להאזנה לטור של קלמן ליבסקינד לחצו כאן

מנעד רחב של טיעונים הושלך בשבועות האחרונים אל השיח הציבורי, בניסיון למנוע מאפי איתם להתמנות לתפקיד יו"ר יד ושם. "הוא איש פוליטי", הסבירו חוקרי שואה. "הוא הסתבך בצבא", הסביר פובליציסט ותיק. "הוא גזען שרוצה לזרוק מפה את הערבים", נימק בעל דעה אחר. "הוא מעריץ את המוות במלחמה, ממש כמו היטלר", כתב מומחה לתולדות יהודי מזרח אירופה. "המינוי שלו ישחק לידיהם של תומכי ה־BDS", צייץ חבר כנסת. "מה לו ולשואה?", שאל עמיתו. זה נתפס בנזיפה שקיבל בצה"ל לפני כמעט 30 שנה. אחר נתלה בדברים שאמר לפני 14 שנה. שלישי נשען על דברים שלא אמר מעולם, ושנראה היה לו שהיה חייב לומר.

ערימת הנימוקים הללו, חלקם לא קשורים כלל זה לזה, הזכירה לי את הפעם ההיא, כשלמדתי בישיבה התיכונית והרגשתי שאני חייב להשתחרר הביתה לשבת. ארזתי לעצמי חמישה נימוקים, ניסחתי אותם היטב בראש, וניגשתי אל הרב, משוכנע שלפחות אחד מהם ישכנע אותו. "קלמן", השיב לי, בחיוך רחב שאני זוכר עד היום, "אם אתה בעצמך לא חושב שכל אחד מהתירוצים האלה מספיק חזק בפני עצמו, למה אתה מצפה שאני אחשוב כך?".

הרבה ארטילריה ספג תת־אלוף (במיל') אפי איתם בחייו, אך זו שכוונה לעברו בתקופה האחרונה הייתה מכוערת במיוחד. מה היה לנו כאן? מניפולציות, הוצאה מפוארת של דברים מהקשרם, והרבה איבה לאיש שבמשך הרבה שנים העז לחשוב אחרת מכל מי שעכשיו עושים הכל כדי לסכל את מינויו. איתם נאלץ להתמודד עם המתקפה הזו, פחות בגלל מי שהוא, ויותר בגלל מה שהוא. מה שהוא חושב. מה שהוא מייצג. מה שהוא מאמין.

מי כאן קיצוני?

הנימוק המביך ביותר נגד איתם נשען על הטענה שהוא איש פוליטי. נכון, מסבירים הטוענים, שגם שבח וייס וגם יוסף בורג וגם טומי לפיד היו אנשים פוליטיים, אבל הם נבחרו לתפקיד יושב ראש מועצת יד ושם, ואיתם מועמד לתפקיד יושב ראש הנהלת יד ושם, ומדובר בשני תפקידים שונים. במחילה, מדובר בטיעון מגוחך. אם העבר הפוליטי של מי מבעלי התפקידים ביד ושם עלול להכתים את המוסד בכתם פוליטי, לא באמת משנה באיזה מחלונות הראווה הוא מוצג. אם עבר פוליטי הוא כתם, הוא כתם על כולם. וכאן המקום לשאול מי קבע שפוליטיקה היא כתם? האם מי שהתמודד לכנסת, לא משנה מאיזה אגף, הוא איש פסול? כך באמת אנחנו רוצים להסתכל על נבחרי הציבור שלנו? יודעים מה? ונניח שהשבתם על השאלה הזו בחיוב. נניח שכהונה בכנסת אמורה לפסול בעתיד מאן דהוא מלהתמנות לתפקיד כזה או אחר. הרי איתם עזב את הכנסת לפני 11 שנה. האם עבר פוליטי הוא מחלה סופנית, שאין ממנה מרפא?

לפני שבוע וחצי פרסמו שלושה פרופסורים - חוי דרייפוס, גיא מירון ויהודה באואר - מאמר משותף ב"ידיעות אחרונות". שלושתם חוקרי שואה. שלושתם מזהירים מהסכנה הגדולה שבמינוי איתם לתפקיד. שלושתם חושבים שהדעות הפוליטיות שלו עלולות להשפיע על העשייה המקצועית של יד ושם. וזה מוזר. כי אני מניח שגם לשלושת החוקרים המכובדים הללו יש דעות פוליטיות. האם יכול להיות שהדעות של אפי איתם משפיעות על עשייתו המקצועית, ואילו דעותיהם שלהם אינן משפיעות?

אפי איתם הוא איש ימין, ממש כמו שפרופ' באואר, יועץ אקדמי ליד ושם, הוא איש שמאל. האם כשבאואר מכריז ש"החלום הציוני המקורי נמחק על ידי ההתנחלויות והמדיניות הימנית", או ש“החלום של מדינה יהודית דמוקרטית יבוא אל קצו רק בהנחה שהימין בשלטון", דעותיו לגיטימיות יותר או בעייתיות פחות מאלו של איתם?

אפי איתם בדרגת תת אלוף בשנת 1995 (צילום: חיים אזולאי)אפי איתם בדרגת תת אלוף בשנת 1995 (צילום: חיים אזולאי)


כשפרופ' גיא מירון, העומד בראש מרכז מחקר ביד ושם, מביע חשש מ"תפיסותיו ההיסטוריות של איתם", וקובע שמינויו "יזיק לחקר השואה ולהנצחתה", האם לא כדאי להזכיר לו את המאמר שבו הוא עצמו מצא קווים מקבילים בין החברה הגרמנית של אמצע שנות ה־20 לחברה הישראלית בימינו? "בתקופה זו פעלה המפלגה הנאצית בשולי הפוליטיקה הגרמנית ואיש לא העלה בדעתו שהיא תוכל להשתלט אי פעם על גרמניה", כתב, כשהוא מזהיר אותנו מפני הידרדרות. "עצם ההשוואה אינה 'לקות מוסרית', אלא דרך להצביע על הסכנה ולהיאבק בסכנות של הפשיזם והגזענות", הוסיף, כשהוא מצדיק את דבריו של האלוף יאיר גולן. אז מי כאן קיצוני יותר, מירון או איתם? מי מזיק יותר באמירות שלו ובהשוואות שלו?

אני כבר לא מדבר על פרופ' דניאל בלטמן, עוד היסטוריון שהוביל עצומת מחאה שקבעה שמינויו של איתם יפגע ביד ושם, כשבטורים שהוא מפרסם ב"הארץ" גם בנימין נתניהו, וגם משה כחלון, וגם אפי איתם, וגם תנועת הליכוד, כולם כולם מזכירים לו את הנאצים או את היטלר בכבודו ועצמו. האם ממנו נלמד את מי כדאי למנות ומה מזיק או מי מזיק לזיכרון השואה וליד ושם?

התמונה המלאה

והנה מגיע הטיעון הבא. לא די בכך שהוא איש פוליטי עם דעות פוליטיות, איתם גם שונא ערבים. או בניסוחם של שלושת חוקרי השואה: "בחלק מהתבטאויותיו... ישנו ביטוי לתפיסות גזעניות ואנטי־דמוקרטיות. אמירתו שלפיה יש לגרש את מרבית יושבי יהודה ושומרון, ולמנוע מאזרחי ישראל הערבים ייצוג בכנסת, אינה תואמת את ניסיונו הטרגי של העם היהודי בשואה".

לפני שנסביר במה דברים אמורים, ובאיזה הקשר נאמרו, שימו לב איזו השוואה ערכו כאן חוקרי השואה. אם התפיסות של איתם בעניין ערביי יו"ש מזכירות להם את הניסיון הטרגי של העם היהודי בשואה, ההקבלה ברורה. איתם משחק במשוואה הזו את תפקיד הנאצים. הערבים משחקים את תפקיד היהודים שנרצחו בשואה, וההשוואה הזו, נודה על האמת, מעידה על עורכיה יותר ממה שהיא מעידה על איתם.

אבל בואו נדבר על העניין עצמו. הקריאה של איתם, מלפני כמעט 13 שנה, לגרש את חברי הכנסת הערבים, צצה לראשונה בערוץ הכנסת, במסגרת סרטון תעמולה - אין דרך אחרת להגדיר אותו - שהפיק הערוץ לאחרונה. בסרטון הזה הובאו קטעי משפטים חתוכים של איתם מעל דוכן הכנסת, כשהוא מתייחס לח"כים הערבים. "צריך לגרש אתכם לעזה", "אתם אויבי מדינת ישראל המוצהרים. אני אומר לכם שיבוא יום ונגרש אתכם מהבית הזה, ונגרש אתכם גם מהבית הלאומי של העם היהודי". דברים קשים, ללא ספק. ובכן, הלכתי אל הנאום המלא, הלא חתוך, הלא קטוע, הלא ערוך, כדי להבין מה הוציאו בערוץ הכנסת החוצה, ועל מה בדיוק דיבר שם איתם.

הימים שבהם נאם איתם, מרץ 2008, היו ימי סיום מבצע "חורף חם" בעזה, כשברקע עשרות רקטות שנורו לעבר אשקלון ושדרות. יום לפני הנאום המצוטט של איתם השתתפו חברי הכנסת הערבים בהפגנה גדולה שנערכה באום אל־פחם, נגד פעולות ישראל בעזה. המפגינים קראו שם קריאות בגנות מדינת ישראל, והניפו את דגלי אש"ף, סוריה וחמאס. "יש מישהו המתכנן שואה חדשה בעזה", הכריז יו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. המשתתפים בהפגנה, שבה נטלו חלק הח"כים, קראו בין השאר "ברוח ובדם נפדה את פלסטין", "ישראל - אם הטרור", "יא־שאהיד תנוח, אנחנו נשלים את המאבק" ו"ברכות חמות לילדי האבנים". שלט שהונף באירוע קרא "לעצור את הציונאצי". ישיבת חירום של ועדת המעקב, שבה נכחו מרבית הח"כים הערבים, החליטה לסייע בגיבוש הסכם אחדות בין פתח' לחמאס, והסבירה עד כמה חשובה האחדות הזו על רקע פעולות צה"ל.

בערוץ הכנסת דאגו להוציא את דבריו של איתם מהקשרם. על דוכן הכנסת, קודם שקרא "צריך לגרש אתכם לעזה", הטיח איתם בנבחרי הציבור הערבים: "כמו שאתם מבטיחים לשאהידים של עזה שתשלימו את מלאכתם נגדנו, אני אומר לכם שיבוא יום ונגרש אתכם מהבית הזה... שום דמוקרטיה שפויה לא יכולה לעבור לסדר היום על הסתה חמורה, על בגידה נוכח מלחמה, כאשר הדבר הזה מתרחש על ידי אזרחיה וחברי הכנסת שיושבים בתוכנו".

עכשיו, כשהתמונה מלאה, אתם מוזמנים לבחור למי אתם מתחברים יותר. לאיתם, שדפק על השולחן והכריז שלא יעלה על הדעת שבכנסת ישראל יישבו חברים המשתפים פעולה עם האויב, או לפרופסור לחקר השואה, שחושב שאמירות כאלה הופכות את איתם לגזען ואנטי דמוקרט?
שנה וחצי קודם לכן, בשנת 2006, במסגרת אירוע זיכרון שנערך לסגן עמיחי מרחביה, שנפל במלחמת לבנון השנייה, אמר איתם את שאר הדברים שמצוטטים כעת על ידי מתנגדיו. איתם אכן דיבר שם על הצורך "לגרש את רוב רובם של ערביי יהודה ושומרון", וגם על הצורך "לסלק את ערביי ישראל מהמערכת הפוליטית", אבל גם במקרה הזה, כמו בכל מקרה, לבטח כשהציטוטים מככבים בקמפיין אגרסיבי, כדאי להקשיב היטב למה שנאמר, ובעיקר לא לנתק את הדברים מהקשרם.

לאיתם, וזה ברור מהאזנה לדברים, אין בעיה עם ערביי יו"ש, בהיותם ערבים. יש לו בעיה עם מי שמתנהגים כאויב. עם מי שקיבלו הזדמנות לחיות איתנו חיי שלום, כהגדרתו, ובחרו להפוך את השטחים שלהם ל"שטחי טרור". איתם גם הסביר את הדברים באריכות, עוד באותו שבוע, לבן כספית, בראיון שפורסם ב"מעריב". "ערביי יהודה ושומרון צריכים לדעת שאם בשטח שלהם יתרחש תהליך לבנוניזציה, אז גם התגובה תהיה דומה לזו שהייתה בלבנון. מה עשינו בלבנון לפני חודש? גירשנו מיליון איש מביתם והרסנו 15 אלף בתים‭."‬

אפי איתם בדרגת תת אלוף בשנת 1995 (צילום: חיים אזולאי)אפי איתם בדרגת תת אלוף בשנת 1995 (צילום: חיים אזולאי)


וכמו בעניין ערביי יו"ש, כך בעניין ערביי ישראל. איתם לא דיבר סתם ככה נגד נציגיהם בכנסת משום שיש לו בעיה עם ערבים, כפי שמנסים עכשיו יריביו להציג. איתם נשא את הדברים באותה אזכרה, ביום שבו נפגשו שלושה חברי כנסת ערבים עם נשיא סוריה בשאר אסד, אויב גדול של ישראל, ועודדו אותו במאבקו נגדנו. גם את זה הוא הסביר אז לכספית. "הם יצטרכו להכריע בתוכם, ומהר, באיזה אופן הם רוצים להמשיך ולקיים את השותפות הזו. האם זו שותפות מכובדת, מתוך הכרה שזו מדינת העם היהודי, שהם חיים בה בשוויון זכויות, או שהם רוצים להפוך להיות אלמנט חתרני שרוקד על הגגות ושמח לאידה של המדינה, ומשמש אלמנט אקטיבי בהחלשתה מול אויביה... חברי כנסת שנוהגים בהתנהגות בוגדנית ומעודדים את האויב בזמן מלחמה, אינם יכולים לשבת בכנסת ישראל, שהיא הריבון. הריבון לא יכול לפעול נגד עצמו בזמן מלחמה".

עכשיו אתם מוזמנים לשאול את עצמכם, שוב. מי מקדש יותר את זכר השואה? איתם, שנלחם על הגנתה של מדינת ישראל מפני אויביה, או חוקרי השואה שחיים בשלום עם חברי כנסת שמשתפים פעולה עם האויב וכשאיתם יוצא נגד אלה הם מזהים אצלו תהליכים? וכשאותם חוקרים בכירים מדגישים שהדברים של איתם "אינם תואמים את ניסיונו הטרגי של העם היהודי בשואה", הם באמת מתכוונים להשוות? האם "קורבנות" הדברים של איתם, כלומר הח"כים הערבים המזדהים עם האויב ומעודדים אותו במלחמתו נגדנו, באמת מזכירים להם את קורבנות הנאצים? האם הם באמת חושבים שהמקבילה של סבא וסבתא של אפי איתם, שנרצחו על ידי שכניהם, היא עזמי בשארה?

אז כן, אפשר ומותר להתווכח עם כל עמדה וטענה של אפי איתם, אבל אין דבר נמוך יותר מהניסיון לנתק את דבריו מהקשרם, רק כדי להציג אותו כגזען במקרה הטוב, וכנאצי קטן במקרה הפחות טוב.

לידיעת הרמטכ"ל

שמעתי ביקורת נגד איתם גם בעניין נכונותו לפגוע לא רק במי שנלחם בנו ממש, אלא גם בסביבתו. "זה לא מוסרי". "זה לא דמוקרטי". "זה מזכיר תקופות אפלות". ובכן, על זה בדיוק דיבר איתם באותה אזכרה מצוטטת. על הקשר בין מוסר המלחמה למלחמה על המוסר. בהקשר לזירה הלבנונית לדוגמה, איתם מזהיר כבר שנים רבות שמי שחושב שאפשר יהיה לנהל לחימה שתתחיל ותסתיים ברדיפה אחרי המחבל הבודד שמחזיק את המשגר, לא יוכל לנצח לעולם. ולמי שסבור שיש בעיה מוסרית בגישה הזו, כדאי להזכיר שזו בדיוק גישת קברניטינו. זה בדיוק מה שהם אומרים כבר שנים.

"במלחמה הבאה אנחנו נתקוף בעוצמה את המרחב האורבני, האויב הוא שבחר להתמקם שם", הסביר לפני שנה הרמטכ"ל, אביב כוכבי. "...אנחנו נתקוף בעוצמה מכיוון שאין דרך אחרת לעצור את האיום הזה, הכל כך מסוכן, את תופעת הטילים והרקטות על עם ישראל. אנחנו נזהיר את האוכלוסייה שחיה שם בצד השני, אנחנו נאפשר לה להתפנות, מיד אחר כך נתקוף בעוצמה, גם את התשתיות של המדינה המאפשרת. כל מה שתומך טרור ומאפשר לטרור להתקיים ולפגע נגדנו - חשמל, דלק, צירים - אנחנו נתקוף". עכשיו רק צריך לקוות שאם כוכבי ירצה אי־פעם להתמנות לתפקיד ביד ושם, לא יזכירו לו את השורות הללו.

אש זרה

עכשיו הגענו אל הליבה. אל העניין האמיתי. אל המהות. במאמר, שהפריע עד מאוד לחוקרי השואה, ואשר פורסם ב"מקור ראשון" במלאת 20 שנה לנסיגה מלבנון, הסביר איתם את הבעיות של צה"ל, כפי שהוא מזהה אותן. איתם דיבר שם על המנהיגים שכשלו ב"מלחמת הרוח". על "התרבות המערבית הליברלית השבעה, שבעבורה חיי היחיד הם המדד העליון והיחיד כמעט לבחינת הראוי, המותר והאסור". על "ההגחכה השיטתית של הנושא הלאומי". על "טשטוש התוכן התרבותי וההיסטורי". על "מורך מנטלי בצמרת צה"ל והמדינה". ההנהגה, הסביר, ניצבה חסרת אונים בחזית של שדה הקרב הרעיוני. "לרובם", כתב, "היה עולם מושגים היסטורי, תרבותי ולאומי מטושטש".

המשפט האחרון הקפיץ את חוקרי יד ושם. הוא הביא אותם - את הפרופסורים דרייפוס, באואר ומירון - להזהיר ש"התפיסה הזו מטילה דופי בעיסוק המקצועי בהיסטוריה, בשמם של ערכים פוליטיים", ושאם איתם ייבא אותה לתפקידו הבא - היא "עלולה למוטט את אבני היסוד שעליהן נשען המוסד כולו, ולסמן את יד ושם כמי שרוצה לספר את הסיפור ההיסטורי באופן שנוח לפוליטיקאים, ולא כפי שעולה מהתיעוד ומהמחקר". וזו מסקנה עגומה. כי איתם מדבר על רוח, ועל אמונה בצדקת הדרך הנשענת על ההיסטוריה היהודית שלנו, ועל המורשת התרבותית שלנו, ועל הלאום שלנו, וחוקרי השואה קוראים את זה ורואים רק פוליטיקה.

לפני כמה שנים ציטטתי כאן קטע מתוך תיק הדרכה שהכין צה"ל למפקדים שנסעו לסיור בפולין. "על אף המרחק העצום בין מה שקורה היום למה שקרה בגרמניה של שנות ה־30", נכתב שם, "ראוי לעתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות האלו. האם אנו נמצאים לעתים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן?". אז על העובדות שמעלים המחקרים מימי השואה, ככל הנראה לא תהיה מחלוקת בין איתם לבין כל חותמי העצומות נגדו. על השורה התחתונה הזו, על המשמעויות, ועל הלקחים, יש להניח שכן. אפשר להעריך בזהירות שאיתם יתחבר פחות למי שמחפשים בכל אחד מאיתנו נאצי קטן, למי שסבורים שבמדרון חלקלק ישראל יכולה להפוך בעצמה לגרמניה ההיא, או למי שמביטים על הנוער שלנו ומזהים תהליכים. נדמה לי שבדיוק בנקודה הזו מפחיד איתם את כל היוצאים עכשיו נגדו.

ההתנגדות המאכזבת והמעציבה ביותר לאיתם, לפחות מבחינתי, באה מכיוונו של ח"כ יאיר לפיד. אני כבר לא מדבר על הטענה שלו, שלפיה המינוי של איתם ישחק לידיהם של תומכי ה־BDS, ועל ההחלטה של לפיד, אם כך, לבטל את המינוי ולתת לשונאי ישראל הללו את מבוקשם, מראש. ללפיד הפריעו, בין השאר, הנזיפות שקיבל איתם בשירותו הצבאי. "מי שננזף בידי הרמטכ"ל על התעללות באוכלוסייה אזרחית, אינו יכול לכהן בתפקיד שסמליותו רבה כל כך בעיני העם היהודי", כתב. וזה, כאמור, מעציב. גם משום שמהאירוע ההוא - שכל יריביו של איתם נאחזים בו, כדי לסכל כל תחנה שאליה הוא נע בחייו - עברו כבר כמעט שלושה עשורים. וגם משום שאיתם אפילו לא הועמד לדין בגינו.

ומעבר לכל אלה, נדמה לי שממי שעשה את שירותו הצבאי במערכת עיתון, אפשר לצפות למעט צניעות, כשהוא מדבר על נזיפה שקיבל פעם, על פעילות מבצעית, מי שהרים למדינה תרומה ביטחונית כמו זו שהרים איתם, ומי שחירף את נפשו למענה, פשוטו כמשמעו, פעם אחר פעם, נוכח פני האויב.

ובכלל, מי שמזהירים אותנו שהמינוי של איתם יביא עלינו את ה־BDS ויפגע במוניטין של יד ושם, צריך להביט במראה. אי אפשר להציג את האיש כמפלצת, ואז להזהיר אותנו ששונאי ישראל בעולם עלולים לראות אותו ככזו. המדורה שתידלק, אם תידלק, כשהוא ימונה, לא תידלק בגללו. היא תידלק בגלל כל מי שהציתו את האש הזרה הזו. הם לכלכו בפוליטיקה את יד ושם. לא הוא.

אפי איתם גדל בקיבוץ עין גב תחת הפגזות סוריות. הוא נולד לאם שנלחמה במסגרת הצבא האדום, שאיבדה את בעלה, קצין יהודי, במלחמה ההיא, שבועות ספורים לאחר חתונתם, ושהוריה נרצחו בלטביה על ידי שכניהם. הוא עוטר בעיטור המופת על חלקו במלחמת יום הכיפורים. הוא פיקד על סיירת גולני במבצע יונתן. הוא סיכן את חייו למען המדינה היהודית יותר מפעם אחת. עם הרקע הזה, אפי איתם הוא איש שאין כמוהו כדי לסמל את השואה ואת התקומה. איש שקורות חייו הן סמל ה"לעולם לא עוד". איש אשר רוח בו. הקמפיין הרחב נגדו, מלמד שיש מי שמפחד מהרוח הזו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שאמור לקדם את מינויו של איתם לתפקיד יו"ר הנהלת יד ושם, הוא איש עם תודעה היסטורית עמוקה. עכשיו רק נותר לראות היכן הוא ימקם את עצמו בקרב הזה, וכמה יהיה מוכן להילחם מול הגל העכור. אם יש לו עניין להעביר מסר חינוכי חשוב, מינויו של אפי איתם יהיה המסר הזה. דווקא ביד ושם. דווקא עכשיו.