עוד אין בחירות, אבל כבר יש סקרי בחירות. ובלילות של סוף כסלו ותחילת טבת מציצים בין העננים המון כוכבים. באוקטובר חזינו בנסיקתה המסחררת של ימינה וזרח כוכבו של נפתלי בנט, באחד הסקרים חזו לליכוד 26 מנדטים ולימינה - 23. כזכור, בחודש אוקטובר הופיע הירח המלא פעמיים, ומאדים (כמו מרקורי, כרגיל) היה בנסיגה.

אבל בסוף נובמבר היה ליקוי ירח. ובאופק עלה כוכב חדש. גדעון סער פרש מהליכוד והכריז על הקמת מפלגה חדשה. מאדים החל לחזור בו מהנסיגה החפוזה שהדגים רק חודש קודם לכן. אך מרקורי, שנמצא בנסיגה כמעט כמו תמיד כששומעים עליו, ואחראי כידוע על תקשורת, חוזים והסכמים - אותת לשר התקשורת שימיו במשרתו זו ספורים. יועז הנדל הבין, ולא איחר להצטרף, יחד עם צבי האוזר, למרכבתו של סער.

הסקרים חזו נכונה את התהפוכות במפת השמיים. המפלגה החדשה של סער הגיעה ל־21 מנדטים. נגסה בכל מי שעבר בסביבה. אפילו המשותפת דיממה. נפתלי בנט, שרק לפני מרקורי או שניים עוד הוביל (אחרי בנימין נתניהו כמובן) בהתאמה לראשות ממשלה - שקע במהירות גבוהה אפילו מקצב זריחתו. ופינה את מקומו לסופרנובה החדשה־ישנה שהתפוצצה בשמי הפוליטיקה.

אבל גם אחרי שמפסיקים לעסוק בהבלים של עובדי הכוכבים והמזלות, ולהתבשם מסקרים - מתבהרת תמונה אחת: הימין הולך ומתחזק. השמאל מתכווץ.

לכל סוקר ופרשן הגדרות ותארים משלו למפלגות במגרש. אביגדור ליברמן וישראל ביתנו נחשבו פעם "ימין מובהק" אבל נספרים עכשיו עם מחנה השמאל כי קצו בשלטון נתניהו. אם תשאלו את דוברי הליכוד - גם גדעון סער שמאל, האוזר והנדל - מזמן. יפעת שאשא ביטון נוטה לקומוניזם. ובנט גם הוא שמאל המתחזה לימין משיחי.

בעיני הליכודניקים מחנה השמאל מאגד כל מי שמתנגד לנתניהו, ולכן "השמאל" לכאורה מתעצם והולך. אבל האמת היא כמובן שחוץ מהמשותפת יש בכנסת בקושי עשרה חברי כנסת שהם באמת "שמאל". הבחירות הבאות נראות כמשחק המתקיים במחצית המגרש של ה"ימין". המחנה הזה מונה היום בסקרים 65־85 ח"כים. תלוי את מי שואלים ואיך סופרים.

"הימין" הזה אינו יכול להתלכד לגוש קואליציוני אחד כל עוד נתניהו עומד בראש הליכוד, אבל כשמונים את המנדטים בסקרים - שני שלישים מהכנסת הבאה יהיו נציגים המזדהים עם "הימין". הם חלוקים ביניהם בעיקר בסוגיית כן־נתניהו-לא־נתניהו. גם שאלות דת ומדינה מפרידות ביניהם, אבל לא מעבר למה שכבר ראינו בקואליציות רבות בדברי ימי ישראל. ראויים הדברים להיאמר בפשטות: רק נתניהו מפריד היום בין עמדות הבוחרים וניצחון מכריע של המחנה הלאומי.

יש כמובן גם "מרכז" עמום, נזיל, שאינו יכול להיות מוגדר במובהק "ימין" או "שמאל": יש עתיד וכחול לבן, או מה שיוותר ממנו. הגוש הזה איבד את המומנטום כאלטרנטיבה שלטונית. אבל השמאל הישראלי התכווץ דרמטית: העבודה התאדתה. מרצ שומרת על קוטנה. ו"המשותפת". זה מה שנשאר מהשמאל, ואפילו המשותפת מגלה סימני התפוררות, ובאמת קשה לדחוק את רע"מ, ואת הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית - אל קפסולות השמאל, בוודאי זה החברתי.

אלא שהתמונה הזו אופטימית מדי, ותלויית הגדרות. ולכן זה המקום להבהיר מיהו "ימין" בעיניי.

# # #

בניגוד לססמאות הסרק שזורים כל אלו המקווים לרקוד בשתי החתונות - ההגדרות "ימין" ו"שמאל" לא מתו. הן עדיין תקפות בנושאים כלכליים־חברתיים, אבל בתחום הזה השמאל אפילו קטן עוד יותר מהשטח שהוא תופס היום במפות הגושים. גם בנושאי ביטחון יש במחנה השמאל המובהק כאלו המאיצים בממשלה להכות באויבי ישראל בעוצמה רבה, ואינם "פיסניקים" מגדלי שיער והזיות.

נותר תחום אחד שהוא בעיניי נייר הלקמוס היכול לאבחן מי ב"ימין" ומי ב"שמאל": היחס לארץ ישראל ולסכסוך היהודי־ערבי, ואמת המידה הזו מראה כי "השמאל" הישראלי אינו מונה פחות מ־20 ח"כים, ו"הימין" אינו מהווה עדיין שני שלישים מאזרחי ישראל (אם כי שני שלישים מהציבור היהודי בישראל נמנים עמו). בעיניי רק מי שמתנגד באופן קטגורי להקמת מדינה ערבית בלבה של ארץ ישראל - יכול להתגדר בתואר "איש המחנה הלאומי".

נתניהו אינו כזה. מימי נאום בר־אילן ועד להסכמתו לתוכנית טראמפ, הכוללת הקמת מדינה פלסטינית וגם הוצאת שטחים ריבוניים מתחומי מדינת ישראל וצירופם ל"מדינה הפלסטינית". הליכוד, כדרכה, נאמנה לראש הממשלה יותר מאשר לחוקת הליכוד. השלטון קדוש להם יותר מארץ ישראל.

לא כל הליכודניקים כאלה, כמובן. יש בהם גם נאמני הארץ. אבל רובם מכפיפים את נאמנותם לפרגמטיות הפוליטית. הם מחויבים בנאמנות אישית ונאמנות למפלגה גם כאשר מנהיגם מוכן להכיר במדינה פלסטינית או נסוג ועוקר יישובים ומוסר שטחים לערבים. בשקט הם ממלמלים לעצמם ש"הוא לא באמת מתכוון" "הכל תכסיס", או "לא הייתה ברירה". אבל גם הם יודעים שהם מועלים בשבועת הנאמנות שלהם לארץ ישראל.

לכן גם לא הדיחו את אריאל שרון מהליכוד. לא הסתערו על נתניהו בתביעה אולטימטיבית (בימי שלטון טראמפ) להחיל מיד ריבונות ולפתוח בתנופת בנייה בירושלים וביו"ש. בימי "ההתנתקות" רק 11 מתוך 40 חברי הכנסת של הליכוד התנגדו למהלך והצביעו נגדו בכנסת. אחרי פרישתו של סער - רק יולי אדלשטיין, גילה גמליאל וחיים כץ נותרו מהם היום בסיעת הליכוד בכנסת. גלעד ארדן, גם הוא מהמתנגדים להתנתקות - גלה (יש אומרים - הוגלה) למדינות הים. אפשר לסמן בספסלי הליכוד היום עוד כמניין נאמנים לשלמות הארץ. מאידך, בין תומכי ההתנתקות המכהנים גם היום בכנסת נמנו אז הנגבי צחי, כ"ץ ישראל, נתניהו בנימין ושטייניץ יובל.

הליכוד היום היא מפלגת מרכז מובהקת, שאם חלילה תעמוד במבחן ארץ ישראל - כנראה תשוב ותיכשל בו. לו הייתה עולה בכנסת הנוכחית הצעת חוק להחלת ריבונות ביו"ש, ניתן היה לבחון מי לימין ומי לשמאל־מרכז. אלא שנתניהו בלם כל ניסיון להעלות להצבעה הצעת חוק כזו, גם במתכונת מצומצמת מאוד.

גדעון סער, ממתנגדי "ההתנתקות" וליכודניק שורשי, ונפתלי בנט מימינה רואים, למיטב הבנתי, בארץ ישראל ערך. לא מכשיר. לא רק "מקלט בטוח" להצלת העם היהודי כשיטת הציונות המדינית, ולא קלף מיקוח במשא ומתן מדיני. דומני שגם אנשי דרך ארץ הנדל והאוזר שחברו לסער - הם כאלה. לעומתם המתנחל ו"זולל הערבים" ליברמן אינו כזה. הוא דומה מדי לנתניהו. מדינה פלסטינית בלב הארץ אינה משאת נפשו, אך כבר הצהיר כי בתנאים מסוימים הוא יסכים להכיר בה, ואפילו להעביר לריבונותה נתחים מהשטח הריבוני של מדינת ישראל היום.

מרקורי יכול להמשיך לסגת, מאדים ישוב ויעלה, הסוקרים יסקרו, והמפלגות יפריחו ססמאות והבטחות. ובתוך הערפל הזה אני מציע כי גם במערכת הבחירות הבאה תעשו שימוש באמת המידה הזו כדי להחליט מיהו "ימין" ומי אינו כזה.
 
tguvot@maariv.co.il