מותו הפתאומי של גבר מבוגר, גובהו 1.65 מ', כרסתן, המתקשה כבר זמן רב ללכת בכוחות עצמו, פניו מזדקנות ומבטו בוהה - הצליח לעצור את הדופק של מאות מיליוני אנשים. דייגו ארמנדו מראדונה הצליח פעם נוספת להסעיר את הדמיון של אנשים ברחבי הגלובוס כולו - ולעורר בהם תחושה של אובדן, כמעט אישי, של כאב, של געגוע לקסם שקשה בדיוק למשש אותו, או להגדיר אותו.

ארגנטינה הכריזה על אבל לאומי בן שלושה ימים, כאילו מדובר לפחות בנשיא המדינה. משחקי כדורגל ברחבי העולם נפתחו בדקת דומייה לזכרו, ואפילו בבריטניה כיבדו את זכרו - המדינה שהובסה במשחק רבע גמר הגביע העולמי ביוני 1986 בעקבות שער מ"יד האלוהים", כפי שכינה מראדונה את גניבת השער ששינתה את ההיסטוריה של משחקי אליפות העולם ושהוסיפה ממד כמעט קוסמי להילה שלו כשחקן.

תוכניות הטלוויזיה ומהדורות החדשות ברחבי העולם עסקו במותו של מראדונה ימים לא מעטים, ויצרו הרגשה שאבד לאנושות אדם בעל סגולות יוצאות דופן. איש מופת שאי אפשר שלא להעריצו ולהשתחוות בפני הישגיו המופלאים. גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה - תואר שמראדונה ניכס לעצמו בחייו - קיבל אחרי מותו מעין גושפנקה של רבים מהפרשנים, המגיבים והמתאבלים על לכתו.

כמו בהרבה מקרים אחרים, התגובה הספונטנית על מותו של מראדונה משתלבת במיתוס שנוצר עוד בחייו, על גדולתו, על הישגיו, על תרומתו לספורט בכלל ולכדורגל, ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם.

במקרים מסוימים שעקבתי אחריהם, ובוודאי שהחסרתי את הרוב המכריע, נכתבו דברים הזויים שחצו את גבול הסבירות. למשל, אחד מפרשני הספורט טען כי השער השני שכבש מראדונה באותו משחק זכור לרע שבו הדיחה ארגנטינה את אנגליה ממשחקי הגביע העולמי במקסיקו, הוא הגול המדהים ביותר שנכבש אי פעם בהיסטוריה של הכדורגל. לא פחות. אכן, הגול הזה היה מדהים. הוא היה מהלך כדורגל גאוני. לא רבים היו מסוגלים לכך. עם זאת, השער הגדול ביותר שנכבש אי פעם במשחק כדורגל?! לא פחות?

אין להתעלם מפרץ ההגזמות בכל הקשור למראדונה וקשה שלא להגיב עליו. מראדונה היה שחקן כדורגל מזהיר. מעטים היו כמוהו; אחדים היו
הרבה יותר טובים ממנו. ארגנטינה בהנהגתו זכתה פעם אחת בלבד בגביע העולם, באותה אליפות במקסיקו 1986. אין ספק שמראדונה היה השחקן הדומיננטי של הארגנטינים - ובכל זאת, גם בגמר שבו גברה ארגנטינה על גרמניה 2-3 במשחק מרגש ביותר, הוא לא כבש, אם כי בישל את שער הניצחון.

מראדונה במדי נבחרת ארגנטינה (צילום: רויטרס)מראדונה במדי נבחרת ארגנטינה (צילום: רויטרס)


אי אפשר שלא להשוות את מראדונה לפחות לשלושה שחקנים נוספים, שהישגיהם עולים על שלו לאין ערוך. הראשון, הגדול שבהם, המיוחד והחריג, הוא כמובן פלה הברזילאי. פלה השתתף בנבחרת כדורגל שהניפה שלוש פעמים את גביע העולם. בפעם הראשונה, בשנת 1958 בשוודיה, היה פלה בן 18 בלבד. כבר אז היה כוכב הנבחרת, וזאת אחרי שהספיק להוביל לאליפות את קבוצתו סאנטוס.

ב־1970 היא זכתה בשלישית בגביע העולם - שוב בכיכובו של פלה, שכבש את השער הראשון בגמר נגד איטליה. אני זוכר את השער הזה מהשידור הישיר של דן שילון לפני 50 שנה. פלה עצר את הכדור בחזה, הוריד אותו לרגל ומשם לשער. הוא לא נעזר ביד. הוא לא גנב את הניצחון. ברזיל ניצחה 1-4 ופלה הוכתר ככוכב האליפות והיה לשחקן הראשון והיחיד מאז מעולם שהיה שותף לשלוש זכיות בגביע העולם.

פרנץ בקנבאואר מגרמניה מציג היסטוריה שונה לחלוטין. בגיל 21 הוא היה כוכב משחקי המונדיאל באנגליה ב־1966. בשנת 1974 היה קפטן נבחרת גרמניה שזכתה בגביע. ב־1990 הוא היה מאמן נבחרת גרמניה שזכתה במונדיאל. בקנבאואר הוא אחד משני שחקני הכדורגל היחידים בהיסטוריה שזכו בגביע העולם גם כשחקן וגם כמאמן.

עוד שחקן שראוי להזכירו: יוהן קרויף. נכון, הוא לא זכה בגביע העולמי אף שהביא את נבחרת הולנד לגמר במשחקי מערב גרמניה 1974. הוא הפך את קבוצתו איאקס לאלופת הולנד שמונה פעמים, שיחק בברצלונה וזכה עמה באליפות ספרד, ואחר כך כמאמן זכה עמה בארבע אליפויות.
כשחקן באיאקס זכה קרויף שלוש פעמים בגביע אירופה לאלופות, ובאופן אישי הוכתר כשחקן הטוב באירופה ושלוש פעמים קיבל את פרס כדור הזהב.

מראדונה זכה פעם אחת בגביע העולם. נכון, הוא הוליך את נאפולי לזכייה בשתי אליפויות באיטליה, אך מהר מאוד התברר כי הוא מכור לסמים, מחובר למאפיה האיטלקית, והוא אף הושעה ממשחקים למשך 15 חודשים. מכאן ואילך הקריירה המקצועית שלו הייתה רצופה בשערוריות, ושיאן - הדחתו ממשחקי הגביע העולמי ב־1994, לאחר שנמצא חיובי בבדיקת סמים. גם כמאמן הוא כשל, כאשר ארגנטינה בהנהגתו הודחה בשלב מוקדם ממונדיאל 2010. בשנים האחרונות הוא היה בעיקר עסוק בטיפולי גמילה מהתמכרות לסמים.

אין לי ספק כי כל אחד מהשמות שהזכרתי היה שחקן טוב יותר, הישגי יותר ומצליח יותר ממארדונה. אבל אף אחד מהם לא היה נערץ ואהוב כמוהו, ואולי - אף אחד מהם גם לעולם לא יהיה.

למה? מה היה בו שאין באחרים? מה הדליק את סערת הנפש הזו, איבוד החושים של מיליונים בכל העולם, שסגדו לאיש ששיחק כדורגל נהדר, אבל הכתים אותו בהתנהגות ובנורמות המנוגדות לכל מה שהעולם התרבותי מתיימר לטפח? ובכל זאת, הסגידה אליו לא נולדה ביום מותו, אלא פמפמה בלבבות רבים עשרות שנים - בעת ששיחק ואחרי שחדל מכך והיה מעורב בעיקר בשערוריות מבישות.

גדולתו של מראדונה לא מעוגנת רק בהישגיו כשחקן, אלא בעיקר במסלול שעבר מהשכונה הענייה ומהמשפחה שבקושי היה לה מזון להאכיל את ילדיה לסוג של פסגה בספורט, שעוררה את תחושת ההזדהות של מיליונים מבני ארצו ורבים אחרים במדינות אחרות ברחבי העולם. אלה ראו בעלייתו לרמה הגבוהה ביותר מעין נס שרבים חולמים להשיג ולא מצליחים. המסע המופלא שלו מהתחתית החברתית והכלכלית למרכז התודעה הבינלאומית, היכולת לפרוץ את כל המסגרות ואת כל כללי ההתנהגות והנורמות המקובלות בספורט ובחיים בכלל - יצרו סביבו סוג של הילה, שכמעט שום ספורטאי גדול אחר לא זכה לה.

בתולדות הספורט המודרני בכלל - והכדורגל במיוחד, האהוב על יותר בני אדם מכל ספורט אחר - הטביע מראדונה חותם צבעוני וססגוני, וככזה הוא ייזכר. אחרי שהתהודה מגודש השבחים המופרז, לעתים ההיסטרי, שאפף את מותו תפוג - יחזרו אוהדי הספורט להתפעל ממי שהישגיו היו פטורים משערוריות, סמים ומהומות. מראדונה לא יהיה ביניהם.