1. ימים מטורפים עוברים על ארץ הקוידש. העם הנבחר מביט אל נבחריו, שומע אותם, רואה אותם, בוחן את התנהגותם - ולא מאמין שזה אמיתי. חבורה של צווחנים גסי רוח ושפה, שקיבלו מהמנהיג הכל יכול, הוד מעלתו בנימין נתניהו הראשון, תפקידים בכירים בצמרת המדינה, ודרדרו את המצב לנקודת שפל. אף אדם עם היגיון בריא לא יכול לראות מתי תהיה נקודת היציאה מהברדק שבו תקועה המערכת השלטונית.
מאות אלפי מובטלים (כמעט מיליון), אלפי עסקים נסגרים, אלפי צעירים מחוסרי עבודה בני 20־30 חוזרים לגור אצל ההורים. אלפים אחרים הצטרפו לחבורת ההומלסים ההולכת וגדלה וישנים בגנים ציבוריים ובבניינים מוזנחים שאין בהם דיירים. מאות אלפי תלמידים ישבו עד השבוע בבתים חסרי מעש ומעורערים נפשית. בדירות מוזנחות קשישים עריריים מוצאים את מותם עד שצחנתם גורמת לשכנים לצלצל למוקדי ההצלה שיבואו לפנותם.

באין תיאטרון פעיל ובתי קולנוע פתוחים, הטלוויזיה משמשת כמוקד העיקרי להעברת הזמן, עם תוכניות ריאליטי זבל שבהן כוכבנים, פליטי ריאליטי, מככבים בשפה עילגת ובתכנים אינפנטיליים. ראש הממשלה עם גינוני מלכות, רעייתו המלכה שרה ויורש העצר יאיר מתניידים במכוניות משוריינות ומוקפים בשומרי ראש כאילו הם חואן ואוויטה פרון.

חבורת אנשים העובדים בתקשורת, "העכוזונים", מהללים ומשבחים כל נפיחה של משפחת המלוכה, ולאט־לאט ובבטחה הם מתרבים ומגיעים לעמדות הבכירות ביותר בעיתונות המודפסת והאלקטרונית. העכוזונים הגיעו לרמת ליקוק כזו, שהם מכנים את המלך נתניהו הראשון "שליח אלוהים" בלי להסמיק.

מטה המאבק להצלת עולם התרבות והאירועים חוסם את העלייה לירושלים

מול משפחת המלוכה ועבדיה המתלקקים יש קבוצה גדולה של אנשים שאינם מוכנים לקבל כתורה מסיני כל נפיחה ומעשה של המנהיג הכל יכול. הם מפגינים מול בתיו, עומדים בצמתים, על גשרים ובקרנות רחובות עם דגלי מחאה. "משטרת אוחנה" מנסה לדכא את המפגינים, אבל ככל שהם חוטפים יותר הם מעיזים יותר, והמאבק מתחיל לקבל סממנים אלימים ומסוכנים משום שחבורת ביביסטים אלימה פוגעת פיזית במפגינים נגד השליט.

עמותות שעיסוקן עזרה לאנשים שנקלעו למצוקה והגיעו עד פת לחם מדווחות על עלייה של מאות אחוזים בפניות אליהן לקבלת עזרה, בעיקר ארגזי מזון, זאת לאור העובדה שהמשרדים הממשלתיים האחראים אינם בנמצא עבורם. המדינה מסתירה מהציבור את העובדה שבגלל המצב יש עלייה במספר המתאבדים. יש גם עלייה באלימות בתוך המשפחה, עלייה בצריכת האלכוהול והסמים ועלייה במספר המתים כתוצאה משימוש באלכוהול וסמים במידה מופרזת.

ביום שלישי בבוקר שמעתי את תוכניתו של רינו צרור בתחנה שנקראה פעם גלי צה"ל והפכה לגללי צה"ל. צרור, מאחרוני העיתונאים בתקשורת הדועכת שמתעסקים בעניינים חברתיים בצורה נוקבת, סיפר על הפעילות שלו בשיתוף עם יהודה משי זהב מזק"א ותאגידי המים, בניסיון לאתר ולהציל קשישים בודדים שמצבם נואש, על פי צריכת המים שלהם - רעיון מבריק בימים שבהם יותר ויותר קשישים בודדים נמצאים מתים בדירותיהם. כמי שטיפל עשרות שנים בנושאים האלו אני יכול להעיד שאפשר היה למנוע סבל רב ולהציל ממוות קשישים רבים, אלמלא הממסד המחורבן שהעומדים בראשו דאגו יותר לתחת שלהם מאשר לאלו שבהם הם היו אמורים לטפל.

לפני כ־15 שנים הצעתי תוכנית מפורטת ומקיפה, שבין השאר נועדה לעזור לקשישים עניים ובמקביל להיות תוכנית חינוכית לבני נוער. עיקרי התוכנית, בכמה מילים: שירותי הרווחה ינפיקו לקשישים עניים כרטיס אשראי עם סכום שיאפשר להם לרכוש מצרכי מזון בסיסיים ותרופות שלהן הם נזקקים. במקביל תנועות הנוער והנהלות בתי הספר התיכוניים יבחרו בני נוער שיקבלו תדרוך מעובדים סיעודיים. כל נער או נערה יוצמדו לקשיש או לקשישה וילוו אותם לקניות, יבקרו בביתם, ישוחחו איתם בטלפון ויעקבו אחר מצבם באופן שוטף. לא אכנס כאן לפרטי פרטים, אבל אומר שהתוכנית הייתה קלה יחסית ליישום אך לא התקבלה על ידי שר הרווחה שהיום רוצה לשמש נשיא המדינה. קוראים לו יצחק הרצוג.

מחאת האמנים בחודש יוני (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)מחאת האמנים בחודש יוני (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

 2. בזמנים קשים הראשונים שיצאו למחות נגד משטרים מושחתים ומנהיגים מושחתים היו האומנים, הפועלים והסטודנטים. במדינת ישראל הסטודנטים בכל הקשור למחאה הם סמרטוטים חסרי עמוד שדרה, מפונקים שלא מזיזים את התחת שלהם למען מאבק חברתי. הפועלים, העצמאים והסוחרים הקטנים הקימו מיליון ארגונים ו־ועדים שאינם מצליחים להתאחד ולצאת ביחד נגד העוולות שנעשות להם.

והאומנים? הו, האומנים הישראלים. הם עשו כמה הפגנות קטנות, פרווה, שקטות ומנומסות. חלקם הופיעו בכל תוכנית אירוח זמינה או אולפן חדשות קלישאתי והסבירו את מצבם הקשה. אך מרגע שסיימו לומר את דבריהם הם נמוגו, נעלמו כלא היו, וכך גם ההשפעה של דבריהם. מעט מאוד אומנים התייצבו עם מפגיני בלפור ומפגיני הגשרים. בודדים צעדו עם המפגינים בחוצות תל אביב והיו בשורה הראשונה.

בזמן שהאומנים שנפגעו קשה ביכו את מר גורלם ואת מצבם המחורבן, ה"טופ" של הזמר העברי - עומר אדם, אייל גולן, שירי מימון ואפילו אביב גפן - בילו בדובאי, חלקם לבושים גלבייה לבנה עם כאפייה על הראש ובז טורף על זרועם. בראבו, בראבו, בראבו. היחצנים שלהם התמוגגו, העמיתים התפרנים שלהם ישבו בבית והביטו בתמונותיהם בעיניים בוהות.

מעטים הם האומנים והיוצרים שיצאו לאורך השנים עם חומרים נוקבים נגד עוולות חברתיות, בלי לעשות חשבון לכך שזה עלול לפגוע בפרנסתם. אחד מהם הוא אפרים סידון, שבשנת 2008 כתב מילים פרי עטו לשירים מוכרים. אחד הנפלאים שבהם הוא הגרסה שלו ל"ים השיבולים". "ים הזיבולים" הוא קרא לשיר שלא שמעתיו לצערי באף תחנת רדיו, אף שהוא אקטואלי מאין כמוהו.

ים הזיבולים (תפזמו)

ים הזיבולים שמסביב
מהנשיא עד אחרון שרינו. בלה בלה בלה
כל אחד מגיב כאן
ובכוח מגניב
עוד ועוד תשפוכת לאוזנינו
"לא נזוז לעד!" וגם "לנצח נצחים"
נשקנו הסודי תמיד הוא מוח
"נכה את הטרור", "שום קסאם שוב לא יחדור"
"והערבים הם מבינים רק כוח".

ים הזיבולים שמסביב
ים הנפיחות מתוך הלוע
מישירים מבט ומפליצים משפט
ואנחנו מתבקשים לבלוע
"יצאנו ממיתון", "נדאג לחלשים"
"השלום בראש מעיינינו"
"אנחנו לא בורחים מפתרונות קשים"
"זה לא אישי, זה רק טובת עמנו"

ים הזיבולים שמסביב
מילים, מילים, מילים של נתניהו
אולמרט ומופז
וגם ברק נחפז
כל מצורע וזב הוא ירמיהו
בלה, בלה, בלה, בלה, בלה בלה
ים הזיבולים, ים הזיבולים, ים הזיבולים

מחאת עובדי עולם התרבות בירושלים  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)מחאת עובדי עולם התרבות בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

השבוע העביר לי היוצר גיל קופטש שיר פרי עטו שנוגע לעצם הימים האלו. השמעתי אותו ביום ראשון בתוכניתי "זהבי עצבני" ב־FM103. חטפתי בעקבות ההשמעה קללות ואיומים, ונאמר לי שגם קופטש חטף לא מעט. הנה מילות השיר "סוויט הום קיסריה", שעצבן אותם:

יאללה ביבי, לך הביתה
לא רוצים אותך יותר
יאללה ביבי, לך הביתה
תפסיק אותנו לשקר
הפרד ומשול רק חול וחול
שנאת חינם זה לא בזול
ואין לנו מה לאכול, אז לך, הרסת פה הכל!

יאללה ביבי

דמו־דמו־דמוקרטיה
קח צוללת לאמבטיה
קח את יאיר, קח את שרה
סוויט הום קיסריה

נצח ישראל לא משקר, אז למה אתה מתפאר
עזוב אותנו, לך ומהר!
אל דאגה עם ישראל יסתדר
דמו־דמו־דמו־פאקינג־קרטיה
יאללה ביבי, לך הביתה!

נתניהו ושר התרבות חילי טרופר בהצהרה משותפת על עולם התרבות. צילום: לע"מ

3. ראיתי את הזקן הכפוף עומד ליד הסטנד של העיתונים מחוץ לפיצוצייה. הוא הוציא את אחת מחוברות התשבצים ועלעל בה. אחר כך הציץ ימינה ושמאלה, ואז הצניח אותה לשקית הניילון שאחז.

בצעדים אטיים הוא הלך לספסל 20 מטרים מהפיצוצייה, ישב שפוף והחל מסמן בלהט פתרונות לאחד התשבצים. אני בטוח שהיו לו ייסורי מצפון על זה שגנב חוברת. אני בטוח שאם היה לו כסף היה רוכש ולא גונב. קניתי שתי חוברות תשבצים, הנחתי אותן בלי שהרגיש על הספסל והלכתי לתצפת. הוא המשיך למלא את התשבצים שעה ארוכה, בקושי קם מהספסל. ואז הבחין בשתי החוברות, שוב הביט לצדדים, לקח אותן והכניס לשקית הניילון.

אחר כך הלך לפח הגדול שמול חנות הירקות והפירות, הוציא כמה פירות חצי רקובים ושם אותם בשקית, בחברת חוברות התשבצים. כל כך הסתקרנתי לדעת מיהו, אך התביישתי לפתוח איתו בשיחה. אני מעריך שהוא כבר בגיל גבורות, לבוש בגדים ישנים, נראה (בעדינות) קצת מוזנח. ומה שהדליק אותי שגם הוא כמוני הולך עם סנדלים וגרביים. אני מעריך שקשה לו לנעול נעליים (גם לי קשה כשאני סובל מכאבי הגב).

 4. הפעם האחרונה שבה הדלקתי נר חנוכה הייתה בבית הרב מרדכי אליהו ז"ל, כשצילמתי את סדרת התוכניות "זהבי מחפש תשובה". מאז שהייתי ילד לא הייתי היסטרי על החג הזה, ולו רק בגלל הריבה המעפנה שנוזלת מהסופגניות על הבגדים.

מחאת עובדי עולם התרבות בירושלים  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)מחאת עובדי עולם התרבות בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

לא בא לי להתפלפל על הבלופים והעיוותים ההיסטוריים שמספרים בחג לילדים תמימים. והנה בא חנוכה. אני רואה את החלק העשיר של האוכלוסייה מלווה בילדים כשהם מבצעים רכישות של בגדים וצעצועים וסביבונים מתוחכמים בכמויות, ואני חושב על אלו שאיני רואה, אלו שאינם יכולים להרשות לעצמם לצאת ל"שופינג" (אני שונא את המילה הזו).

אני נזכר בילדותי, כשרציתי כמו כל ילד בגדים חדשים לחג אבל לא היה כסף ולבשתי תמיד בגדים של אחיי המבוגרים שהושארו בארון ויועדו לי. אני זוכר שכשילדים התפארו כמה דמי חנוכה הם קיבלו ואיך הדוד והדודה הביאו להם והסבא והסבתא נתנו להם, לי לא היו סבא וסבתא, ולא היו לי דודים, להוציא דוד אחד שהיה תפרן ולא נהג לחלק מתנות.

אני מביט בתמונה מטקס הדלקת הנרות בחג החנוכה בגן חנה. שני ילדים מאחוריי. נדמה לי ששמותיהם גדי ויגאל. כמנהג הימים ההם מוצצים אצבע ומתלתלים את שערם. קשה לי להאמין שהילד בעל החיוך המאושר הזה הוא אני. זה צולם כשהייתי בן חמש, אני חושב. המדינה הייתה אז בת שלוש. הימים היו ימי צנע וצניעות. אני מפזם לעצמי את השיר "היו זמנים", ומסנן קללה עסיסית על הימים האלו. 