אצל הגששים זה היה מצחיק, בעולם האמיתי - פחות. ככל שנקפו השנים, כך הלכה והאדירה האגדה על כוחו האינסופי של הקומץ הירושלמי. המפלצת הזו ניזונה מכמה וכמה מאגרים. אנשי הקומץ עצמם נהנו מתשומת הלב, מתחושת הכוח ומהעובדה שהפכו פתאום לסוג של סלבס; המסה הגדולה והמתונה יותר של אוהדי בית"ר הלכה ונחלשה, כתוצאה משלל תהליכים ובייחוד - עזיבה המונית של תושבים את ירושלים; התקשורת עטה בהתלהבות על ה"פולקלור" הזה, שסייע קצת לשלהב את הכדורגל הישראלי העגום; וגורמים פוליטיים, מימין ומשמאל, רכבו עליו בהנאה. מה שהקנה עם הזמן ל"לשרוף את המועדון" טוויסט גזעני מכוער. מעכשיו הקומץ תבע לקבוע לא רק את התוצאה אלא גם מי (לא) ישחק בקבוצה. ובתמצית - שחקנים ערבים ומוסלמים.
זה הפך את בית"ר ירושלים, כולה, לבעלת תדמית של מועדון גזעני בעיני רבים. שירת “מוות לערבים" ביציע, הקמת לה פמיליה - ארגון עם סממנים פשיסטיים, שנטל לידיו את המושכות והטיל איזשהו וטו נצחי וכאילו ברור מאליו על קליטת שחקנים מוסלמים לקבוצה. הרוב עדיין התנגד למהלך הזה, אבל הפך לדומם עוד יותר. והותיר את הזירה לקיצונים שכבר לא רק ייצרו פולקלור אלא גם הכתיבו מדיניות. בראשית 2013, כשבעלי הקבוצה ארקדי גאידמק הביא לבית"ר שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה, הקומץ הצליח להבריח אותם מכאן, תוך שהוא מכתים באופן חסר תקדים את תדמית המועדון, וכמעט אף אחד לא ניסה להתנגד לכך באופן מהותי.
כל הרקע הארוך והעגום הזה נועד להמחשת גודל הכלום שהתרחש בעקבות האירוע המהפכני ביותר אולי בדברי ימי המועדון: רכישת 50% מבית"ר ירושלים בידי שייח' ערבי מאיחוד האמירויות. פרט למחאה רפה של כמה עשרות אוהדים, נדמה שהמהלך הזה התקבל בברכה קולקטיבית. את אנחת הרווחה של מרבית אוהדי בית"ר אפשר היה לשמוע משער הגיא. בבת אחת, המפלצת האימתנית התגלתה כטרול פתטי.
התרעות פיקוד העורף