להאזנה לטור המלא של בן כספית לחצו כאן

1. כשנתניהו מנסה להרוויח זמן

בפעם הראשונה מאז הובס בבחירות 99', מתייצב מול בנימין נתניהו יריב שאינו נופל ממנו בכישוריו הפוליטיים. בפעם הראשונה מאז חזר לשלטון, מאבד נתניהו את הבלעדיות הנצחית שלו על הימין הישראלי. כמחצית מאלקטורט הימין הגדול בישראל לא תומכת בו. בפעם הראשונה מאז הסתבך בפלילים והפך לנאשם, נראים סיכוייו להימלט מאימת הדין נמוכים עד אפסיים. לא יהיה חוק צרפתי רטרואקטיבי, וגם המזימה לפרק את מערכת המשפט תיתקל בקשיים בלתי צפויים: מפלגת ימין ממלכתית שלא תיתן לדברים האלה לקרות. נתניהו לא רגיל לכל החידושים האלה. הוא גורש מאזור הנוחות שבו התפנק בעשור האחרון ועליו להסתגל לתנאי קרב חדשים ולכללי משחק קשוחים. ואחרי כל זה, כפי שלימדו אותנו החיים, עוד מוקדם להספיד אותו. תמיד מוקדם להספיד אותו. האיש הזה יחיה ויבעט גם אחרי המוות (הפוליטי) שלו. גם אחרי שילך, יישאר. רוחו המרחפת תמשיך לחולל כאן נזקים ולהרעיל את האווירה עוד זמן רב.

הבהלה פרצה בבלפור מחדש - התוצאה המסתמנת: ביטול הבחירות | לחצו לטור המלא של בן כספית

עד יום שלישי בערב חייו של נתניהו נראו אחרת לגמרי. הוא הצליח גם לכייס את גנץ בלי בושה וגם התקרב להגשמת מטרתו הכפולה: לגרום לגנץ לשכוח מהרוטציה ולהמשיך להתגנב לאפשרות לבטל או להקפיא את המשפט. כמה פשוט, ככה גאוני. העסקה שלו עם כחול לבן, שאותה מעולם לא התכוון לקיים, הצליחה לפרק את גוש המרכז־שמאל. האלטרנטיבה העוצמתית שקמה כדי לבלום אותו התפרקה לגורמיה. כל מה שנותר לו עכשיו זה לוודא הריגה. במקביל, הוא פצח ברומן לוהט וחסר בושה עם התנועה האסלאמית. ח"כ מנסור עבאס, שנוהג בשעות הפנאי שלו לבקר משפחות של מחבלים רוצחים, הפך ליקיר בלפור. נתניהו היה קרוב מאי־פעם למטרה הנכספת: 61 ידיים שיעניקו לו ממשלה צייתנית, כנועה, שתעביר חקיקה פאשיסטית, תבטל משפט פלילי שכבר החל להתנהל באמתלה כזו או אחרת ותוציא את כל מתנגדיו אל מחוץ לחוק.

לחלופין, אם גנץ ימצמץ, ואין בעולם סיבה לחשוב שגנץ לא ימצמץ, יקפל אותו נתניהו כמטפחת משומשת. גם כאן, הייתה תוכנית עבודה סדורה, רב־שלבית. מציעים לגנץ פשרה אטרקטיבית. משהו כמו דחיית הרוטציה בחצי שנה־שנה והוספת תיק אטרקטיבי לכחול לבן מהמכסה של הליכוד. גנץ מתלבט, מתחבט, מתמוטט ומציית. בעקבות זאת, פורשת קבוצה של ארבעה־שבעה ח"כים ממפלגתו ומקימה סיעה עצמאית. גנץ מוצא את עצמו "שר הביטחון וראש הממשלה החליפי" עם משהו כמו תשעה ח"כים.

בשלב הזה מתחילה הלוחמה הפסיכולוגית, ואת הפרומואים שלה ראינו בשבועיים האחרונים. על ח"כ יואב קיש כתבתי כבר בשבוע שעבר. הוא החל להדהד את תיבת המסרים שלפיה "לגנץ אין לגיטימציה להיות ראש ממשלה". קיש שיכתב בדיעבד את ההסכם הקואליציוני, שהרי שום דבר לא השתנה מאז נחתם. איך מרשה לעצמו קיש להגיד את הדברים המופרכים האלה? כי הוא יכול. כי התרגלנו. כי תרבות השקר השתלטה על האמת. הקרנפים שינו את הכללים. קיש היה הקשקשן הראשון, אבל לא האחרון. בעקבותיו הפציע מאור גולה נוסף, "שר המודיעין" הפיקטיבי שאינו חבר הקבינט אלי כהן, שהצהיר משהו דומה. גם גילה גמליאל לא טמנה לשונה בפנכה והסבירה שעניין הרוטציה "לא מעניין אף אחד". באמת, למה מטרידים מדינה שלמה עם הזוטות האלה?

צבי האוזר מברך את גדעון סער

השיא הגיע, כצפוי, מהלוע שופע המרגליות המחובר לח"כ אוסנת מארק. בדיון בוועדת הכנסת היא לעלעה את ההברקה הזו: "כחול לבן נכנסה לשותפות רק בשביל לקיים את הרוטציה... לכן נכנסתם להסכם בחוסר ניקיון כפיים כדי להפיל את נתניהו". כן, הדברים האלה נאמרו בידי בשר ודם, בן תמותה, יצור אנוש המצויד בראש, גוף, פה ולשון מתגלגלת. נדמה לי שהיא לא מבינה מה לא בסדר באמירה הזו. אבל העיקר שהגברת מרוצה.

הביובית הזו, שעליה דהרו השבוע קיש, גמליאל, כהן ומארק, הייתה אמורה לקעקע את הלגיטימציה של "ראש הממשלה החליפי" להיות ראש ממשלה. זאת, אף שהוא כבר נשבע אמונים לתפקיד. זאת, אף שהליכוד ונתניהו חתמו איתו על הסכם מפורש. המטרה פשוטה: אחרי שתושג הפשרה הראשונה, אחרי שכחול לבן תצטמק שוב, גנץ ייגרר, משוח בזפת ונוצות, לפשרה האחרונה: ויתור על הרוטציה. "בעת הזו", הוא יגיד, "אין היתכנות להחלפת ראש הממשלה. הגענו להסכמה שנתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה, אני שר ביטחון ואשכנזי שר החוץ, עד סוף הקדנציה". בסוף הקדנציה, אחרי שהכל יתפרק, יוכל גנץ להצטרף לליכוד כמנצח. כלומר כמפסיד, שסייע לנתניהו לנצח. כחול לבן תיקבר קבורת חמור במזבלה העירונית הסמוכה, וגנץ ימונה לסגנו של קיש במשרד מקושקש כזה או אחר.

הנשק הסודי של נתניהו בדרך ליישום התוכנית הזו היה הוד בצר. תואמו של נתן אשל בחצרו של גנץ, הוא אבי הפילוסופיה של "להמשיך בממשלה בכל מחיר". התורה הזו מכונה "פילוסופיה הודית", על שם הממציא, וגם כי היא מבוססת על פציפיזם, תמימות ושאנטי. העיקרון המכונן שלה הוא "המזל של בני". על פי בצר, אין לכחול לבן עתיד כלשהו בבחירות כלשהן. עדיף להיצמד למה שיש, שזה תיקים שמנמנים, השפעה, עמדות מפתח, תארים מפוצצים (למשל, "מנכ"ל משרד ראש הממשלה החליפי"), מכוניות אאודי 8A ממוגנות וכו'. ומה הלאה? "משהו יקרה. בואו נישאר על הגלגל. ביבי יחטוף שלבקת חוגרת, או פתאום יראה את האור, תפרוץ מלחמה, יבוא שלום. בואו נסמוך על המזל של בני, שיביא לו בסוף את הרוטציה".

והנה, בעוד תוכניתו המודולרית של נתניהו מתפרקת לגורמיה עם פרישתו של גדעון סער, דווקא הפילוסופיה ההודית הרימה ראש. אם יש מישהו שמסוגל להבריח את נתניהו בחזרה לחיק הרוטציה, קוראים לו גדעון סער. בנקודה הזו אנו נמצאים עכשיו. הצעת הגישור העתידית, שפורסמה השבוע ב"מעריב", תציע לגנץ הרחבת הכהונה: שנתיים ורבע כל אחד, במקום שנה וחצי. נתניהו יפנה את כיסאו קצת יותר מאוחר (באמצע או בסוף 2022), גנץ יקבל שנתיים ורבע של כהונה מלאה, החוק יתוקן על מנת שלא יאפשר לנתניהו לפרק את ההסכם בלי לעזוב את בלפור, ובא לציון גואל. מה ירוויח נתניהו? זמן, ובעיקר ייבש את סער וכל שאר יריביו בחוץ, עד שינשרו מעצמם. מה ירוויח גנץ? את חייו הפוליטיים במתנה, ואולי עוד יהיה ראש ממשלה בישראל. או שלא.

2. גדעון מחכה לגדי

הגענו לחתן המפץ השבוע, גדעון סער. האם עשה שגיאה בכך שפרש מוקדם מדי, מה שמאפשר לגנץ ולנתניהו להתעשת ולבטל את איום הבחירות? יכול להיות. הוא הביא את זה בחשבון. הוא פשוט הגיע למצב שאינו יכול עוד. הוא הביט על הטרללת הכללית ולא הצליח להסביר לעצמו ולאחרים מה הוא עוד עושה שם. הוא הבין שמנהיגות פירושה לקיחת אחריות. הוא לא הצליח להמשיך להתחמק מול השאלות הקשות שנשאל. הוא לא הצליח להמשיך להביט על עצמו במראה ולדבוק בכיסא. הוא הגיע למסקנה שהגיעה השעה, גם אם זה יעכב את התהליך. הוא צריך להקים מפלגה, לבנות כוח פוליטי. גנץ ימצמץ והבחירות יידחו? אדרבא. זה ייקח עוד חצי שנה, שנה? מילא. הוא זקוק לזמן. יש לו עוד לא מעט הפתעות בשרוול. המציאות שבה הוא רואה את נתניהו ממשיך להסתובב עם פטיש 5 ק"ג ולפרק את המדינה, נפסקה. הוא לא צריך יותר לספק תשובות על אי־העברת התקציב, על המערכת המשפטית, על ייבוש הליכוד, על השחיתות, על הגסות, על ההסתה. "הציבור מסתכל עליי", אמר השבוע למי שאמר, "מצפים ממני לעשות משהו. אם הייתי ממתין לרגע האחרון, רק אחרי פיזור הכנסת, זה היה מאולץ, זה לא היה אמיתי, זה לא היה משכנע. לפעמים צריך לקום ולעשות את המעשה הנכון, ככה פשוט".

גדעון סער מתפטר מהכנסת (צילום: שרון גבאי)גדעון סער מתפטר מהכנסת (צילום: שרון גבאי)

בסך הכל, הוא שיחק אותה השבוע. באבחה אחת הוריד את בנט בחזרה לקידומת 1 ועקף אותו בקלילות בהתאמה לראשות הממשלה. הכנסת לא תחסר לו. הוא הסתובב בה כמת־חי. לא, הוא לא ממתין בדריכות להצטרפות של עוד ח"כים מהליכוד. יש לו ברית עם מיכל שיר ושרן השכל, שום דבר מעבר לזה לא מפתה אותו. הליכוד הפך למדבר ציה, שממה ושית, כלום ושום דבר. הוא ישמח לקלוט את יפעת שאשא ביטון, שיר והשכל. מעבר לזה, הוא נמצא במחוזות אחרים.

למחוז החשוב ביותר קוראים גדי איזנקוט. האפשרות הזו פורסמה כאן, לראשונה, בשבוע שעבר. איזנקוט וסער די מחוברים. הם הכירו בממשלת שרון הראשונה כשסער, מזכיר הממשלה, היה מכין את ישיבות הקבינט עם המזכיר הצבאי איזנקוט. היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה, וסער הפך למעריץ של המזכ"ץ העגלגל והגוץ. סער אומר היום שאיזנקוט הוא הקצין הכי אנליטי ורציני שהוא פגש בצה"ל בלמעלה מ־20 שנות פעילותו. נטול גינוני גנרל, חייל פשוט, ישיר, מקצועי ואמיץ. כשסער מדבר על איזנקוט, עיניו מצטעפות. לא היה, הוא אומר בשיחות סגורות, רמטכ"ל כזה. הוא אקטיביסט ביטחוני, הוא זה שהמציא את המב"ם (המערכה שבין המלחמות), הוא זה שהזיז את נתניהו הפחדן לתחילת ההתקפות על האיראנים, הוא העז לייסד מדיניות שבמסגרתה ישראל תוקפת התעצמות קונבנציונלית, דבר שלא עשינו אף פעם. הוא גם השמיד את מנהרות חיזבאללה. הוא עשה את כל זה בשקט, ונתניהו ניצל את העובדה שגדי הוא לא פוליטיקאי כדי להפיל עליו את התיק של עזה.

איזנקוט, אם יצטרף, יסייע לסער למתג את עצמו כימין־מרכז ממלכתי, נקי, חף ממשיחיות. זה יעזור לו לקלף את המנדטים שחונים עכשיו אצל בנט. הם ירגישו טוב יותר אצל סער התל־אביבי, הלא משיחי, שאין לו משקולת בדמותו של בצלאל סמוטריץ' על הגב. סער יכה את בנט בבטן הרכה שלו: האפשרות שבכל זאת הימין החדש תשב עם נתניהו והחיבור לרבנים משיחיים. העובדה היא שסער, ורק הוא, העז כבר כמה פעמים להתעמת עם נתניהו בנושאים מהותיים. בתחום הזה, נטל ההוכחה ניטל ממנו ומוטל על אחרים. הוא ימצה את זה עד תום.

הוא הביט השבוע בעמיתיו לשעבר בליכוד, ונהנה מכל רגע. הוא יודע שבקרוב ייפתח הקמפיין הארסי, הגס ועמוס השקרים נגדו, ולא בפעם הראשונה. הוא מגיע מוכן. כשהוא שומע את יריב לוין מספר שסער עושה מעשה לא דמוקרטי ופורש אחרי שהפסיד בפריימריז, הוא מגחך. הוא הפסיד בפריימריז כמו גבר ואחר כך נרתם לסייע לקמפיין נתניהו והליכוד בלי לצייץ. מה, העובדה שהפסיד בפריימריז אמורה לאזוק אותו לעגלת הטירוף והשחיתות של בלפור? הוא קרא להצביע נתניהו, הוא תקף את האפשרות שבג"ץ יפסול את נתניהו, הוא את חלקו מילא. ומה קיבל? לא רק שנתניהו לא צירף אותו לממשלה, הוא אפילו לא הטיל עליו תפקיד כלשהו בכנסת.

סער הוא הפוליטיקאי עם הניסיון המשפטי העשיר ביותר בכנסת ישראל. הוא משפטן, הוא היה כתב לענייני משפט, הוא היה עוזרם של יועמ"ש ופרקליט מדינה, הוא ישב בוועדת חוקה שש שנים. אז את ועדת החוקה נתנו לחרדים, רק כדי שלא יקבל אותה. ואת החברות בוועדה למינוי שופטים נתנו, ניחשתם נכון, לחברה הכי טובה של "הגברת", מי שהתמקמה במקום ה־38 בפריימריז ונכנסה לכנסת רק בזכות החוק הנורווגי, אותה אוסנת מארק. וגם אז, הוא מחל על כבודו. הוא פרש מוועדת החוקה במחאה על סגירת העסקים הקטנים. הוא איחר לייצר אלטרנטיבה בעניין הקורונה והניח לנפתלי בנט להמריא על כנפי המגיפה. בשבועות האחרונים, מוטב מאוחר, הוא מפמפם את המסרים הנכונים, מתנגד לסגר, מטיף ללא הפסקה לבדיקות המוניות, מדבר לעצים ולאבנים.

3. שורשי הסכסוך

גדעון סער היה אחד האנשים הקרובים והנאמנים לנתניהו. הוא היה מזכיר ממשלתו בדמדומי הקדנציה הראשונה (96'־99'). הוא היה שם לידו ברגעי התבוסה וההשפלה, ולא ברח לשום מקום. גם אחרי הבחירות. הוא תפר וסרג את הפלת ממשלת אולמרט־לבני ואת ההקמה החשאית של הקואליציה האלטרנטיבית, שחסמה את מאמציה של לבני להקים ממשלה והפכה את נתניהו לראש ממשלה. הוא נבגד סדרתי שהפך לשטן הגדול של בלפור מסיבות שאף אחד לא באמת יודע לפרט, וכנראה קשורות בתחום הנפש.

ב־2014 הריץ סער את רובי ריבלין לנשיאות. בבלפור לא אהבו את זה. ריבלין, ליכודניק בדם, ז'בוטינסקאי גאה, איש ארץ ישראל השלמה שלא התקפל מעולם, היה מועמד הליכוד. זה לא הרשים את בני משפחת נתניהו. הם סימנו גם את ריבלין כאויב. למה? ככה. הם שיגרו את יריב לוין, שליח שאף משימה לא קטנה למידותיו, לפעול לבחירתו של מאיר שטרית, איש קדימה. סער תפס את לוין על חם יוצא מחדרם של הח"כים החרדים בכנסת בהפסקה שבין שני סיבובי ההצבעה. סער ניצח. אחרי הניצחון, נתניהו החרים אותו שבועות ארוכים. בסיומם, הושג בינו לבין נתניהו סוג של הודנה. אתה פעלת למען רובי, הטיח נתניהו בסער, כדי שימנה אותך לראש ממשלה. סער צחק. אם ארצה להתמודד נגדך, אעשה את זה בגלוי, אמר לביבי. אני לא מחפש להחליף אותך. אני מחפש שותפות. אני מספר 2 ברשימה, אתה המוביל, אתה המנהיג, אני רוצה להיות בתמונה בתחום המדיני, הפוליטי. אני רוצה שנעבוד ביחד. נתניהו לא ידע. סער ידע שאין לזה סיכוי. לנתניהו יש הרבה מממנים, אבל אין לו שותפים.

עוד קודם, פרישתו של משה כחלון מהליכוד הקדימה את סער, שתכנן מהלך דומה. ברגע שכחלון פרש, התקשר נתניהו לסער והציע לו את השמש, הירח והכוכבים, רק שיישאר. סער נשאר. נתניהו התהפך עליו אחרי דקה. כשיצא לפסק הזמן שלו, התקשר נתניהו לגלעד ארדן והציע לו את השמש, הירח והכוכבים. ארדן ניסה להאמין ולא הצליח. ביבי התהפך גם עליו. ארדן הוגלה לאו"ם. סער נתחב לבוידעם. עכשיו סער פורש שוב. למי יציע נתניהו את השמש, הירח והכוכבים? עד כמה שזה נשמע עלוב, כבר אין למי להציע. כבר אין למי לשקר. לפני סבב הקמפיינים האחרון הבטיח נתניהו למי שהבטיח שימנה את סער לשר בממשלתו. ההבטחה הוקלטה על מכשיר סלולרי. היא לא מומשה מעולם, ואף אחד לא ציפה למימושה. עד כמה שזה נשמע מדהים, גם כשהוא מבטיח, נשבע, מצטלם ומקליט, איש כבר לא מצפה מנתניהו לקיים את ההבטחות שלו. אולי חוץ מבני גנץ.

בנימין נתניהו, משה כחלון (צילום: אהרון קרוהן, פלאש 90)בנימין נתניהו, משה כחלון (צילום: אהרון קרוהן, פלאש 90)

אגב, לפני הגלייתו של ארדן לארה"ב, הוצעה הגלות הזו לסער. שגריר באו"ם ובוושינגטון, העיקר שתתרחק מכאן. הוא דחה אותה על הסף. הוא יודע שאסור להיכנס לשותפות עם נתניהו. שותפות עם נתניהו פירושה שכל החובות על השותף, כל הזכויות על נתניהו. תוקפה של השותפות מתפוגג ברגע שבו נתניהו מאבד עניין. אז סער מיצה את סאת השותפויות האלה. עכשיו הוא מתייצב בזירה כדי לנצח את נתניהו. בדיוק כפי שעשו לפניו יצחק מרדכי, דן מרידור, רוני מילוא, דוד לוי, בני בגין, אריאל שרון, משה כחלון ועוד כמה, ששלדיהם מלבינים בקבר האחים הפוליטי של אנשים שהאמינו לנתניהו. סער הוא הפוליטיקאי המשוכלל ביותר בחבורה הזו. הוא לא בטוח שינצח, אבל יש לו סיכוי.

4. התסריט החלומי

בסופו של דבר, המערכת הפוליטית מחולקת לשניים: בעד ביבי ונגד ביבי. במחנה הבעד ביבי יושבים החרדים (שיקפצו לצד השני אם יקבלו הצעה טובה) והביביזם, כלומר מה שהיה פעם מפלגת הליכוד והפך למסע פולחן אישיות גס של משפחת נתניהו. במחנה הנגד ביבי, כל היתר. על הגדר, נפתלי בנט. רגל פה, רגל שם.

בואו נשחזר איך הגענו למצב הזה, אחרי שגוש הימין־חרדים גרף 65 מנדטים בבחירות 2019 סבב א' ודרכו של נתניהו אל החופש נראתה כטיול של אחר צהריים. מי ששינה את כללי המשחק וברא את האירוע כולו הוא אביגדור ליברמן, שהחליט שהוא פורש, לצמיתות, מפולחן האישיות הביביסטי. ביבי לא הצליח לשבור את התיקו, שנמשך עוד שני קמפיינים.

בשלב הזה הגיעו שניים: צבי האוזר ויועז הנדל. הם שקי החבטות של קוראי הטור הזה, אבל אני חולק על התזה. הם לא שיקרו, לא גנבו קולות ולא התחפשו. הם יצרו את "דופן ימין" של כחול לבן ואמרו לאורך כל הדרך שלא יצביעו בעד ממשלת מיעוט עם הערבים. הם שותפים מרכזיים בהישג ההיסטורי, האדיר, של כחול לבן בשלושת הקמפיינים האחרונים: בלימת בנימין נתניהו. עשר שנים אף אחד לא הצליח לעשות את זה. באו הרמטכ"לים יחד עם יאיר לפיד והדופן הימנית (כחול לבן הביאה לא מעט קולות ימין רך) וביצעו את הבלימה.

אחר כך, במרץ האחרון, מנעו האוזר והנדל הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים. לזכותם כבר אמרתי, שהודיעו את זה מראש. מי שלא העיף אותם מהרשימה בין סבב ב' ל־ג' הוא האשם העיקרי. קוראים לו גנץ. בני גנץ. כך או אחרת, הם לא רק מנעו ממשלת מיעוט עם ערבים, הם מנעו גם ממשלת 61 עם נתניהו. ביבי עצמו ניסה לפתות את האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה שלו, לערוק יחד עם הנדל. הוא יהיה שר משפטים, הנדל שר ביטחון, מה שיגידו. "גנץ וכחול לבן יצטרפו אחרי כמה חודשים", אמר נתניהו להאוזר, אבל האוזר לא נשבר. הם כפו את הקמת ממשלת האחדות, כי האמינו בה. הם טעו. בחודש אוגוסט הם הביאו את "פשרת האוזר", שנתנה למיזם הכושל צ'אנס נוסף. גם זה לא הצליח.

עכשיו הם עברו לשלב האחרון. עד כה הייתה בלימה, אמר השבוע האוזר, עכשיו יש צליחה. את נתניהו אפשר לנצח רק מימין, וזה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות. מפלגה ימנית ממלכתית, ליברלית, נקייה, חפה מאינטריגות. הם נאלצו לעמוד שוב בפני כל הפיתויים, שהומטרו עליהם בעצימות גבוהה. "אני, את גט הכריתות שלי עם הליכוד נתתי מזמן", אמר האוזר השבוע למי שאמר, "ודווקא לא בפרשה ההיא עם נתן אשל, אלא במה שקורה עכשיו. אי אפשר לעבוד עם הבן אדם הזה. בניגוד לגדעון, שחשב עד לאחרונה שאפשר לרפא את הליכוד מבפנים, אנחנו כבר הבנו שזה בלתי אפשרי. הגיעו מים עד נפש. צריך אלטרנטיבה".

הנה התסריט החלומי, שיביא לפינוי משפחת נתניהו מבלפור ותחילת תהליך הבראה לאומי, ניקוי אורוות וניקוז רעלים: הקמת מפלגת שמאל גדולה, אמיתית, זקופה. התקבצות כל הכוחות, כולל עפר שלח (אופציה להנהגה), ניצן הורוביץ, יאיר גולן. אני הייתי ממקם את לוסי אהריש במקום השני של מפלגה כזאת. היא גם תשחרר את יאיר לפיד ממשקולת ה"שמאל" הכבדה ותאפשר לו להתחזק כמפלגת המרכז הקלאסית.

באותו זמן, בימין, תתרחש הדרמה האמיתית. לראשונה (ולדעתי גם לאחרונה) אי־פעם יאותגר נתניהו על ידי שלושה חצים מימינו: אביגדור ליברמן עם הימין הליברלי הקלאסי נטול החרדים, נפתלי בנט עם הציונות הדתית הליברלית למחצה, עם חרדים. וגדעון סער (ואולי גם איזנקוט) עם הימין הממלכתי, הליכוד של פעם, הקונטרה לביביזם באשר הוא. ברגע האחרון, על פי הנסיבות, הסקרים והסיכויים, אפשר לשקול איחוד בין סער לליברמן. הם חברים ותיקים ויסתדרו מצוין, בהנחה שניתן לשכנע מי מהם לוותר על המקום הראשון, ולהישאר בחיים.

אז מה יעשה בסוף איזנקוט? גם הוא לא יודע. הוא יחליט רק ברגע שיהיה תאריך לבחירות. הוא נקלע לריב בין חבריו הטובים על חסדיו ושירותיו הפוליטיים. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. כשתגיע השעה, הוא יבצע הערכת מצב נקייה, כהרגלו. הוא ילך למקום שבו, על פי הנתונים והניתוחים, תהיה לו ההשפעה הגדולה ביותר, ויהיה בו הסיכוי הטוב ביותר להביא שינוי לעם ישראל ולהציל את המדינה.

bencaspit5@gmail.com