בחירות רביעיות תוך זמן קצר הן בהכרח רעות לכלכלה, חוזרים ואומרים לנו. הן יקרות, מבזבזות כסף לריק, עולות למשלם המסים "מיליארדים" לפי הנטען, ולכן עדיף להימנע מהן. האם זה נכון? בחלקו נכון, אבל גם ממש מטעה. בחירות לא עולות לנו "מיליארדים" רבים, ובמקרה של הבחירות הצפויות הנוכחיות, הן בהחלט עדיפות על שיתוק מוחלט בקבלת ההחלטות. כי שיתוק שווה כסף, הרבה מאוד כסף, הרבה יותר מכל עלות של בחירות נוספות. אם היה צריך איזשהו דיל כדי למנות בקושי רב את יהלי רוטנברג לחשב כללי, אז זה אומר הרבה על חוסר היכולת של הממשלה לקבל החלטות כלכליות עוד יותר משמעותיות.

תוצאות הצעת החוק לפיזור הכנסת (קרדיט: ערוץ הכנסת)

הנה כל הסיבות שבגינן הבחירות הצפויות בקרוב מצוינות לכלכלה:

עלות הבחירות: בחירות עולות באופן ישיר בסביבות 700 מיליון שקל (מימון מפלגות, ועדת בחירות מרכזית ועוד). עם התאמות אפשריות לקורונה נגיע אולי למיליארד שקל. זה נשמע סכום משמעותי, אבל במונחים תקציביים הוא לא יכול למוטט את תקציב המדינה, ממש לא. כל המספרים העקיפים שמתעופפים על מיליארדים כתוצאה מאובדן תוצר ביום החופש הם כחומר ביד היוצר, פרי דמיונם של מעיפי המספרים. קשה לכמת את אובדן התוצר, אם אכן ישנו כזה, אבל המנטרה הזו של "מיליארדים" המבוזבזים בבחירות היא מנותקת מהמציאות.

ואם כבר עושים את החשבון התיאורטי הזה, כדאי לעשות חשבון תיאורטי של אובדן תוצר כתוצאה משיתוק ממשלתי. שוב, קשה מאוד לכמת במדויק את המספרים הללו, אבל היו בטוחים: השיתוק הממשלתי, מצב שבו ממשלה הפכה לזירת אגרוף יומיומית, חסרת יכולת לקדם החלטות כלכליות, גורם הרבה יותר נזק מאשר העלות הישירה והעקיפה של הבחירות.

התקציב: נכון שמצב שבו ממשלה פועלת בלי מסגרת תקציבית אינו יכול להתקיים לאורך זמן, אבל גם פה מנפחים מאוד את הנזקים, כאילו זה סוף העולם. צריך לראות בנפרד את מסגרת התקציב - היא חשובה כמובן לתפקוד המשרדים, אבל מה שחשוב עוד יותר היא החלוקה הפנימית של התקציב, שנמצאת באחריות אגף התקציבים. האיכות הפנים־תקציבית גרועה מאוד כבר תקופה ארוכה, וזה בא לידי ביטוי בסופו של דבר בעשרות אלפי שינויים תקציביים ובהבדלים משמעותיים בין התקציב בפועל לתקציב המתוכנן (כלומר, ישראבלוף).

לאור הישראבלוף בחלוקה הפנימית של התקציב - ממש לא משנה אם יש או אין תקציב. המסגרת אומנם חשובה, כי כל שר במשרדו אמור להיות ברמה מסוימת של תפקוד ולכן מחסור במסגרת תקציבית משבש את הפעילות, אלא שבאין לכידות ממשלתית שבלאו הכי משבשת את כל הפעילות, בחירות בעיתוי הנוכחי הן הרבה יותר טובות מממשלה רעה, עם או בלי תקציב.

השורה התחתונה: אם לא תימצא הדרך לשפר את דרכי פעולתה של הממשלה מבחינה כלכלית (וכך זה נראה כרגע) - אז עדיף בחירות. כי המצב כמות שהוא אינו יכול להימשך. האם אני משלה את עצמי שהדברים ישתנו לאחר הבחירות, יהיו תוצאותיהן אשר יהיו? שיהיה תקציב הרבה יותר איכותי? האם אני משלה את עצמי שרמת הפקידות הנמוכה בישראל תשתנה אך ורק בעקבות בחירות נוספות? אכן אשליות, אבל כל דבר עדיף על שיתוק. שיתוק שווה לנזקים כלכליים.

בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

מצב הכלכלה: מצבה של הכלכלה הישראלית הרבה יותר טוב מכפי שמשתקף בתקשורת. על פי עדכוני האוצר שפורסמו השבוע, ההתאוששות מהסגר השני בישראל מסתמנת כמהירה במגוון מדדים כלכליים, כגון רכישות בכרטיסי אשראי וצריכת דלק. עם זאת, הפגיעה בתעסוקה ממשיכה להיות משמעותית, במיוחד בענפים שעדיין נתונים תחת מגבלות בריאותיות. אבל כבר רואים את האור בקצה המנהרה - את החיסונים - וייקח כמה חודשים להפצתם בהיקף שימנע לחלוטין את המגבלות.

האוצר הציג שני תרחישים לכלכלה: בתרחיש המרכזי - זמינות חיסון במחצית הראשונה של שנת 2021, כאשר בתקופה זו עדיין ישנן הגבלות בריאותיות, לצד התאוששות שמתעצמת במחצית השנייה של השנה. בתרחיש הזה, התוצר מתכווץ ב־4.2% בשנת 2020, וצפוי לצמוח בקצב של 4.5% בשנת 2021, כאשר שיעור האבטלה הממוצע לשנת 2021, בהגדרתו הרחבה, צפוי לעמוד על קרוב ל־9%.

ההתכווצות בתסריט הזה היא בבחינת לא נעים אבל לא נורא, ובסך הכל על פי תחזית האוצר בתסריט הזה, הכלכלה הישראלית תעבור בשלום את הקורונה. בתסריט הגרוע יותר, המניח רמת תחלואה גבוהה במהלך החורף הקרוב, בואכה 2021, הצמיחה תרד בשנה הבאה לסביבות ה־2% ורמת האבטלה תעמוד על כ־12%.

בשני התסריטים עדיפות בחירות לכלכלה מאשר ממשלה לא מתפקדת, שמתקוטטת על כל פיפס: בתסריט הראשון, על מנת לגבש מנועי צמיחה; ובתסריט השני, כדי לנסות לצמצם את הפגיעה הכלכלית מעלייה בתחלואה.

הבעיה העיקרית במשבר הקורונה היא הנטל הלא שווה של הפגיעה. יש ענפים ויש אזרחים שממשיכים להתנהל מבחינה כלכלית בדיוק כפי שהתנהלו לפני הקורונה - עם שינויים יחסית מינוריים. מנגד, יש ענפים שלמים שנקלעו לבעיה כלכלית קשה ואף נעלמו וספק אם יתעוררו עם חלוף המשבר. מישהו חושב שזירת האגרוף הממשלתית כרגע מסוגלת להוציא תוכניות כדי לשקם את אותם ענפים?

עם זאת, חשוב כל הזמן להדגיש: לאנשים יש פתרונות חלקיים (תשלום בחל"ת, למשל). נכון שהפתרונות לא מושלמים (זה לא כמו שהרוויחו), ונכון שהעצמאים הקטנים נקלעו לבעיה קשה, כי חלקם עבדו בשחור ואין שום עוגן שמאפשר לעזור להם - אבל עם שיתוק ממשלתי לא מוצאים פתרונות, מוצאים רק עוד בעיות.

לאופטימיות הכלכלית שלי יש עוד סיבה: לחוזי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות יש פוטנציאל כלכלי אדיר שמתחיל להתממש - ולראיה, הרכבות האוויריות לשם וההסכמים שנחתמו או נרקמו. זה פוטנציאל סחר עצום, זה פוטנציאל השקעות גדול, והוא רק מתחיל לקרום עור וגידים.
מצב הגירעון: הממשלה לקחה על עצמה חובות והדפיסה כסף, כמו כל ממשלה ברחבי העולם, כדי לטפל במשבר הקורונה. כרגע אין משמעות גדולה אם הגירעון יהיה 11%, 12% או 13% - השאלה היא אילו צעדים ייעשו בשביל לטפל בכלכלה ובגירעון עם היציאה מהמשבר.

אתם רואים את הממשלה הזו מסוגלת להוציא תוכניות לטווח ארוך לטיפול בגירעון? למשל, בסקטור הציבורי השמן והלא יעיל? בואו נהיה ריאליים: האם מישהו מצפה לטיפול שורש בשומנים של הסקטור הציבורי עם ממשלה שיש בה שני שרים שכיהנו כראשי ההסתדרות? (אבי ניסנקורן ועמיר פרץ). אם מישהו חושב שכן, אז יש לו דמיון מאוד מפותח.

ישראל כ''ץ (צילום: פלאש 90)ישראל כ''ץ (צילום: פלאש 90)

רמת הפקידות הנמוכה בישראל: אין לי ולו טיפת אשליה שאפשר לשנות את העניין הקריטי הזה בבחירות, אבל אני בוחר להביא קטעים מדבריו של יזם הון סיכון סיני שהבאתי בעבר, ושכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה:

"רוב הדמוקרטיות הנבחרות בעולם סובלות מביצועים עלובים בדעת הקהל. אני לא צריך לפרט את מה שאתם יודעים, מוושינגטון עד הבירות האחרות במערב. לגבי המדינות המתפתחות - עם כמה יוצאות מהכלל, התושבים סובלים עדיין מעוני ומתסיסה אזרחית. ממשלות נבחרות ומאבדות 50% מהתמיכה הציבורית בתוך כמה חודשים. המצב מחמיר, עד הבחירות הבאות. דמוקרטיות הופכות למעגל קסמים שבו בוחרים ומתחרטים. בקצב הזה, אני חושש שהדמוקרטיות המערביות ולא סין מצויות בסכנה של אובדן לגיטימציה.

"בתוך 30 שנה, סין הפכה ממדינה חקלאית, שהייתה אחת העניות בעולם, לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. 650 מיליוני בני אדם חולצו מן העוני. 80% ממחיקת העוני העולמית באותה תקופה התרחשו בסין. במילים אחרות, כל מה שהדמוקרטיות הוותיקות והחדשות בעולם עשו נגד העוני היה רק שבריר ממה שמדינה של מפלגה אחת עשתה, בלי להצביע בבחירות.

"אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתכוון להנמיך מישהו. ג'ורג' וו. בוש, זוכרים אותו? לפני שהיה מושל טקסס, או ברק אובמה לפני המרוץ לנשיאות, לא היו מגיעים אפילו לניהול של מחוזות קטנים בסין. וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שדמוקרטיה היא השיטה האיומה ביותר, חוץ מכל השיטות האחרות שנוסו עד היום. ובכן, הוא כנראה לא שמע על מחלקת הארגון במפלגה בסין.

"במערב מניחים שבחירות רב־מפלגתיות וזכות הצבעה לכולם הן תמיד מקור הלגיטימציה הפוליטית. המפלגה הסינית לא נבחרה, אז מהו מקור הלגיטימיות שלה? התשובה שלי היא, מה לגבי יכולת ביצוע, מסוגלות? כולנו מכירים את העובדות. ב־1949, כשהמפלגה עלתה לשלטון, המדינה הייתה שקועה במלחמת אזרחים עם תוקפנות זרה. תוחלת החיים באותה עת הייתה 41 שנה. היום זו הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, מעצמה תעשייתית שבה חיים אנשים בשפע שעולה ועולה. סקרים על יחס הציבור לשלטון מעלים ש־85% מהסינים רואים בחיוב את הכיוון של המדינה שלהם. שיעור אלו שחושבים שמצבם טוב יותר בחמש השנים האחרונות הוא 75%. שיעורם של אלו שחושבים שהעתיד יהיה עוד יותר טוב - 82%".

אז לכל אלו שמרימים גבה: לא, אני לא מציע שיטה אחרת מדמוקרטיה, ויש לנו דמוקרטיה תוססת ובריאה, למרות כל מספידיה. אבל בכל הנוגע ליכולת ביצוע ומסוגלות, האיש בהחלט צודק, כי איכות הפקידות הסינית עולה בהרבה על איכות הפקידים בישראל. התוצאה הדמוקרטית של הבחירות האחרונות שנערכו בישראל הייתה יכולת ביצוע ומסוגלות מהירודות שיש, יכולה ביצוע ירודה שפועלת נגד הכלכלה ונגד האזרחים.
לכן עדיף בחירות.

[email protected]