גם אם נתניהו וגנץ יצליחו לעצור את ההתגלגלות לבחירות ("תמיד אמרתי שאני בעד דחיית הבחירות", הגיב נתניהו שעה אחרי פרסום סקרי רשימת גדעון סער), תתחולל מלחמת הבחירות האמיתית באביב או בעוד שנתיים בתוך גוש הימין. המפץ של סער כשלעצמו הוא די מדהים, כאילו נפער סדק והמנדטים זורמים דרכו.

זוהי תוצאה של אפקט ההפתעה שמטלטל ציבור מבולבל שמחפש תשועה. חרף החזות החנונית המאופקת, המגורים בתל אביב והליברליות הצפונבונית, סער הוא קיצוני מנתניהו. צחוק הגורל הוא שהזליגה מנתניהו לסער נובעת בחלקה בגלל הפגנות המחאה שכרסמו בתדמיתו של ביבי. תוצאת הסקרים, ככל שאינה סופית, מחייבת מהלך שמאל־מרכז מכונן. כדי להציג אלטרנטיבה חייב גוש השמאל בהפתעה ובמפץ נגדי.

אומרים שהשוס של השמאל־מרכז הוא גדי איזנקוט. הערכת הסוקרים בכל הערוצים היא שאיזנקוט עשוי לזנב 4־5 מנדטים מימין לשמאל. אולי. האיש המוצק והמיושב בדעתו, שמדבר בגובה העיניים ומשדר סוג של נורמליות, אולי ישכנע מצביעי ימין רך כחול לבן, שמחפשים אלטרנטיבה לביבי הגדול בעריסה של בייבי־ביבי כמו בנט או סער. הלוואי.

מרכלים שאיזנקוט, שיש לו ארומה מזרחית מנצחת, יצטרף לסער. לא מאמין אבל לך תדע. האיש היה מזכירו הצבאי של שרון ותמך בכל מהלכיו. בין שיחבור לימין ובין שלשמאל, הדרך היחידה לתזוזה טקטונית היא גוש שמאל שכל חלקיו נשבעים אמונים למנהיג מוכר ומוכח. כזה שירתך את חלקי הגוש.

אם בנט וסער יחברו לנתניהו (בתקווה שהציבור שבע ההבטחות המופרות לא יאמין לפוליטיקאי ותיק כמו סער, שהוא איש של רק לא ביבי), עשוי ליברמן להצטרף לקואליציית המרכז־שמאל. כולל מרצ, שחייבת לעבור את אחוז החסימה כדי לשמר את הגחלת ולתחזק את מצביעי השמאל האמיתי, וכולל הרשימה המשותפת (תשכחו את תעלולי מנסור עבאס, הם יוסיפו מנדטים), שאמורה להיות העוגן במקרה של תיקו דרמטי.

עם כל הכבוד לאיזנקוט, הוא לא איש של ברקים ורעמים, שהם החומר המפריד בסגנון "ביבי החוצה", אבל אלה גם החומרים שמרתכים את הציבור בפנים. בנתונים האלה אהוד ברק מסתמן כתשובה האולטימטיבית. יש לי אמונה משונה בטבעם הלאומי הכן של השחקנים המרכזיים באגף השמאל. אגו־מניאקים כולם - לפיד, בוגי, גנץ, איזנקוט, חולדאי וכל השאר. אני משוכנע שהם יוותרו על האגו וילכו עם האיש שיש לו הסיכוי הטוב ביותר.

להבדיל מאיזנקוט, שהליכוד עדיין לא הטבילה אותו בעביט השופכין המסורתי, ברק חסין מטבעו. אני מעריך שרובו של הציבור שהורעל שנים בהכפשות נגד ברק, פיתח נגדן סוג של חסינות עדר. היתרון הבחירתי של ברק הוא שיש לו שתי פרסונות חיצוניות. האחת חביבה, גחכנית ממזרית, השנייה נזעמת ותוקפנית.

מי "באמת" האיש ברק זה לא מעניין ולא חשוב (ניתן להניח בביטחון שיילוקי שאם יחטוף בעיטה, זה יכאב לו). החשוב הוא שהפצעתו בראש מחנה שנשבע לו אמונים עשויה להפוך אותו למושיע דאוס אקס מכינה. וזה בדיוק סוג הטלטלה שהשמאל־מרכז זקוק לה. לפיד, גנץ, בוגי, איזנקוט חולדאי ושות' באים כדי לתבוע "אחדות" ו"ניהול תקין", ברק בא כדי להרוג. היתרון הענק שלו על פניהם הוא שהתקשורת, בייחוד הטלוויזיה, אוהבת עד מכורה לדו־קרב ברק־ביבי.

איזנקוט או גנץ או בוגי זה לא כוחות מול מפיץ־על של שקרים והכפשות כמו ביבי. ללפיד יש יכולות של התמודדות נקייה ראש בראש מול נתניהו, אבל הוא חסר את עוצמת האותנטיות שיש בשתי הפרסונות הציבוריות של ברק: הגיחוך והזעם. שלא לדבר על הקילר אינסטינקט המפורסם של ראש הממשלה לשעבר.

אהוד ברק (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)אהוד ברק (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

חגורה עמוסת קרקפות

אחרי שסיימנו לפנטז על הוצאת ברק מהנפטלין, אסור לשכוח שבנט וסער מסוכנים מנתניהו. עם מספר מנדטים משמעותי, הם עשויים לחבור או לקבל רוטציה הן עם נתניהו והן עם לפיד. תקוות המרכז־שמאל היא שהפתעת ברק תגלח מבנט כמה מנדטים של כחול לבן, נתניהו יגלח ממנו כמה מנדטים של הליכוד, וכך יצא בנט קירח מכאן ומכאן - ממילא הכיפה שלו היא יותר כסת"ח מאשר כיסוי ראש. מה שיותיר את סער כאלטרנטיבה הן לנתניהו והן לברק.

הבעיה של סער, כמו של לפיד בהתמודדות עם ברק, היא שעל פי חוקי המשחק האכזריים והמטופשים סופרים קרקפות בחגורה. קהל המטרה שישבור שוויון הוא הימין הרך והמבולבל, ובחגורתו של ברק יש יותר קרקפות מאשר בחגורות של לפיד, בנט ונתניהו גם יחד.

המאבק בתוך הימין נסב על קורונה־פרנסה, כלומר על כלכלה ולא על מעמד ההתנחלויות או מדיניות החוץ והביטחון. אפילו לא על השאלה אם בנט והימין המתנחל יתמכו בחוק הצרפתי (בנט אישר שיתמוך, כולל פסקת ההתגברות) וסער יתנגד. כשבנט וסער תוקפים את נתניהו, הם עובדים על הציבור בעיניים. המטרה האמיתית שלהם, זה עשרות שנים, היא שינוי זהותה של מדינת ישראל לטובת ארץ ישראל (חיזוק ההתנחלויות בגדה), עם ישראל ותורת ישראל ברוח ההסדרים הפנים־קואליציוניים בעתיד.

הם לא ליצני חצר בסגנון דודי אמסלם, מירי רגב ומיקי זוהר, או פסאודו־אינטלקטואלים כמו אבישי בן חיים, גדי טאוב ובני ציפר. אלה הם אנשים רציניים עד מוות, שבסופם מות הדמוקרטיה, בסיוען של דמויות כמו חיים דרוקמן, מנהיג העסקנים ורבני המכינות, עבור בזאב חבר, זמביש, שלהבדיל מישראל כ"ץ הוא ההורדוס האמיתי של מפעל ההתנחלות, וכלה באחרון הפרחחים של תג מחיר.

סער הוא אחד מהם. הוא לא מתנפל עם אלה, הוא חונק בכפפות משי. הג'וב של סער ובנט הוא לשחק אותה ליברלים, דמוקרטים וישרי דרך כדי למשוך פתאים שה' לא שומר עליהם ולהמשיך במסע ההשתלטות על מוסדות המדינה. עד כה זה היה נתניהו שזרם עם בנט ושות'. סער כשר חינוך בזמנו השתלב שם באורח טבעי. במקביל לדחיפת מקורבי (מרכז) הליכוד, החדיר נתניהו להקות של חובשי כיפות לצומתי ההכרעה בכל שטחי החיים - מחינוך ומשפט, דרך בריאות ותיירות ועד לארגונים ממשלתיים, ואלה מצדם דאגו לשמור עליו, לדחוף את האג'נדה שלהם ולשרת את מושחתי הליכוד כתעודת היושר שלהם.

עליית בנט וסער מסמנת מגמה הפוכה: מכאן ואילך המושחתים של הליכוד הם שישרתו את האידיאולוגים נוסח סער ולוין וחובשי הכיפות. אלה עם שלוש הכ"פים כבוד־כוח־כסף ישרתו את השילוש הקדוש של עם ישראל-ארץ ישראל- תורת ישראל, ויחד הם יהפכו את מדינת ישראל לתיאוקרטיה קלפטוקרטית. או לקלפטוקרטיה תיאוקרטית. תלוי בפער המנדטים בין הליכוד לימינה וסער, וביכולת של השמאל־מרכז להתעשת וללכת על מפץ נגדי.

[email protected]