1. עמך ונתניהו
לפרס הגדול התורן של מחנה המרכז־שמאל קוראים איזנקוט. גדי איזנקוט. רב אלוף במילואים. מרוקאי מאילת שלא מעלה בדעתו לעשות הון פוליטי מהפרט הביוגרפי הזה. בסקר של חדשות 13 השבוע קיבלה מפלגה דמיונית בראשות איזנקוט (עם רון חולדאי וציפי לבני) 15 מנדטים. זו נקודת זינוק גבוהה מאוד, אם כי בדיונית לחלוטין. היא מדגימה את ממדי המשבר במחנה ה"רק לא ביבי", את הוואקום העצום שנפער במרכזו, ולא את כוחו האלקטורלי של הרמטכ"ל הענייני, הצנוע ואחד המשובחים ביותר שהיו כאן בדורות האחרונים.

"גדי איזנקוט, לך לליכוד!", קרא לו השבוע בציוץ נרגש אבי תיאוריית ה"הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה" אבישי בן־חיים, "אנחנו מבינים שאם תאכזב את האליטה ותצטרף לעמך ולנתניהו יקרעו לך את הצורה כמו בפואמה ההיא של יל"ג, אבל זה הבית הטבעי שלך, זו המשימה החברתית המפייסת שלך וזה השביל שלך לראשות ממשלת ישראל".

אין לי מושג איפה היה בן־חיים כשהרמטכ"ל שקדם לאיזנקוט, בני גנץ, החליט לא להצטרף ל"עמך" ולליכוד. משום מה, נדמה לי שהוא עבר את אחד ממסעות הייסורים הקשים ביותר שעברו כאן על פוליטיקאי כלשהו בפרק זמן כה קצר. מסיפורי הפריצה לטלפון הנייד ועד מסע ההכפשות הפראי שתוזמר בבלפור, דיבורי ה"לא אפוי", הניסיון לטפול שחיתות (שאיננה) ועלילות הטרדה מינית (שהומצאו) ולטנף אותו בוקר, צהריים וערב. מוזר, הוא חבר לאליטה, לא?

הציוץ המפואר של בן־חיים ייצר רעשי משנה בטוויטר. חברי ושותפי ינון מגל, הפוליטרוק הרשמי של הביביזם, ערער על קריאתו הנרגשת של בן־חיים להצטרפות איזנקוט למקומו הטבעי (הליכוד), וכתב לו: "נשמה, יש לנו אידיאולוגיה, אנחנו בעד מסורת ובעד ארץ ישראל, לא רוצים שמאלנים בליכוד, גם אם הם מרוקאים! אוהב". כך הם עמדו והתפלמסו ודנו בגורלו של אותו איזנקוט ביש גדא, עד שהגיעו שופרותיהם ואמרו: רבותיי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

אתם מבינים את זה? מדובר במרוקאי, אז הוא חייב ללכת לליכוד. דנים בו כמו בסחורה עוברת לסוחר. ולא סתם לליכוד, "לעמך ונתניהו", כפי שהיטיב לנסח בן־חיים. מה ל"עמך" ולנתניהו? לבן־חיים הפתרונים. מדובר באשכנזי אליטיסט נהנתן, מולטי־מיליונר, אתיאיסט למחצה וגזען לא קטן (מנקות אתיופיות? לא בקומת המגורים. "אנחנו אירופים עדינים", סחה הוד מעלתה בזמנו באחת מהתפרצויותיה כלפי ה"עמך").

אדם שמחזיק וילת ענק עם בריכה בקיסריה, דירה בשכונה הכי יקרה בירושלים, בית פרטי בשכונה עוד יותר יקרה בירושלים (יחד עם אחד המיליארדרים המממנים אותו לאורך השנים), עשרות מיליוני שקלים בחשבונות בנק בארץ ומחוצה לה. ב־11 השנים האחרונות לא הוציא האיש פרוטה על כלום, כי הכל על חשבוננו.

מרוב שהוא "עמך", הוא מארגן לעצמו מטוס במיליארד שקל, מעון במיליארדים, מפיל על המדינה את מלוא המימון של הווילה הפרטית (עכשיו עובדים גם בבית ברחוב הפורצים), מארגן לילדיו מאבטחים, נהגים ורכבי שרד (ממוגנים). על רעייתו, העבריינית המורשעת, כבר נאמר הכל (וזה עוד כלום מול המציאות).

אחרי כל זה, בעיצומה של סערת הקורונה, כשה"עמך" מתפרקים וחלומות חייהם נכחדים לנגד עיניהם, ממשיך המנהיג קשה היום שלנו במסע השנור החולני מקופת המדינה, עם דרישות אינסופיות להמשך הטבות, החזרי מס, מימונים ופינוקים שונים ומשונים. האיש הזה הוא "עמך" כמו שח"כ מנסור עבאס הוא ש"ס. הוא בסך הכל יודע לפרוט על מיתרי הנשמה של ההמונים בגאונות חד־פעמית, יודע להשתמש ב"בעזרת השם" במקומות הנכונים ויודע להפריד ולמשול ברמה שגורמת אפילו לניקולו מקיאוולי להתבייש בקברו.
נתניהו ואיזנקוט (צילום: דובר צה''ל)
2. אחוות גולנצ'יקים
נחזור לאיזנקוט: לו היו בן־חיים ומגל מתעניינים בסחורה עצמה בטרם חרצו את דינה (הרי כך ייעשה למרוקאי, אנחנו נקבע עבורו מה ומי הוא), הם היו מגלים שהם באופסייד. איזנקוט הוא ישראל השנייה קלאסי, אורגינל, לא מזויף כמו כמה מהצורמים שבשופרות ההסתה שצמחו לנו כאן.

הוא גם שומר מסורת. אמו ואחותו חרדיות. חלק גדול מהמשפחה שלו דתיים או חרדים. הוא הולך לבית הכנסת. כן, עד עכשיו זה בדיוק הטייפ־קאסט של הליכודניקים, נכון? אז הסיכוי שהוא ילך לליכוד נמוך יותר מהסיכוי שיאיר נתניהו לא יצייץ דבר הסתה כלשהו שעה שלמה.

איזנקוט לא יעלה בדעתו להצטרף לליכוד כי המפלגה הזו מאפשרת לנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים לכהן כראש ממשלה, להסית ולגרור עם שלם לאבדון, לא להעביר תקציב מדינה חיוני רק כדי שיוכל לרמות את השותף שרק לפני חצי שעה חתם איתו על הסכם. אז תשכחו מהליכוד. אם היה נתניהו פורש, כפי שהטיף לקודמו, והולך להגן על חפותו בלי לגרור אחריו את כולנו, יש לגמרי מצב שאיזנקוט היה מוצא את דרכו לליכוד. הליכוד האמיתי, הקלאסי, הליברלי, של בגין ומרידור ושרון ולוי ושמיר וארנס קרוב אליו יותר, נניח, ממפלגת העבודה מנוחתה עדן.

בנו לו תדמית, לאיזנקוט, שלא בטובתו. רצחו את אופיו, העלילו עליו עלילות דם, הפכו אותו לסוכן של "הקרן החדשה" ולמי שמנסה לעקור את הדת מצה"ל ולמי שמעכב קידום של קצינים דתיים ומרחם על מחבלים, ומה לא. ההשראה למסע ההסתה הזה באה אתם יודעים מאיפה.

באותה מידה שבה עד רגע זה לא הואיל נתניהו לפצות את פיו ולהורות לאנשיו להוריד את שלטי ה"שמאלנים בוגדים", כך הוא לא פצה את פיו כשכל נהרות הביוב של הביביזם איימו לקבור את הרמטכ"ל רק כי העז להגן על דמותו של צה"ל, על הוראות הפתיחה באש ועל צלמנו כיהודים הנבדלים מסביבתם הפראית.

איזנקוט היה אחד הרמטכ"לים ההתקפיים ביותר בתולדות צה"ל. הוא אבי המב"מ (המערכה שבין המלחמות), הוא הוביל את מסע התקיפות האגרסיבי והממושך (שנמשך עד עכשיו) נגד איראן על אדמת סוריה ובמקומות אחרים. זו התוכנית שלו שאושרה על ידי הקבינט, וזה היה הוא ששכנע את הדרג המדיני, לרבות נתניהו, שעדיף לישראל להכניס מכות לבריון של השכונה, שמהווה סכנה קיומית מבחינתה, ולהשאיר את ילד הכאפות המנוזל (חמאס) להזדמנות אחרת.

בדרך כלל אימצו את עמדתו זו. לפעמים, כשזה היה יותר פופולרי, הפכו אותו לתבוסתן, פיסניק, חובב ערבים ומה לא, כמיטב דמיונה של מכונת ההסתה הבלפוראית שכבר מזמן איבדה את הבלמים. בין לבין, הוא הצליח לבלום את גל הסכינאות וטרור היחידים שפרץ באמצע הקדנציה שלו, בלי שהפך לאינתיפאדה שלישית או גרר המונים, באמצעות מדיניות נכונה של גזרים ומקלות, תוך שהוא משכנע את הקבינט שרק כך אפשר יהיה לכבות את האש ולהכיל את האירוע.

חברי הקבינט שישבו עם איזנקוט באין־ספור דיונים יודעים בדיוק במי מדובר. "יש לנו הרגשה שהוא תמיד הסתכל עלינו מימין", אמר לי פעם אחד מהם. עם זאת, הוא לא מצמץ לרגע כשדובר בשמירה על ערכים. גם כשהיה צריך להכניס את היד לאש, הוא הכניס. חשב מה הכי נכון וטוב לעשות, ועשה. תוך התעלמות מוחלטת ממה יגידו, מסקרי דעת קהל, מרוחות פרצים מנשבות או נהרות ביוב זורמים ברשתות החברתיות. עמוד השדרה שלו יצוק מפלדה. בתחומים האלה, הוא בדיוק כמו בני גנץ, רק להפך.

הוא לא מתיימר להיות התקווה של השמאל, או של המרכז, או של מישהו. הוא איש פשוט שמביט בשעשוע על ההו־הא שנוצר סביבו. כן, כואב לו מה שקורה כאן, והוא שוקל להפשיל שרוולים, לבלוע גלולה נגד בחילה ולקפוץ למים. אבל לא כ"תקווה הלבנה/שחורה הגדולה", ולא נעליים. אני מתרשם שהוא לא מחפש להיות מספר 1. הוא מחפש לעזור, לעשות שינוי, לייצר משהו שישבור שוויון ויחלץ את העגלה היקרה והשברירית שלנו מהבוץ.

אם איזנקוט יחליט בסוף להיכנס לפוליטיקה, הוא לא יציג את עצמו כמושיע, או כאביר שיגרש את הדרקון הביביסטי, הוא לא יישא נאומים חגיגיים עם קהל מעודדים ב־30 שקל לשעה. הוא יבוא לייצג רק דבר אחד: את הממלכתיות. כי יותר מכל דבר אחר, איזנקוט הוא ממלכתי. המדינה, מוסדותיה, סמליה ועובדיה קדושים בעיניו. הוא יבוא לעבוד קשה.

אין לו קסם אישי, הוא לא גבוה (בואו נגיד את האמת: הוא נמוך), הוא לא אתלט (בואו נגיד את האמת: הוא עגלגל), אבל כשמתיישבים לדבר איתו, נשבים בקסם מסוג שונה. קסם הפשטות, הענייניות, העומק, המחשבה הצלולה, החתירה הבלתי פוסקת לקבל את ההחלטה הנכונה. זו שטובה למדינה, ולא לשום אינטרס מזדמן אחר.

אני מכיר את האיש מאז היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בניינטיז. אני מתבונן בו מאז פרש מהצבא. המסקנות שהגעתי אליהן, על סמך ההתבוננות הזו, אינן סופיות ויש בהחלט מצב שאני טועה (כפי שכבר טעיתי בעבר). הנה המסקנות הזמניות: אין סיכוי שיחבור לליכוד. אין סיכוי שיחבור ליש עתיד של יאיר לפיד (יש לו משפחה חרדית והוא לא יצטרף למפלגה שהאג'נדה שלה היא אנטי־חרדית בהגדרה).

הוא לא ירוץ בפלטפורמה חדשה עם רון חולדאי או עפר שלח, יחד או לחוד, למרות ההערכה ההדדית הרבה (בעיקר עם שלח), כי אין לו עניין לכהן כסגן נשיא מדינת תל אביב. הוא גם לא יחבור לבני גנץ ולעומר ינקלביץ' בכחול לבן. בעיקר מפני ששכחו מי הצביע עבורם ולא קיימו את הבטחתם לבוחריהם.

אז מה כן? לדעתי יש לאיזנקוט ארבע אופציות: הראשונה, להישאר בחוץ, על הקווים. הייתי נותן לה 20%. את שאר האחוזים תחלקו כאוות נפשכם בין שלוש אופציות נוספות: האחת היא לחבור לכחול לבן במקרה שבני גנץ יפרוש ממנה. לאחיו הבכור של איזנקוט קוראים גבי אשכנזי. יש ביניהם הרבה יותר מאחוות גולנצ'יקים. איזנקוט ישמח לחלץ את אשכנזי מהמקום שאליו נחטף, אם כי אני בספק אם יסכים לשחרר אלף רוצחים תמורתו. החיבור בין שניהם, ולא חשובה ההיררכיה, יכול לייצר חשמל. גדי 2020 הוא מה שהיה גבי 2019. הגרוש שחסר ללירה. אם כי איזנקוט עוד לא שרף את עצמו בנאמנות לא מוסברת למנהיגותו הלא קיימת של בני גנץ.

אופציה נוספת היא פלטפורמה חדשה כלשהי, אבל עם נטייה ימינה, ליהוק מגוון וסיכוי לשינוי. פלטפורמה שיהיו בה עוד אנשים ממלכתיים, מכל הגוונים והמינים, שאי אפשר יהיה לסמן אותה כשמאל או ימין, כאנטי או פרו ביבי. לפלטפורמה כזו הוא בהחלט יכול להצטרף. בעולם מושלם, בפלטפורמה הזו יהיו גדעון סער, יועז הנדל וצבי האוזר, למשל. ואולי גם ציפי לבני. ממה שאני שומע, האוזר והנדל עדיין לא סגרו כלום עם נפתלי בנט. האפשרות של חבירה לסער קיימת.

חלופה נוספת לפלטפורמה חדשה היא איזנקוט עם משה (בוגי) יעלון, כפי שפורסם אתמול ב־Ynet. הסיפור של מורן אזולאי נכון. אכן בוצעו סקרים שבדקו את יעלון ואיזנקוט ביחד. הם הוצגו לאיזנקוט ביום רביעי השבוע בפעם הראשונה. הוא לא החליט. הוא רחוק מלהחליט. נדמה לי שיעלון חושב שאיזנקוט נמצא הרבה יותר קרוב להחלטה מכפי שהוא באמת. מה שכמעט סגור כרגע, זה שיעלון ולפיד לא ירוצו יחד בבחירות הקרובות. לטעמי, זו החלטה נכונה שתגדיל את סכום חלקיו של השלם.

האופציה הרביעית והאחרונה היא ישראל ביתנו. כן, ליברמן. למרות מה שקרה ביניהם בפרשת אלאור אזריה, ולמרות שליברמן הוא לא פחות אנטי־חרדי מלפיד (ואולי יותר), אם כי ליברמן כבר ישב עם החרדים לא פעם ויחסיו עמם הפיכים. כמו שרב עם דרעי, כך הוא יכול להתפייס איתו ביום שאחרי ביבי.

ליברמן הוא ימין ליברלי, פרגמטי ולא משיחי. מהבחינה הזו הוא מתאים לאיזנקוט. הם עבדו יחד כרמטכ"ל ושר ביטחון, ולמרות חילוקי דעות רבים, משברים וויכוחים, הם שמרו זה על כבודו של זה ועל יחסים טובים. נדמה לי שהוא גם רואה בליברמן אדם שמקפיד על מילתו ואיש עבודה שלא נבהל מרעשי רקע חיצוניים או מתנודות ומשבי דעת קהל.

העלאת שמו של איזנקוט כאביר החדש על הסוס הלבן הוציאה מחוריהם גם את מריירי המקלדת, הגדפנים והספינולוגים למיניהם, חלקם בוטים או רובוטים וחלקם בשר ודם ורפש. בימין הדתי־משיחי הפכו אותו ל"מקדם הנשים" ומדכא העופר וינטרים. הרי ברור שהוא עשה יד אחת עם הפוסט־ציונים במטרה להחדיר כמה שיותר נשים לצה"ל על מנת להחלישו, כדי שהאיראנים יוכלו לפלוש לכאן באין מפריע (אה, הם שכחו שהוא הכניס לאיראנים מכות רצח ארבע שנים רצופות).

הסיפור על בלימת קידומו של עופר וינטר הוא ההזוי מכולם: העובדה היא שמי שקידם את וינטר לדרגת תא"ל היה איזנקוט. אומרים שאיזנקוט סיכל את הפיכתו למזכיר הצבאי של בנימין נתניהו. עוד אגדה לילידים. וינטר מזוהה עם נפתלי בנט והבייס הארד־קור של הציונות הדתית. הסיכוי שהגברת והבן היו מאפשרים לנציג של נפתלי המשוקץ לדרוך בתוך האקווריום אינו קיים. תתקדמו.

אז מרוב שאיזנקוט הוא לא המשיח של המרכז־שמאל, למה אני הופך אותו כאן למשיח של המרכז־שמאל? ראשית, כי הוא באמת אדם מיוחד וזן נדיר. שנית, כי בדמיוני אני רואה אותו ברשימה אחת עם עוד אנשים טובים מסוגו, שמותיהם של חלק פוזרו כבר בטור הזה, רשימה ממלכתית שתנסה לשקם את ההריסות, להחזיר עטרה ליושנה, להשיב את המדינה הזו למסלול, להשתיק את פולחן האישיות, והכי חשוב - לדעת לקבל את ההחלטות הנכונות ולהרגיע. כשמאס דוד בן גוריון ממפא"י והקים לעצמו מפלגה חדשה, הוא קרא לה הרשימה הממלכתית. צריך לקוות שאם זה יקרה שוב, זה גם יצליח.

האם זה יקרה? ברור שלא. תנו לחלום קצת. מה כבר נשאר לנו? (למען הסר ספק: לא דיברתי השבוע עם גדעון סער ולא שמעתי ממנו, אפילו לא רמז, שום דבר שקשור לעזיבת הליכוד).
איזנקוט וגנץ (צילום: יוסי מלמן)
3. לא עוצר באדום
נתניהו נשא ביום רביעי בערב דברים לאומה. לתופעת בנימין נתניהו אין אח ורע, אין שום דבר שידמה לה אי פעם. האיש נושא את השקר בגאון, מתהדר בו כאמת צרופה. הוא יסמיק ויגמגם אם יפלוט בטעות דבר אמת. הופעתו הלא תיאמן, ששודרה לייב בכל ערוצי הטלוויזיה, הדגימה עד כמה האיש הוא השחקן הטוב ביותר בין הבדאים, הכזבן המבריק ביותר שבין השחקנים. אין בו שמץ של בושה. אין בו צל של מבוכה. באותה נחישות בריטונית שבה הודיע לא מזמן ש"יפנה את כס ראש הממשלה בנובמבר 2021 בלי טריקים ובלי שטיקים", הוא התעלם מהעובדה שמעולם לא התכוון לקיים את ההבטחה ההיא, מעולם לא שקל, אפילו לא בצחוק, לכבד את החתימה ההיא.

הוא קיבל את הסחורה מבני גנץ (מפתחות לשלטון), אבל לא שילם את המחיר. ככה הוא רגיל, זה עניין משפחתי אצלם. הוא כייס את גנץ במיומנות של כייס שווקים ותיק, בלי להניד עפעף. אחרי שסיים את נאום הבחירות שלו, עם מנת ההאדרה העצמית הקבועה ("מיניתי, הוריתי, הנחיתי, דיברתי, הבאתי, לא ישן בלילה בשבילכם") וקינח במנת החנופה הנדרשת ("לעם הנהדר שלנו"), פתח נתניהו את הדיון לשאלות.

דפנה ליאל מערוץ 12 הייתה ראשונה. היא שאלה את השאלה המדויקת, המחודדת והנדרשת, שאותה צריך לשאול כל ישראלי ישר גם את עצמו. הנה היא, מילה במילה: "אדוני ראש הממשלה, אתה טוען שאתה מעוניין להעביר את תקציב 2021, וכחול לבן משוכנעים שאתה תפרק את הממשלה עוד לפני. האם אתה מוכן להתחייב בחוק שאם התקציב לא יעבור, בסופו של דבר הממשלה תמשיך לכהן עם תקציב ממשלתי או לחלופין שגנץ יקבל את חלקו ברוטציה כראש ממשלת מעבר? הרי הבטחת בלי טריקים ובלי שטיקים, וברור לכולם שהתקציב הוא פרצה להתחמק מהרוטציה".

מה עשה נתניהו? התעלם. נפנף את השאלה מעל כתפו כאילו מדובר בזבוב טורדני. במקום זה, יצא להתקפה: "הבטחתי ממשלת אחדות, לא ממשלה בתוך ממשלה מהרגע הראשון. אין דבר כזה, הייתי ראש ממשלה מעל עשר שנים, אני אומר לך, לא ראיתי דבר כזה...", פצח בסדרת תלונות וקיטורים שהרלוונטיות שלה לענייננו נמוכה אפילו מעקרונות המוסר שמנחים את נתניהו עצמו.

כאילו כחול לבן, מפלגה שקיבצה את כל החנונים וילדי הכאפות שאפשר היה למצוא בגוש דן, באמת מיררה את חייו מהרגע הראשון. כאילו תגרנים מהסוג של אוסנת מארק והד"ר שלמה קרעי התגוללו בוקר, צהריים וערב עליו, ולא על גנץ האומלל. כאילו מכחול לבן יצאו התדרוכים על זה שגנץ לא כשיר ושאין שום סיכוי שיקבל את הרוטציה ושזה לא לגיטימי לתת למי שיש לו 9 מנדטים בסקרים את ראשות הממשלה ושנתניהו חושב שהעברת השלטון לגנץ תפגע בביטחון.

כאמור, אין לו בושה, אין לו גבולות, אין לו קווים אדומים, הוא לא עוצר באדום והוא לקח מדינה שלמה כבת ערובה רק כדי לקיים מערכת בחירות רביעית בתוך פחות משנתיים, בתוך משבר כלכלי כבד, בתוך מגיפה עולמית קשה, רק כדי שיוכל להמשיך לאחוז בקרנות המזבח. מפלגה שלמה, שהייתה פעם מפוארת, עתירת מאבקים ומנהיגים, מפרכסת למרגלותיו ומתרפסת בפניו.

חשוב שהאנשים האלה יידעו. כל אחד ואחד מהם. מישראל כ"ץ עד אבי דיכטר, מעוזי דיין בואכה ניר ברקת: לא תוכלו להתנער מאחריות. אתם הייתם שם, ושתקתם. אתם ראיתם את זה, והתרפסתם. חלק מכם נתן עשרות שנים מחייו לביטחונה של המדינה, שמתרסקת לנו עכשיו בין הידיים. לא נותר לי אלא לקוות שמאוחר בלילה, כשאתם לבד, עם עצמכם, מצפונכם והבבואה שנשקפת מולכם במראה, אתם מתביישים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: צילום מסך)
4. קישקוש אחד גדול
ביום חמישי עלה אצלנו לראיון ברדיו סגן שר הבריאות יואב קיש. הנה מה שאמר כששאלתי אותו על הפרת ההסכם הקואליציוני והסכם הרוטציה על ידי נתניהו: "אני חושב שברגע שבני גנץ הצטרף לקואליציה של 54 גוש ימין עם 15 ח"כים, אין לו לגיטימציה לרוטציה. זה המצב", אמר. אז למה הצבעת בעד ההסכם הזה בכנסת, שאלתי.

"תקשיב רגע לאמת ולמציאות", הטיף לי, "זה נאמר על ידי הרבה אנשים שהנושא של לגיטימציה של ראש ממשלה עם 17 מנדטים... יואב קיש ברמה האישית חושב שלראש ממשלה עם 17 מנדטים בקואליציה של 72 ח"כים אין לגיטימציה. זו האמת. בליכוד שילמו מחיר כבד כדי ללכת למקום הזה, והיו מוכנים לשלם אותו, בעיניי המחיר הזה לא לגיטימי, אבל מהרגע הראשון הם לא היו שחקנים בקואליציה הזו...".

כך זה נמשך שעה ארוכה. הדברים שאמר קיש הם בלתי נתפסים ומדגימים את עומק הבור שבו נקברה האמת במדינת ישראל. הוא מדבר על המחיר הכבד שהליכוד שילם ומתעלם מהעובדה שהליכוד לא שילם את המחיר הכבד הזה. היחיד ששילם את המחיר היה בני גנץ. הדיל היה שלטון לנתניהו תמורת רוטציה. כל הצדדים ידעו כמה מנדטים יש לגנץ. כל הצדדים ידעו את כל האילוצים של כולם ובכל זאת חתמו. התחבקו, הבטיחו, נתניהו נשא את נאום ה"בלי טריקים ובלי שטיקים", גנץ הושבע לתפקיד ראש הממשלה, וכל זה פשוט פייק.

קיש פשוט טוען שלכל זה אין לגיטימציה כי לגנץ יש רק 17 מנדטים. היקום קרס שלשום בבוקר לתוך עצמו. האיש הזה, טייס קרב בחיל האוויר, שהיה לו מספיק אומץ לתמוך בגדעון סער בפריימריז של הליכוד, פשוט מתנער מהסכם משפטי חתום כדת וכדין, הסכם שנוסח בידי טובי המומחים, עבר משפטנים ובג"ץ, מוכר לכולם עד הסעיף האחרון, כל זה היה כלא היה מבחינתו. אין לגנץ לגיטימציה כי יש לו רק 17 מנדטים.

עכשיו הם נזכרים להגיד לו את זה. לנתניהו, עם שלושה כתבי אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, יש לגיטימציה. כן, צעק קיש, אבל החוק מאפשר לנתניהו לכהן כראש ממשלה עם כתבי אישום! נו, והחוק אוסר על גנץ לכהן כראש ממשלה עם 17 מנדטים? עצוב מה שנהיה מהאיש הזה. עצוב מה שנהיה מאיתנו.

בינתיים, מערכת הבריאות המפוארת שעליה מופקד קיש ממשיכה להתפרק לנו בין הידיים. ישראל, כך יתפארו הביביסטים בשבוע הבא, מצליחה להקדים שוב את העולם כולו ולהתחיל את הגל השלישי והסגר השלישי לפני כולם! מה הפלא אם השבוע, בתוך יממה אחת, הודיעו שלושת הבכירים במערכת הבריאות שלוש הודעות הסותרות זו את זו: הפרויקטור נחמן אש הודיע שאנחנו במצב חירום, יואב קיש מיהר לתקן והודיע שאנחנו לא במצב חירום, ואז באה להציל את המצב הד"ר שרון פרייס אלרעי כדי להודיע שאנחנו עוד לא במצב חירום, אבל בדרך. הציבור צריך להאזין להבלים הללו - ולציית.
סגן שר הבריאות יואב קיש בדיון בוועדת הקורונה (צילום: עדינה וולמן, דוברות הכנסת)
5. אין אפק
בכנסת יצא לדרך הליך בחירת היועץ/ת המשפטי החדש/ה של בית המחוקקים הישראלי. המועמדת המובילה היא ממלאת המקום, עו"ד שגית אפק. ממה שאני מבין, גם כחול לבן מתכוונים לספק לה מספר קולות בוועדה. ממה שאני מבין, החברים בכחול לבן לא מבינים שאפק, בעלת מקצוע לכל הדעות, היא המועמדת של בלפור. היא זו שאישרה את הליך השנור מוועדת הכספים, היא זו שזרמה עם ביטול ההצבעה שבה עברה ההצעה להקים ועדת חקירה בעניין הצוללות, היא גם זו שתאשר, קרוב לוודאי, את בקשתו החוזרת של נתניהו לחסינות (אם וכאשר יחליט להגישה).

מישהו צריך לגשת רגע לחברים מכחול לבן ולהסביר להם שכל דבר שהוא המועמד של בלפור חייב להיחסם ולהיבלם. בכל מחיר. מה שמעניין את האנשים האלה זה דבר אחד: להמשיך לפרק את הממלכתיות, להמשיך לאשר את כל הגחמות של המשפחה, להמשיך להציק לדמוקרטיה עד שתימלט מכאן בכוחות עצמה. אם שגית אפק היא המועמדת שעבורה עובד יו"ר הכנסת יריב לוין בכל כוחו, סימן שצריך להתנגד בכל הכוח למינויה. במלחמה, כמו במלחמה, בעיקר כשמדובר במלחמה על הבית.

bencaspit5@gmail.com

אייזנקוט כפוליטיקאי לא יציג את עצמו כמושיע, הוא יבוא לעבוד

בדמיוני אני רואה את גדי איזנקוט ברשימה אחת עם עוד אנשים טובים מסוגו, שתנסה לשקם את ההריסות, להשיב את המדינה הזו למסלול ולקבל את ההחלטות הנכונות