לעולם לא אצליח להבין את הסיפוק שחש אדם מהתעמרות בזולתו. בסוף השבוע נחשפנו לסיפורו של נהג המונית הגמלאי מאילת. הפנסיה שלו, 900 שקלים, לא ענתה כמובן על צורכי היומיום שלו ושל משפחתו, ולכן קנה בכספי הפיצויים שלו מונית, ויצא לעבוד כנהג. ביומו הראשון עלה לרכב עורך דין עם בנו. בסוף הנסיעה, במקום ללחוץ במונה על מקש 1 שמשמעותו תוספת למזוודה בתעריף של 3.4 שקלים, לחץ הנהג על מקש 3 שמשמעותו נוסע נוסף בתעריף 3.8 שקלים.
רבותיי, אנחנו עוסקים כאן בסכום המופקע של 40 אגורות! תאמרו זה עניין של עיקרון. כבוד העיקרון במקומו מונח, אבל היכן שיקול הדעת? הנהג הודה מיד בטעותו והציע להחזיר לנוסע הזועם שלושה שקלים, אבל זועף וקוצף על העוול הנורא שנגרם לו, סירב עורך הדין לקבל את ההתנצלות והכסף, וירד מהמונית כשהוא מאיים "אתה עוד תשמע ממני".
וכאן מתחילה מסכת משפטית סבוכה ומפותלת שסופה מי ישורנו. אני בטוח שלא אחד ולא שניים מכם, הקוראים, נזכר כמוני בסיפורו של קפקא על האזרח ק' שנטחן עד דק בגלגלי מערכת אטומה.
בעקבות התלונה על "ניסיון הגניבה הנואל", זומן הנהג לשימוע במשרד התחבורה בתל אביב, בזבז יום עבודה, זמן וכסף, הגיע לשימוע ואמר בצניעות טעיתי, אני חדש במקצוע. לשווא. על במת תיאטרון האבסורד טרם ירד המסך. הוא שב וזומן לקדם־משפט בבית משפט באילת. לאותו מעמד זומנו גם כמה עדים שאת טיסתם לאילת מממנת המדינה, אלא מה? בדיון מקדמי לא נדרשת נוכחות עדים, והם זומנו בשגגה.
שלוש שנים מתרוצץ הפנסיונר בין בתי משפט בעבור טעות שנעשתה בהיסח הדעת. אבל התובע אינו מוותר, הוא עורך דין, והאזרח נאבק על חפותו. יש לו הוצאות רבות, הוא מאבד ימי עבודה, הבריאות נפגעת, וכל זה בגלל מה?
נפלאה ממני התנהגותו של אותו נוסע שהתלונן, אבל עוד יותר מזה אינני מבין את התנהלותה של מערכת המשפט. במקום להעיף את הנוסע מכל המדרגות, לחייב אותו בפיצויים בשל תלונה נלעגת - מתנהל דיון ועוד דיון ועוד שימוע בחסות משרד המשפטים. חמלה? לא בבית ספרנו.