לטור המלא של אלון בן דוד

"מקלע בשלט רחוק", "כלי נשק שהופעלו מלוויין" - בניגוד לדימוי שדבק בהם, הוכיחו האיראנים השבוע שיד הדמיון שלהם דווקא נדיבה מאוד. חוץ מלגייס גם את הכריש של המוסד, הם לא חסכו בשום תיאור כדי לכסות על המבוכה שהותיר החיסול המושלם של מוחסן פחריזאדה. איראן משתוקקת לנקום על החיסול, אבל בימים שדונלד טראמפ יושב על הארגזים בבית הלבן ואין לו כבר מה להפסיד - היא תיזהר שלא לעורר את חמתו. אולי ימתינו לימי פומפאו האחרונים.

אצלנו, לעומת זאת, התקשו להסתיר את הנחת. אומנם ישראל הרשמית נצמדה למדיניות העמימות, אבל גורמים ישראליים לא הצליחו להתאפק ומיהרו לקבל עליהם אחריות מול כתבי ה"ניו יורק טיימס". הרברבנות הייתה מיותרת, אבל סיבות לנחת יש: פחריזאדה היה הרבה יותר מעוד מדען גרעין. הוא היה הציר המרכזי של תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, מוקד ידע מדעי וארגוני שפעל ישירות תחת המנהיג העליון ושאמור היה להוביל את איראן לפצצה. לא יהיה להם קל למצוא לו תחליף.

ארונו של המדען האיראני שחוסל פרחיזאדה מובא לטהרן (צילום: רויטרס)

האיראנים ידעו שפחריזאדה נמצא על הכוונת ואבטחו אותו בהתאם. המחסלים נשענו על יכולת עמוקה של כיסוי מודיעיני והפגינו גם יכולת מבצעית מרשימה. זה לא היה מבצע של שני מחסלים עם אקדחים על אופנוע, אלא חוליית מחסלים גדולה יותר, חמושה בנשק אוטומטי ובמטען חבלה גדול שעצר את השיירה המאובטחת. הם חיסלו תחילה את המאבטחים בשלושת כלי הרכב, ואז גם שלפו את פחריזאדה מהמכונית וביצעו בו וידוא הריגה. תשתית מקומית של סייענים אפשרה למלט אותם בלי פגע אל מחוץ למדינה.

כבר שנים משימות כאלה נשענות על לוחמים זרים. הסתיימו הימים שבהם בחורינו המצוינים הסתובבו בעולם עם דרכון קנדי ועם אנגלית במבטא של קיבוץ. בעולם הטכנולוגי של היום, וביתר שאת מאז שהפציעה הקורונה, לא ניתן לשלוח ישראלים למשימות חיסול במקומות כמו איראן. אבל יש בעולם מספיק לוחמים לשעבר שצמאים לכסף וגם לאקשן ויירתמו בשמחה למבצעים כאלה. הם לא תמיד יודעים עבור מי הם עובדים וגם לא ממש מעניין אותם.

מבצע מורכב כמו החיסול של פחריזאדה דורש אימונים על מודל, שלרוב יתקיימו במדינה שלישית. גם אם ייתפסו הלוחמים - לא ניתן יהיה לקשור אותם לישראל. את התשתית הלוגיסטית יספקו בדרך כלל מקומיים, ובאיראן לא חסרים מתנגדי משטר שיירתמו למבצע בעבור תמורה כספית נאה.

# # #

רוב העולם רוצה לשכוח את 2020, אבל לאיראן היא הייתה מרה במיוחד. שנה שהחלה בחיסולו של קאסם סולימאני, נמשכה בפיגוע במתקן הצנטריפוגות בנתנז, בחיסול בכיר אל־קאעידה בלב טהרן, ועכשיו החיסול המשפיל של פחריזאדה. האיראנים לא בטוחים אם בזה תכלה השנה וקללותיה, או שצפויות להם עוד הפתעות. בינתיים הם סופרים את הימים שנותרו עד צאתו של טראמפ מהבית הלבן ב־20 בינואר.

ניכר שאיראן חוששת מטראמפ ומתגובותיו. לפני שבועיים הם גם ראו שני מפציצים אסטרטגיים אמריקאים שחלפו להם מעל הראש והזכירו להם את יחסי הכוחות. על החיסול הכואב של סולימאני יצאו האיראנים ידי חובה במתקפת טילים צפויה על בסיסים בעיראק שלא גרמה לנפגעים. גם מול ישראל הם זהירים, ומאז 2019 נמנעו משיגור טילים לשטח ישראל למרות המכות הקשות שספגו בסוריה. אבל עכשיו נדמה שכוס המרורים שלהם כבר עולה על גדותיה והם מחפשים את הנקמה המתאימה.

איראן הייתה שמחה להנחית על ישראל, ובעיקר על דימונה, מתקפת טילי שיוט ומל"טים מדויקת בדמות המתקפה שביצעו על מתקני הנפט הסעודיים לפני כשנה. יש לאיראנים יכולות מוגבלות לבצע תקיפה כזאת מתימן, ממערב עיראק או ממזרח סוריה, אבל הם חוששים מהתגובה הישראלית, לכן הם מחפשים תגובה שתתכנס לתוך משוואה שישראל יכולה להכיל.

פיצוץ של שגרירות כמו בבואנוס איירס ב־1992 הוא משהו שהעולם כבר לא מקבל בהבנה. מי שמפעיל היום טרור בינלאומי מתויג מיד כמו דאע"ש או אל־קאעידה ומטופל בהתאם. איראן תעדיף פגיעה נקודתית באישיות ישראלית, אבל בעידן הקורונה, כשהכנסים והוועידות מתקיימים בזום - אין יותר מדי אפשרויות כאלה.

מה גם שהנשיא הנבחר ג'ו ביידן מאותת שיש להם למה לחכות. הוא שב והבהיר השבוע שבכוונתו לחזור מיד להסכם הגרעין של ברק אובמה ורק אחר כך לפתוח במו"מ מול איראן על הרחבת ההסכם. הציפייה שאיראן תסכים לוויתורים נוספים אחרי שכבר יוסרו ממנה הסנקציות, מתאימה לנער צופים ולא למדינאי מנוסה. עבור ישראל זה סימן מדאיג באשר ליכולתו של ביידן לנהל מו"מ רציני מול האיראנים.

צריך להניח שכבר עכשיו החל הממשל הבא לפתח ערוצי הידברות מול איראן. ישראל תצטרך להחליט בקרוב אם היא נוקטת גישה לעומתית, כפי שעשתה מול אובמה, או שתתאמץ בכל זאת להשפיע על ביידן להגיע להסכם גרעין טוב יותר.

בינתיים איראן כבר מעלה את מחיר הכניסה שלה למו"מ ותתחיל בקרוב להעשיר אורניום לרמה גבוהה יותר של 20%. זה עדיין צעד הפיך, אבל אם איראן תתחיל להתקין עוד צנטריפוגות מתקדמות במתקן התת־קרקעי - מה שיקרב אותה ל"מרחב חסינות" - המוסד של יוסי כהן יצטרך להפעיל שוב את סוכניו העלומים.

יוסי כהן (צילום: פלאש 90)יוסי כהן (צילום: פלאש 90)


בחודש הבא ימלאו חמש שנים לכהונתו של כהן במוסד, וכבר היום ניתן להכתיר אותו כאחד מראשי המוסד היצירתיים והלוחמניים שהיו כאן. בתפקידים האלה יש נטייה לקפוא על השמרים בשנת הכהונה האחרונה, כדי להימנע מתקלות שיכתימו את הקדנציה, אבל כהן פועל בנמרצות כאילו זו שנתו הראשונה בתפקיד. נכון לעכשיו הוא אמור להמשיך ולכהן עד יוני 2021, ולמקורביו הוא נשבע שלא יסכים להישאר עוד יום נוסף, ועדיין לא הייתי ממליץ לו להזמין חופשה באוגוסט. אם זה תלוי בנתניהו - הוא ימשיך לתוך השנה השישית.

כהן הוא אחד האנשים המוכשרים ביותר שזרחו ברקיע הציבוריות הישראלית, ולא רק על רקע האפרוריות הכללית. הוא מעולם לא הסתיר את שאיפותיו להשתלב בעתיד בהנהגת המדינה, אבל החוק קובע שעליו להצטנן במשך שלוש שנים לפני שיוכל להתמודד. חוק הצינון (או הסינון) נועד לחסום את דרכם של בכירי מערכת הביטחון להמשיך לעמדות השפעה פוליטיות. דלות החומר בזירה הציבורית שלנו היום מצביעה שאולי נדרש סינון, אבל במקומות אחרים.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13