איך ילדה קטנה, עם עיניים תמימות וחיוך כובש הופכת פתאום לנמייה מסוכנת ובלתי ניתנת לריסון, שמילותיה קשות וצעקותיה קורעות את האוזן? התשובה נעוצה בגיל שנתיים. בעבר, כשדיווחו על תקופת ה"טריבל טו", מין מצב רוח קשה ולא מוסבר שמגיע בעת שהילדים מתקרבים לשנה השנייה של חייהם, זה נראה לי מגוחך. בימים טרם האחריות, כשחזיתי בסצינות שבהן פעוט שוכב על הרצפה, דופק בידיו וברגליו, זועק לשמיים ומאשים את ההורה בעוולות כל העולם בזמן שהעוברים והשבים מביטים במבוגר האחראי בחמלה - הייתה לי דעה ברורה: התנהלותו של הפעוט נובעת ממעשה לא אחראי של האב או האם, ומולנו נחשפת דרכו של הילד להשיב לבעלי הבית על עוול ופגיעה.

אלוהים, שמתברר שהוא באמת בוחן כליות ולב ומחשבות אישיות מאוד, לא נשאר אדיש להגיגיי הפנימיים והמתנשאים. אחרי שקרא בקשב רב את המתרחש בנבכי מוחי, החליט להעניק לי מתנה ושיעור שבסופו מוסר השכל שאומר: "אידיוט, סתום את הפה, אתה ממש לא יודע כלום".
השבוע שבתי לישראל אחרי ימים ארוכים ומתישים של עבודה מאומצת בדובאי הזוהרת. געגועיי הרבים הוליכו אותי לגן של בתי בשעה שלוש ומחצה בדיוק, כדי להוציא אותה לחיקי בתום פעילות רוויית שירים, משחקים ונזלות. מיכאלה ראתה אותי מגיע, זינקה לעברי, העניקה לי חיבוק מאושר שלווה בשלל מילים משבחות וצחוק נטול כמה שיניים. זה נראה כהמשכה של ידידות נפלאה או לפחות פתיחה לאחר הצהריים מצוינים של אב ובת יחד.

פעוט בוכה (צילום: אינג אימג')פעוט בוכה (צילום: אינג אימג')

בשעות הראשונות הכל דפק כמו שעון. הסתובבנו בעיר, שיחקנו, צחקנו והכיף שעשינו יחד הצליח לעמעם את הלם המעבר מגורדי השחקים והחופים המהממים של איחוד האמירויות לגבעתיים עמוסת חנויות הירקות. בחלוף זמן החלה להתפתח הרעה בלתי מובנת במצב המורל שלה. העליזות והעליצות פינו מקום לכעס בלתי פוסק. השקט הפך לזעף, שהתגבש לצרור יריות שבאו לידי ביטוי בצורת מילים חדות.

משראיתי את ההתפרצות מתגבשת, מיהרתי עמה לגינה האחורית של ביתנו. שם, מול עיניי המשתאות ראיתי איך בוקע מהזחל התמים והמבטיח גרמלין קטן, כעוס ובוער. בתוך 20 דקות היא עברה לשלב ההאשמות ואז חזרה שוב ושוב על צמד המילים: "לא רוצה". הצעתי לה מכל טוב הארץ: בננה, ממתקים, משחקים ושלל חיקויים (מפאת כבודי אבקש שלא לפרט בנוגע למילה האחרונה). ברגע הקשה ביותר הרמתי את הנייד שלי וכיוונתי לערוץ שחשבתי שיש לו יכולת ממגנטת. ביו־טיוב נוגנו שלל להיטים. כיכבו שם בוב הבנאי, סמי הכבאי ואפרוח אנרגטי קטן וגדוש ביכולות שעשוע וקיפוץ בשם לולי.

כחוק, אצלנו בבית לא חושפים את מיכאלה בשלב הזה למסכים דולקים. זו ההחלטה והיא עובדת בכלל לא רע עבורנו ועבורה. אומנם יש רגעים שבהם הקטנה גונבת את השלט, מפעילה את המכשיר ומזפזפת בלי מודעות אמיתית ובאושר רב בין הערוצים, אך אירוע כזה ייקטע בדרך כלל במהרה לטובת המשחקים הקבועים ומלאי הדמיון. רק ברגעי מצוקה קיצוניים, כשאני נשאר איתה לבד בבית אובד עצות, אשלוף את הנייד או אדליק את הטלוויזיה. המקלט עובד כקסם ויכול גם לדרמות ולאכזבות הקיצוניות ביותר שלה. כשזה נעשה, הכל מתרחש במעין גניבה ומאחורי גבה של אשתי, תוך התכחשות מלאה לפשע כשאני נדרש לתת דין וחשבון. הפעם גם הפטנט הזה לא עבד.

זעקות ה"לא רוצה" נמשכו ונמשכו, עד שכמה שכנים רחמנים הציצו מהחלון ושאלו אותי אם הכל בסדר. אחת מהן, שקרובה במיוחד למיכאלה, הציעה לסייע ולקחת אותה לצורך הרגעה. נואש וחבוט סירבתי. עדיין נותרה בי טיפת גאווה של אב. לא יכולתי לתהות מאין היא למדה את הצירוף הזה "לא רוצה". פעם זה היה רק "לא" מהדהד. והנה נוסף גם ה"רוצה", כדי להפוך את השפלת ההורה למושלמת.

חלפה כמעט שעה שבמהלכה כל שערותיי נמרטו. במקביל, הקטנה כבר הצטרדה והתייאשה. ואז, כשהיא אדומה, נפוחה וחסרת נשימה, הגיעה אמא שלה, וכהרף עין צמד המילים השוללות השתנה והתחלף. מ"לא רוצה" עברה ל"לא" ואחר כך ל"כן". תמה הטרגדיה, החלו ימי השלום.