בשבוע שעבר נפגשתי איתה בקפה של דני. נזקקתי לשורת איומים וקללות בשיחות טלפון כדי שהיא תסכים לצאת מהבית, ולפגוש אנשים. אני קורא לה טום הייגן, הקונסיליירי של דון קורליאונה, "הסנדק", אבל רק אני צוחק מהבדיחה האידיוטית שלי. היא כבר לא צוחקת כמה שנים טובות.

קוראים לה ו', והיא חברה שלי יותר משני עשורים. הכרנו בקפה "אפרטו" ז"ל באבן גבירול, מול בית העירייה. אז היא הייתה עוזרת משפטית של סגנית נשיא בית משפט. היא ידעה לצחוק, להסתלבט והייתה "טום בוי" אמיתית. לימים התקדמה בחיים והחלה לעבוד כיועמ"ש בתאגידים שונים. עד לפני שלוש שנים וחצי, במשך 11 שנה, היא הייתה האדם הכי קרוב לבוס באחת החברות הגדולות בישראל. כאשר קראתי שהיא נעצרה לפני כשלוש שנים, עם בכירים נוספים בחברה, נבהלתי נורא. מהסיפורים בעיתונות הכלכלית לא הבנתי כלום, אולי כי לא רציתי להבין. כשאתה מכיר את האדם שבתוך הסיפור, אתה יודע שלא יכול להיות שהוא כל כך מושחת.

טלפנתי אליה, דרשתי שניפגש, היא סירבה, לחצתי כפי שאני יודע ללחוץ, והיא הסכימה. נפגשנו אז בקפה בגבעתיים, עיר מגוריה. היה לה מבט כבוי בעיניים. "מה רוצים ממך, כפרה, ראש ארגון פשע שלי? יאללה תני לי את הג'וס, את יודעת שאין לי מושג במשפטים". היא הרימה את הראש מהקפה, היו לה דמעות בעיניים והיא אמרה בפשטות: "מה אתה לא מבין, קוף? הם רוצים שאני אעיד נגד הבוס וזה לא יקרה. הוא כמו אבא בשבילי".

שתקתי. "קודם כל ולפני הכל נגבי את הדמעות. את יודעת שאני אלרגי לבכי, ולא מגיב טוב לזה". סוף־סוף היא חייכה. "עם כל הגודל שלך והפוזה, אתה לא מסוגל להתמודד עם רגש. בכי זה טוב וזה משחרר. רע לי, אז אני בוכה". כמו כל הבכירים בחברה, היא השתכרה שכר נדיב ומפנק עם בונוס שנתי יפה. היא, בעלה ושני ילדיהם חיו ברווחה, היו להם נכסים וההווה והעתיד נראו יופי. היא הכירה את כל הצמרת הכלכלית במדינה, היו לה קשרים מפה לשם עם כל העולם ואשתו. אבל זה נגמר מהר. יו"ר הדירקטוריון החדש של החברה פיטר אותה, וזהו, תם הטקס. מהמעצר, שלוש שנים וחצי, היא לא עבדה יום אחד. כל הקשרים, כל האישים, כולם היו נחמדים כשנפגשה איתם למטרת חיפוש עבודה, אבל הם חייכו באי־נוחות ואמרו שזה בלתי אפשרי. היא ניגשה למכרזים שונים של ארגונים שחיפשו יועמ"ש, וגילתה שחבל"ז כי היא נזרקה מהמעגל. היא הייתה רק בת 41 פלוס כמה חודשים.

המשכנו להיפגש, היא עדכנה אותי שכלום לא קורה, כי הפרקליטות עסוקה בתיקים אחרים, גם הם בעלי פרופיל תקשורתי גבוה. אי לכך ובהתאם לזאת היא צריכה לשבת בבית ולהמתין. בכל שיחת טלפון ופגישה שאלתי: "נו, מה קורה?", והיא השיבה: "לא קורה כלום. שקט בגזרה, מחכים". לפני כמה חודשים נערך לה שימוע. היא ניסתה להיות אופטימית עד לתשובה, המציאות דווקא הייתה פסימית. לפני שבועיים קראתי ידיעה שהיא אמורה לעמוד לדין, עם כתב אישום חמור.

"ידעתי את זה, קוף. עבדתי כמה שנים בבית המשפט, אני יודעת איך המערכת עובדת, לא היו לי ציפיות". שאלתי אותה אם בפרקליטות עדיין מצפים שהיא תעיד נגד הבוס. "ברור שהם מצפים", היא השיבה. "זו השיטה, להם יש את כל הזמן שבעולם. זה הליך שיימשך עוד ארבע־חמש שנים במקרה הטוב". אמרתי לה: "תגיעי לדני, עכשיו תגיעי".

הקפה היה ריק, רק אנחנו ישבנו שם. "יאללה, תסבירי לי לאט, כדי שאבין מהר", אמרתי. "קוף, זה מאוד פשוט", היא הסבירה, "יהיה כתב אישום, כנראה שלושה סעיפים, ובמקרה של הרשעה, הפרקליטות תדרוש עונש חמור. חמור זה מאסר, מתוק שלי. הבנת?". שאלתי כמה זמן זה יימשך, אם וכאשר. "זמן ארוך", היא השיבה. "זה הליך ארוך, שנים, הרבה שנים". המשכתי להציק לה ושאלתי אם הם יודעים שהיא לא עובדת, כי במצב הנוכחי היא לא יכולה לעבוד בשום עבודה, לא רק בעריכת דין. "ברור שהם יודעים. אז מה? אני לא היחידה בארץ שזה קורה לה, זו השיטה, זו הדרך. זו גם הסיבה שאנשים חותמים על עסקת טיעון, כי החיים נגמרים להם. זה מאוד פשוט".

היא קיבלה שיחת טלפון, ויצאה לדבר מחוץ לקפה. דני שצפה בנו מהדלפק, ניגש אליי ואמר: "האישה מפורקת ואתה מציק לה בשאלות. אתה לא רואה שהיא דומעת?". השתקתי אותו בברוטליות. "סתום כבר, יא מאוס. אני רואה הכל. אני פשוט לא יודע מה אומרים במצב כזה, אז אני שואל שאלות, כדי להבין. לעזור אני לא יכול, מה אני, שופט?".

הוא צחק, פינה את הספלים מהשולחן וענה: "אתה לא שופט, אבל תהיה עדין. אתה מדבר איתה כאילו אתה יורה בה". היא חזרה עם הטלפון, ושאלתי אותה מה ההשלכות הכספיות, אם אכן יהיה משפט והיא תורשע, גם אם העונש יהיה קל באופן יחסי. "השלכות עצומות", היא השיבה. "מכרתי כבר את כל מה שהיה לנו - והיה לנו מספיק - נשארה רק הדירה. ותבין שאפילו עוד לא התחיל ההליך ויהיו כאן עוד עלויות של מיליונים. במקרה של הרשעה אני גם חשופה לתביעה אזרחית. נכון שאהיה כבר בת 60 כאשר זה יקרה, אבל אני יודעת שאני חשופה".

ניסיתי לעודד אותה, ואמרתי שיש מחיר לנאמנות, אבל היא לא צחקה. "זו לא רק נאמנות. פעלתי כיועמ"ש בדרך שחשבתי שהיא הנכונה ביותר לחברה, והצעתי את העצה הנכונה, לדעתי, לזמן ההוא. בשביל זה העסיקו אותי, קוף, לתת את המידע הנכון עם הייעוץ המתאים. זו העבודה שלי ואני טובה בה. אפשר לסמוך עליי, אני אדם אמין ודיסקרטי. אבל כאן מתבצע יישום של תיאוריית החץ והמעגל. קודם כל יורים חץ, אחרי זה משמידים את הסביבה של המעגל. אני לא יכולה לטעון שאני לא יודעת איך עושים את זה", היא סיימה וסוף־סוף צחקה קצת.

נפרדנו עד לפעם הבאה. ו' תמשיך לכסוס ציפורניים עד להחלטת הפרקליטות בעניינה. לא משנה איזו החלטה זו תהיה, היא תמשיך להיות "סאמפר פיי" (תמיד נאמן) כי היא לא מכירה דרך אחרת. וכמו טום הייגן, הקונסיליירי, היא יודעת שזה לא אישי. היא פשוט הייתה בצומת ההוא, בזמן לא נכון. זה יכול לקרות לכל אחד ואחת. רק חבל שהיא נענשת מדי יום, הרבה שנים לפני שבכלל יתקיים דיון כלשהו בעניינה, אם היא בכלל צריכה להיענש.

פרקליט המדינה החדש עמית איסמן (צילום: משרד המשפטים)פרקליט המדינה החדש עמית איסמן (צילום: משרד המשפטים)

הילד שלח לי קליפים מהפגנת המתמחים ברפואה מול ביתו של שר הבריאות, יולי אדלשטיין. אני מכיר את הילד מאז שהיה בן 6־5 בגן הילדים. אביו חבר טוב שלי, עברנו דרך ארוכה מאוד ביחד, הוא תמיד היה שם בשבילי. היום הילד כבר בן יותר מ־30. הוא יסיים השנה לימודי רפואה, בהצטיינות. אולי אפילו הצטיינות יתרה.

מחאת המתמחים. צילום: ינון ברזאני

אביו ואני מסתלבטים עליו שחבל להשקיע בו את כל השנים האלה של הלימודים, כי בסוף הוא יצטרף לארגון רופאים ללא גבולות, וייסע לאיזה חינדק באפריקה לטפל שם באוכלוסיות נחשלות, וישתכר פרוטות. "למה שלא תהיה פלסטיקאי, טומטום קטן", אני שואל אותו בכל פעם שאני פוגש בו. "תשתול קצת סיליקון לוויבערס, תזריק חומצה היאלורונית, תעבוד שמונה שעות ביום, ובעוד חמש שנים יהיו לך ארבע דירות בלי משכנתה. למה אתה לא מקשיב לי, טומטום? בשביל מה אתה צריך לתקן עולם? למה זה טוב?".

אבל הילד רק מחייך ואומר: "עזוב אותי, קוף. לא בשביל פלסטיקה הלכתי ללמוד רפואה. זה לא מעניין אותי". ואבא שלו רק מחייך. אני חושב שהאבא חושב כמוני, אבל גאה בבן שלו. אני לא מזהה אותו בשמו, כי זה מסוכן להזדהות היום במאבקים חברתיים. אנשים נעצרים, אחרי שהם נחטפים במכוניות לא מזוהות, ומובלים לחקירה. השתנו כאן דברים, ואנחנו רק בהתחלה.

הסיפור של הילד שווה לפחות עונה בנטפליקס, או באמזון. בגיל 18, ממש אחרי הבגרויות ולפני הגיוס, הוא חלה בסרטן. אני זוכר את הרגע שבו נודע לי, כאילו זה קרה לפני שעה. נהגתי בצהריים בכביש 443 לשידור בירושלים, אביו התקשר אליי ודיווח ביובש. "קוף, הילד חולה. מחר הוא מתחיל טיפולים בשיבא, במחלקה ההמטו־אונקולוגית". עצרתי את המכונית בשוליים כדי לעכל את המידע. בהיסח הדעת המכונית נעה לאט מאוד, ונעצרה בסלע. הנזק היה זניח, אפילו לא בדקתי ועניתי: "אני אהיה שם, אני אגיע".

כשהגעתי למחרת, וראיתי אותו ישן במיטה, מחובר לכל השקיות האלה בכל הצבעים, שטפטפו את הכימותרפיה לגופו, התהפכה לי הבטן. רצתי החוצה לחניון והקאתי את נשמתי. מהמכונית הסמוכה יצא סבא שלו, קיבוצניק של פעם שכבר אין כאלה יותר, ששאל אותי אם אני בסדר. התביישתי, אז אמרתי לו שאכלתי משהו לא טוב ועכשיו אני עשר. הראיתי לו את הדרך לחדרו של הנכד. הוא עמד ליד מיטתו, שאל שאלות ענייניות, לא זז לו שריר בפנים.

הילד החלים אחרי הליך רפואי ארוך שכלל ניתוחים, כימותרפיה והקרנות. הוא התנדב לשירות צבאי. צה"ל לא התלהב, אבל אביו ואני הפעלנו לחץ מסיבי וזה הסתדר. אחרי השירות וטיול ארוך בחו"ל, שממנו חזר צמחוני אף שלפני בלע המבורגרים של 400 גר' ליחידה, הוא התחיל ללמוד היסטוריה. אחרי השנה הראשונה הוא שינה כיוון, עבר ללמוד רפואה. הוא באמת גאון, מהסוג שהאנושות התברכה בהם. מיד כשראיתי את הקליפ, שבו המשטרה מבצעת מעצרים אלימים של מתמחים, שבסך הכל דורשים לקצר את שעות המשמרת מ־26 שעות ל־18 שעות, טלפנתי לאביו. "למה אתה נותן לו ללכת להפגנות, בנאדם? איזה שוטר יוריד לו פצצה, בשביל מה אתה צריך את זה?".

אבל אבא שלו שתמיד צוחק, צחק שוב. "מה זה נותן לו, קוף? הוא ילד גדול, שעושה מה שהוא רוצה. הוא חושב שזה נכון למחות נגד המציאות הזו, שבה מתמחה בכירורגיה עובד 26 שעות או יותר. מה יקרה אם המתמחה יהרוג איזה פציינט על השולחן, מה כותבים בדוח? טל"ח? תחשוב על זה, קוף, אנחנו לא במלחמה, אנחנו לא באירוע רב־נפגעים, זו המציאות של המתמחים". אמרתי לו שאני מסכים איתו, שאני מעריך שנגמרים כאן עשרות, אם לא יותר, של חולים בגלל טעויות אנוש. טעויות שנגרמות בגלל שיקול דעת לקוי של מתמחה, שפשוט עייף מדי בשביל לחשוב. והציבור אינו יודע על המחדלים האלה, כי שום גורם רפואי לא מתייחס לסוגיה. מישהו מת? אין דבר, נקסט. אולי מחר לא ימות מישהו.

מחאת המתמחים במרכז הרפואי ''שמיר'' (צילום: ללא קרדיט)מחאת המתמחים במרכז הרפואי ''שמיר'' (צילום: ללא קרדיט)

יולי אדלשטיין עסוק בלהיות גיבור מלחמת הקורונה. הוא נלחם על קרדיטים במאבק בקורונה, ביריב שאין לו סיכוי נגדו, כי קוראים לו ביבי. יולי הוא הסאנשו פאנצ'ו שלו. ברצותו של ביבי הוא ייתן לו לקשקש בפאתוס ממלכתי, וברצותו לא. זה בדרך כלל לא. מאבק המתמחים לא מעניין את יולי וחבריו באגם הדרעק. הם הרי מורמים מעם, אם לקו בנזלת חוס־וחולילה, מנהל בית חולים ידאג להם בעצמו, ומיטב הפרופסורים ייבשו להם את הנזלת. וכך גם חבריו בגועליציית האפסים.

השבוע הוארך בשלושה חודשים צו שמאפשר להמשיך להעסיק מתמחים במתכונת הקיימת. כמה שבאב ימותו בגלל הצו או יהפכו לנכים? מה זה חשוב? זה רק נזק סביבתי קלוש. סביר להניח שבתוך שלושה חודשים יהיו בחירות, אז למי בכלל יהיה ראש להתעסק עם מתמחים, ואיזו ממשלה בכלל תדון בעניינם?

אגב, בעולם הנאור השיטה שונה. מתמחים בכירורגיה, למשל, עובדים במשמרות של 18־16 שעות, עם הפסקה למנוחה. אני מניח שבזכות השיטה הזו מתפגרים פחות אנשים בניתוחים. זו רק הנחה. הרי לא מדובר בבדיקה שגרתית בטיפת חלב אלא בבתי חולים, שעוסקים בטיפולים מצילי חיים. תרופה שגויה, מינון שגוי, חיתוך עייף עם רעד קל ביד, ונגמר. סיבת המוות: דום לב. ככה מתים כולם, כשהלב מפסיק לעבוד. מה קרה בדרך? אלוהים גדול, אבל הוא לא היה איתנו, כי הוא לא אפשר למתמחה לנוח. זה מה יש, רבותיי, לא מספיק טוב לכם? תשלמו לניתוח בבית חולים פרטי, שבו הרופא הבכיר לא עובד 26 שעות ברציפות.

אתמול פרסם ארגון המתמחים "מרשם" הודעה לציבור שלפיה תיפתח שביתה של המתמחים, והם יעבדו לפי מתכונת שבת החל מיום שני. איני מבין את הצעד הזה. מה זו מתכונת שבת? תשבתו שביתה מלאה, אז יתחילו לספור אתכם. מה קרה? אימצתם את המור"ק הפוליטית של גנץ? זה לא עובד, עובדה. אבל אם תשבתו שבועיים, חודש, תגיעו להסדר. אה־לה־גר־קום־לה־גר, במלחמה כמו במלחמה, לא לוקחים שבויים. אבל אלה מתמחים ברפואה, הם לא יודעים לריב כמו פרץ יהושע מנמל אשדוד, או יורם אוברקוביץ' ז"ל מחברת חשמל. הם שובתים כנוע, מתחשב, מכיל. אז הסיכוי שלהם לתקן את מגיפת הטפשת הנרכשת הוא קלוש ביותר.

דיברתי עם האבא של הילד, אחרי שלמדתי קצת את המצב. יש לו אמצעים, לילד יש אזרחויות זרות, מדוע שלא יתמחה בחו"ל? ואולי יבנו עליו טייפ־קאסט ב"אנטומיה של גריי" בעונה 19? "אני לא מחליט, קוף", הוא שוב חייך. "אם הילד ירצה להתמחות בחו"ל, זה עליי. אבל הוא צריך לרצות, אני לא לוחץ. לילד יש אידיאלים, הוא לא ציני בגילנו". כן, זה המצב. הילד חברתי, אני רק מקווה שלא יצטרך לשלם מחיר על הדרך שבה בחר. כי במלחמות יש נפגעים, לכל הצדדים המעורבים.

נ.ב.

אחרי שנעקץ בפעם הראשונה שבה הזמין טיול לדובאי, יוסי סתומיאן נעקץ שוב. הפעם בגדול, ב־4,600 שקל. הוא הזמין חבילה לזוג, שילם מראש "לבנאדם, אתה לא מכיר אותו, אבל הוא בנאדם שמתעסק בטיולים". שימעל'ה הגמד ואני הפחדנו אותו שאם ייסע לדובאי הוא ימות שם מקורונה, ולא נבוא לחלץ אותו. אז הוא ביטל ו"הבנאדם" אמר לו שהלך הכסף, כי אי אפשר לבטל. "סתום, תשאל את הבנאדם אם אפשר להביא זוג אחר של מפגרים, שישלמו לך את מחיר החבילה", אמרנו לו. "הבנאדם" אמר לו שזה יעלה לו 200 דולר לגולגולת, החלפת התיירים. אבל עכשיו דובאי תהיה אדומה, אז אולי "הבנאדם" יפצה את יוסי סתומיאן ב־2,000 שקל, כי היו לו הוצאות. התחלנו לספור את הימים לקראת העוקץ השלישי של יוסי.
 
tguvot@maariv.co.il