1828
״להתראות בעוד ארבע שנים״, אמר הנשיא.
״זה יכול לקרות״, אמר הפרשן.
״אפשר וצריך לעצור אותו״, אמר המתנגד.
דונלד טראמפ כבר מדבר, כמעט בגלוי, על הצעד הבא. מתבקש בעיניו, שהרי הנשיאות נלקחה ממנו שלא כדין. מעשה רמייה שחברו לו רבים, פוליטיקאים, פקידים, מנהלים בדואר, מפקחי קלפיות, שופטים ומי לא. כל אלה אפשרו למפסיד לנצח וגרמו למנצח להפסיד. רק חמישית מבוחריו של טראמפ סבורים שהבחירות נוהלו כראוי. ראיתם טוב: חמישית. כלומר, שמונה מכל עשרה בוחרים של טראמפ סבורים שהבחירות לא נוהלו כראוי. ההפסד הוא תקלה. מן הסתם לא תמימה. מקרב בוחריו של המנצח ג׳ו ביידן, רוב גדול, כמעט כולם, סבורים שהכל התנהל כשורה. אפשר רק לנחש כיצד היו מסתדרים המחנות במקרה של תוצאה הפוכה.
כך או כך, מי שהבכורה נשדדה ממנו, יבקש נקמה. נותרו רק ארבע שנים לבשל ולהגיש קר. לפני שלוש שנים, בחגיגות לכבוד 250 שנה להולדתו של הנשיא השביעי, אנדרו ג׳קסון, קבע הנשיא הנוכחי שהוא ״מעריץ״. בדרך לביקור בהרמיטג׳, האחוזה שבה התגורר ג׳קסון בטנסי, הרהר הנשיא בכך ש״1828 זה לפני הרבה מאוד זמן. הרבה מאוד זמן״. גם הנשיא ג'קסון היה איש עשיר, נטול עכבות, שהסתער על וושינגטון בשמם של פשוטי העם, האנטי־אליטות. סטיב באנון, שסייע לטראמפ לנצח בסיבוב הקודם, השווה גם הוא בין שני אלה. ״כמו הפופוליזם של ג׳קסון, אנחנו הולכים לייסד תנועה פוליטית חדשה לגמרי״, קבע, ובמידת מה גם קיים.
ג׳קסון היה צריך ליישב חשבון דומה לזה של טראמפ אחרי ההפסד בבחירות. גם הוא הרגיש שנשדד - במקרה שלו, קצת יותר בצדק - גם הוא חיכה לנקמה כעבור ארבע שנים. אומנם במקרה שלו כל זה קרה לפני שנהיה נשיא. הוא ניסה, נכשל, ואז נקם. טראמפ ניסה, הצליח ואז נכשל, ועכשיו יצטרך להחליט אם לנסות שוב. לא כמו הנשיא השביעי, אלא כמו הנשיא ה־22, גרובר קליבלנד.
הסיפור המוכר והשחוק על קליבלנד הוא בעצם סיפור על רעייתו שהזהירה את עובדי הבית הלבן, לאחר שקליבלנד הפסיד בבחירות, לשמור על הכל כמות שהוא. אני מצפה למצוא את הבית במצב טוב כשנחזור בעוד ארבע שנים, אמרה. עד היום, הוא הנשיא היחיד שהצליח לצאת ולחזור. אבל להבדיל מטראמפ, קליבלנד היה נשיא פופולרי גם בהפסדו. למעשה, קיבל את מרב הקולות בכל שלושת המרוצים שלו. רק שבפעם השנייה שיטתה בו שיטת האלקטורים.
טראמפ הפסיד עד עתה פעמיים בניסיונו לקבל את מרב הקולות. הילרי קלינטון קיבלה שלושה מיליון יותר, ביידן עבר השבוע את השבעה מיליון יותר, וזה עוד לא הסוף. אין כאן הפתעה גדולה: טראמפ מעולם לא היה נשיא פופולרי. ביום הבחירות היה שיעור התומכים בו שלילי, כמו שהיה גם במקרה של שני נשיאים קודמים שהפסידו, ג׳ימי קרטר וג׳ורג׳ בוש. היחיד שהצליח לנצח למרות שיעור תמיכה שלילי ביום הבחירות ב־100 השנים האחרונות היה הארי טרומן. עם השנים עלתה קרנו של טרומן בעיני האמריקאים כדמות היסטורית נערצת, אף שמלכתחילה בקושי בחרו בו, ואף שאם היה מתמודד פעם נוספת (הייתה לו אפשרות כזאת) כנראה שהיה מפסיד.
בינתיים, כפי שדיווח השבוע העיתון ״וול סטריט ג׳ורנל״, מועמדים רפובליקנים אחרים לנשיאות, בעיני עצמם או בעיני אחרים, צריכים לכלכל את צעדיהם בזהירות. להכין את הקרקע למרוץ בלי להרגיז יותר מ־70 מיליון בוחרים שהצביעו לטראמפ. העיתון ״ניו יורק טיימס״ ציטט כמה מקורבים הסבורים שטראמפ לא באמת מתכוון ברצינות, שהוא פשוט רוצה להישאר רלוונטי. אבל גם הם לא יכולים להתעלם מהעובדה שטראמפ כבר החל לגייס כסף למטרות פוליטיות עלומות. עד כה - בפרק הזמן הקצר שמאז יום הבחירות - הצטברו בקופתו יותר מ־170 מיליון דולר. סקר של פוליטיקו מצא שיותר ממחצית הבוחרים הרפובליקנים אומרים שיתמכו בטראמפ בפריימריז של המרוץ הבא. הבא אחריו הוא סגן הנשיא מייק פנס, אבל הפער גדול. והשלישי הוא דונלד טראמפ ג׳וניור. כן, כן, גם זו יכולה להיות דרך לכהונה נוספת של דונלד טראמפ.
2021
זה היה אירוע קצת מוזר, לא לגמרי אחיד מבחינת המסר. על הבמה, דונלד טראמפ בהופעה ראשונה בעצרת המונים מאז ההפסד. ויש לו שני דברים לומר, לכאורה סותרים: האחד - הבחירות היו מוטות, אי אפשר לסמוך על מי שמארגנים אותן. השני - לכו והצביעו. ובמילותיו: ״בפשטות, אתם תקבעו אם הילדים שלכם יגדלו במדינה סוציאליסטית או יגדלו במדינה חופשית״. איך יקבעו? בהטלת פתק. אבל הרגע אמרת שהבחירות זויפו. אז אמרתי. יש קולות בימין הרדיקלי הקוראים להחרים את הבחירות במחאה על מה שקרה רק לפני כמה שבועות, אך סגן הנשיא פנס, כמו הבוס טראמפ, לא בעד. ״אם לא תצביעו - הם ינצחו״, אמר פנס לאוהדים בעיר סוואנה. ושוב, סתירה מניה וביה, שהרי רק לפני זמן לא רב טענו אנשי הנשיא שגם אם כן תצביעו, ״הם״ ינצחו.
אין זה משנה, הציבור מורגל בסתירות, והזמן קצר מכדי לפענח את מורכבותן. עוד פחות מחודש, שרובו חגים, נותר עד שייצאו בוחרי מדינת ג׳ורג׳יה לעוד סיבוב של ״הבחירות הכי חשובות בימי חייהם״. לפני כמה שבועות הפתיעו, והעבירו את המדינה לטור של ביידן. זו אחת המדינות שגזלו מטראמפ את מה שהגיע לו, לדעתו, בדין.
אבל בצד הגזילה, הותירו גם שביב של תקווה. המועמד הדמוקרטי לנשיאות ניצח, המועמדים הדמוקרטים לסנאט לא ניצחו. גם לא הפסידו, רק כפו סיבוב נוסף. סיבוב חשוב, משום שבסנאט יש כיום 50 רפובליקנים בטוחים ורק 48 דמוקרטים. אם הרפובליקנים ינצחו ולו מרוץ אחד מהשניים בג׳ורג׳יה, יהיה להם רוב. אם הדמוקרטים ינצחו בשני המרוצים, הסנאט יהיה במצב של שוויון. ובמצב של שוויון - סגן הנשיא מכריע. כלומר, קמלה האריס, סנאטורית לשעבר ומספר שתיים של ביידן.
האם חשוב כל כך מי ישלוט בסנאט? כן ולא. בכל מקרה, מדובר ברוב קטן, והסנאט הוא גוף שמתנהל בכבדות ונשען על חוקים המקשים על רוב קטן להעביר החלטות. בוודאי אם מדובר בהחלטות דרמטיות, כמו הרחבת בית המשפט העליון (חלומם של דמוקרטים רדיקליים). ומצד שני, סנאט ידידותי טוב לנשיא, ויקל עליו להעביר מינויים וחלק מההחלטות, בעיקר בנושאי תקציב.
אבל כל זה כמובן הוא לא מה שתשמעו בעצרות הבחירות בג׳ורג׳יה. בעצרות יתארו הדמוקרטים ניצחון רפובליקני כסוף הדמוקרטיה, ורפובליקנים יתארו ניצחון דמוקרטי כסופה של אמריקה החופשית. בדרך יעלו כמה שאלות מעניינות, כמו לדוגמה, האם הדמוקרטים באמת מתכוונים להרחיב את שדה הקרב הפוליטי בתוספת של שתי מדינות ל־50 הקיימות? הרפובליקנים חושדים שזו הכוונה. לתת למחוז קולומביה, שבו נמצאת הבירה וושינגטון, מעמד של מדינה קטנה, מה שאומר כמובן גם שני סנאטורים חדשים. ולתת לפורטו ריקו מעמד של מדינה, כולל שני סנאטורים משלה.
בשני המקרים, מדובר במהלך מרחיק לכת, שתוצאותיו הפוליטיות ידועות מראש. וושינגטון היא המקום היחיד באמריקה שמצביע בקביעות למועמדים דמוקרטים, כולל ג׳ורג׳ מקגוורן, שהפסיד ב־49 מדינות לריצ׳רד ניקסון, כולל וולטר מונדייל, שגם הוא הוכה על ידי רונלד רייגן ב־49 מדינות.
מבחינת הדמוקרטים, תוספת של וושינגטון היא שני סנאטורים בכיס. תוספת של פורטו ריקו היא עוד שניים. המועמדים הרפובליקנים בג׳ורג׳יה קובעים נחרצות שהדמוקרטים - אם יהיה להם רוב - יפנו לנתיב הזה. אין ראיה שהם צודקים, אבל גם לא שהם טועים. התסכול הדמוקרטי ממצב הדברים בסנאט, בעצם, מהיתרון המובנה שממנו נהנים הרפובליקנים בסנאט בזכות התמיכה של מדינות קטנות, ידוע ומוכר. הוא מתחדש בכל שנתיים, בשעת בחירות, ולעתים גם בין לבין, כאשר הסנאט נדרש לאשר מינוי שופטים לבית המשפט העליון או שרים בכירים.
האם פורטו ריקו תחבל ברוב הזה? יועצים פוליטיים בג׳ורג׳יה סבורים שהשימוש בפוליטיקה של האי במערכת הבחירות של המדינה הוא בסך הכל ניסיון של הרפובליקנים להוציא מהבית בוחרים לבנים מהמעמד הבינוני שאולי לא תמכו בטראמפ אבל גם לא רוצים למהר ולהוסיף לאמריקה מדינות חדשות שאינן בדיוק במתכונת האמריקאית הקלאסית. על הדרך, הרפובליקנים גם משלמים מחיר: 100 אלף יוצאי פורטו ריקו, שחלקם עזבו את האי בעקבות סופת ההוריקן מריה לפני שלוש שנים, מתגוררים במדינה. למי הם יצביעו כנראה ברור.
1898
האי פורטו ריקו שוכן בצפון מזרח הים הקריבי ומעולם לא היה עצמאי. הספרדים שלטו בו עד סוף המאה ה־19 ואז איבדו אותו לאמריקאים הפולשים. תנועה למען עצמאות, שהחלה לצמוח באי כבר בשנות ה־60 של המאה ההיא, לא הגיעה לבשלות מלאה. הסכם פריז שנחתם (כמעט) בדיוק לפני 122 שנים (ב־10 בדצמבר) השאיר את השליטה בידי ארצות הברית והצי שלה, שראה באי משלט בעל חשיבות אסטרטגית.
מאז, נשאלו תושבי האי לא פעם ולא פעמיים מה ירצו שיעלה בגורלם. התשובה, בפעם האחרונה, ממש לפני כמה שבועות, במשאל במסגרת בחירות 2020, הייתה נחרצת למדי. הם רוצים לאמריקה. כלומר, להפוך מטריטוריה חצי רשמית של אמריקה למדינה רשמית. לא דבר של מה בכך, משום שכרטיס הכניסה לאיחוד ישלול מפורטו ריקו כמה יתרונות כלכליים חשובים, ומן הסתם ירחיק מהאי חברות ענק שנהנות מהאפשרות לחמוק ממסים פדרליים.
הוויכוח על מעמדה של פורטו ריקו עתיק כמעט כמספר שנות הכיבוש האמריקאי. בעשורים האחרונים, בכל פעם שיש הצבעה הפורטוריקנים רוצים, אבל האמריקאים עדיין מהססים. כמה מועמדים לנשיאות, וגם נשיאים, הביעו בעבר תמיכה עקרונית ברעיון. כך רונלד רייגן, כך מאוחר יותר ג׳ב בוש. אבל בציבור יש היסוסים. המתנגדים מצביעים על כמה בעיות אפשריות. קודם כל, השפה. בפורטו ריקו השפה הדומיננטית היא ספרדית. תושביה אומנם אזרחים אמריקאים אבל תרבותם אינה בדיוק אמריקאית.
ועוד: מצבה הכלכלי של פורטו ריקו ירוד בהרבה גם מזה של המדינה הענייה ביותר בארצות הברית (כנראה ארקנסו). אם תצורף לאיחוד, תכביד על תקציבי הרווחה. ועוד: אם פורטו ריקו תצטרף, יהיה צורך להקצות לה מושבים לא רק בסנאט אלא גם בבית הנבחרים, מה שאומר צמצום מספר הנציגים של מדינות אחרות, שלא ששות לוותר, או הרחבה של הקונגרס.
מה עמדתו של ביידן בעניין פורטו ריקו קשה לדעת. הוא השתדל לחמוק מתשובות ישירות, אך ציטוטים מהעבר מלמדים שאינו נלהב לקדם צעד כזה. מה עמדתו של טראמפ תמיד קל לדעת. הוא אף פעם אינו מתחמק. ״אומר לך כך״, הסביר למראיין הרלדו ריברה. ״עם ראש העיר של סאן חואן, שהיא כל כך גרועה ושהיא כל כך חדלת אישים, פורטוריקנים לא צריכים לדבר על מדינה עד שהם ימצאו כמה אנשים שבאמת יודעים על מה הם מדברים״.
ראש העיר הזאת, כרמן יולין קרוז, התעמתה עם טראמפ לא פעם ולא פעמיים בגלל תגובת ממשלו להוריקן. היא כינתה אותו ״שקרן״ וקראה לו ״לזוז מהדרך״. אבל באורח מוזר, הקטטות לא פגעו בו אלקטורלית. לפחות לא בפלורידה, שבה רשם כמה הישגים בקרב חברי הקהילה. הוא אומנם לא ניצח - פורטוריקנים נוטים להעדיף את המפלגה שתומכת בשאיפתם להצטרף לפדרציית המדינות - אבל העלה את שיעור התמיכה בו ביותר מ־10%.
איך זה קרה? אולי משום שהפורטוריקנים אינם לגמרי תמימים. רבים מהם סבורים שההצבעה בעד או נגד הצטרפות הייתה לא יותר מתרגיל פוליטי שנועד להביא לקלפיות מצביעים של ממשלה מושחתת. רבים מהם שמו לב שהרוב אומנם תומך בהצטרפות, אבל זה רוב קטן, של 52%. וגם הוא מתוך כמחצית הפורטוריקנים שטרחו לבוא ולהצביע.
האם ארצות הברית תרצה לצרף מדינה שכמעט מחצית מתושביה אינם רוצים בזה? לא בטוח. ולא בטוח שתמהר. כמה מהמגיבים על ההצבעה בפורטו ריקו השתמשו בביטוי המוכר לישראלים היטב, כדי להזכיר את חלוף הזמן מאז זכה האי למעמדו הלא בדיוק מוסדר. הם קבעו שמצבו הנוכחי של האי הוא ״לא בר קיימא״. בדיוק הביטוי שנהוג להשתמש בו מאז 1967 ביחס לכיבוש השטחים.