בפעם הבאה, כשמגיעה סערה שכזו? זזים הצדה, סותמים את האוזניים, נוכח כל הרעש שמסביב, חושבים בשקט, ומנתחים את המציאות לבד. בלי עזרה. בלי פרשנים. בלי מתווכים. כי כשהצינורות שתפקידם להעביר את המידע האמיתי סתומים, אין ברירה אלא ללכת לחפש לבד את הבאר.

"משחק המגנה־לא מגנה מתנהל במישור שמנותק לחלוטין מהעובדות ומהאמת, וכולו רק טקס מתלהם של תופי טם־טם ונהמות חסרות פשר", הבין בזמנו אורי אליצור המנוח. זו המציאות התקשורתית שלנו. כך בדיוק צריך להתייחס אליה.

[email protected]