אם בימים הקרובים יתברר שכחול לבן והליכוד הגיעו לפשרה כלשהי שבמסגרתה תידחה הודעת הפטירה הרשמית של הקריירה הפוליטית של בני גנץ, אתם מוזמנים לגרוס את הטור הזה ולשכוח ממנו. הוא נכתב בהנחת עבודה שהדהרה לבחירות נמשכת, ואין פתרון פוליטי מציאותי שיאפשר לשני הצדדים לרדת מעמודי התלייה שעליהם תלו את עצמם. מצד שני, בזמן שהטור הזה נכתב, מגיעים סימנים לכך שהצדדים חזרו לדבר.
הרופאים הצליחו להחזיר דופק חלש לפגר ושמו ממשלת האחדות הפריטטית. לכולם ברור שהבר מינן הזה כבר לא יקום על רגליו. השאלה היחידה היא אם יצליחו להחזיק אותו מחובר למכונת האקמו עוד כמה חודשים. אם זה יקרה, יזכה גנץ באות קלון שיוטבע על מצחו לנצח. הוא יהפוך לבדיחה שלא הצחיקה אף אחד. הוא יאכל את כל הדגים הסרוחים, ימצה את סאת המרורים וההשפלה ובסופו של דבר יגורש מהעיר וייקבר קבורת חמור פוליטית בקבר אחים שמקומו לא נודע.
הדרך היחידה של גנץ לצאת טוב מביטול הבחירות פשוטה: העברת חוק (מספיק רוב של 61) שקובע שאם תקציב 2021 לא עובר במועד, הכנסת לא מתפזרת. נקודה, סוף. החוק הזה סותם את הפִרצה שדרכה תכנן נתניהו להימלט לבחירות בלי לצאת מבלפור. האם נתניהו נואש מספיק כדי לתת את זה לגנץ? מסופקני. בימים האחרונים התפרסמה כאן ההצעה המסובכת יותר: להאריך את הכהונה של נתניהו בחצי שנה או יותר, לדחות את מועד ההתחלפות בין נתניהו לגנץ, לסתום את הפרצה, וכו'. כל זה כמעט בלתי אפשרי בלוח הזמנים הנוכחי. אין לקואליציה מספיק זמן, אין לקואליציה מספיק ידיים. הרכבת יצאה מהתחנה. היא דוהרת. אפשר לעצור אותה רק בדרך אחת, שפורטה למעלה.
הרבה זמן לא עמד נתניהו בפני דילמה כזאת. גם אם יסכים להמיר את האיום של גדעון סער ברוטציה, הוא עוד יצטרך להעביר את ההחלטה הזו בקבינט. לא, לא הקבינט המדיני־ביטחוני וגם לא קבינט הקורונה. קבינט בלפור. לא בטוח שיש לו שם רוב.
בואו נחזור למאי 2012. הצעת חוק פייקית למחצה של ח"כ רונית תירוש, שקבעה צינון מפוליטיקה לעיתונאים, גרמה למגיש "אולפן שישי" יאיר לפיד, להקדים את פרישתו מעיתונות ולהכריז על כניסה לפוליטיקה, ערב הבחירות. אלא שאז, לילה מר ונמהר אחד, אחרי שההצעה לפיזור הכנסת כבר עברה בקריאה ראשונה, שעות ספורות לפני שתעבור שנייה ושלישית, התכנסו בבית ראש הממשלה בבלפור ליאור חורב, נתן אשל ונציג אחד של אהוד ברק (הרוח החיה מאחורי המהלך) וסגרו על דרמה ענקית: שאול מופז וקדימה מצטרפים בדקה ה־90 לממשלה, נתניהו מתחייב להעביר חוק שוויון בנטל וישראל ניצלת מבחירות. נו, ואיך זה נגמר? בפארסה הנוראה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של העידן ההוא. מופז חתם על מסמך הקבורה של עצמו. שוויון בנטל לא היה. נתניהו אפילו לא שקל ללכת על זה. הממשלה קרטעה כמה חודשים, והתפרקה בקלון.
באותו יום שבו הושלכה פצצת האחדות, היה יאיר לפיד באטלנטה. הוא כבר התכונן לבחירות, ופתאום גנבו לו אותן. הוא היה מעוצבן. מי שהיה פחות מעוצבן היה היועץ המשפטי דאז של לפיד, עו"ד רונן אביאני. קרה לנו נס, אמר אביאני ללפיד ולהלל קוברינסקי. אין לנו תשתית, אין לנו מתנדבים, אין לנו מפלגה, בחירות עכשיו זה מוקדם מדי עבורנו. בדיעבד, נדמה לי שאביאני צדק. אלמלא נדחו הבחירות, לפיד היה גומר עם 4־5 מנדטים. מכיוון שהן נדחו, הוא קיבל זמן להקים מפלגה, לגייס 15 אלף מתנדבים, לארגן כסף, לחרוש את הארץ ולהפוך להפתעת הבחירות עם 19 מנדטים.
האם לפיד של אז הוא גדעון סער של היום? אולי. אם אכן תושג פשרה ותתפרק בעוד חצי שנה, זו תהיה מתנת ענק לסער, שיקבל זמן להתארגן ועוד פאשלות לממשלה. אם הפשרה תוביל לכהונה של נתניהו וגנץ עוד שנתיים עד ארבע שנים, ימצא את עצמו סער מבוסס בדמו שלו על קרקעית הבריכה הריקה, שאליה קפץ מוקדם מדי.
עכשיו לתרחיש השני: אין פשרה והולכים לבחירות. אז במקרה כזה, הגיע הזמן להגיד כמה מילים טובות (יחסית) על הרמטכ"ל ה־20 של צה"ל, האדם שבמותו (הפוליטי) יצווה כנראה למחצית מהציבור הישראלי את החיים בלי בנימין נתניהו. "אתם לא מבינים", אומר גנץ לקרובים אליו, "אני את התפקיד ההיסטורי שלי ממלא. את הייעוד שלי אני מקיים. אם אני לא אהיה ראש ממשלה, גם נתניהו לא יהיה ראש ממשלה. אני? מקסימום אלך הביתה, אחיה טוב. הוא יכול למצוא את עצמו הולך לכלא". כשאומרים לו שבסוף את השלל יאסוף גדעון סער, הוא אומר שזו טעות. "זו העבודה שלי. איפה היה גדעון סער לפני שקמה כחול לבן? מה הוא יכול היה לעשות אלמלא בלמנו את דהרת הטירוף של נתניהו שלוש פעמים רצופות, בפעם הראשונה ב־11 השנים האחרונות?".
גנץ וסביבתו מתוסכלים עד אימה אל מול ההתמוססות של כחול לבן וריצת האמוק של מצביעיה לעבר מגרש החניה המואר של גדעון סער. "הוא אידיאולוג ימני", אומר מי שאומר, "הוא חוזר בתשובה, דעותיו על מערכת המשפט לא רחוקות מאלה של איילת שקד, ובכל זאת תראה איך כולם רצים לשם". לא פעם נשמע בסביבתו של ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון הביטוי "אנחנו לא בבייס הנכון". הם מביטים בקנאה על הבייס של היריב ממול, שדבק במנהיג בכל מחיר, בכל מצב, בכל מזג אוויר.
גם אם יוכח שביבי הוא בכיר בג'יהאד האסלאמי או שודד קשישות עריריות, יצביעו עבורו. "ותראה אותנו", אומרים האומרים, "עומדים ובולמים וחוסמים כאן את כל הטרללת של מרכז הליכוד, מצילים את מערכת המשפט, מביאים לתחילת משפטו של הנאשם נתניהו, מטרפדים את הסיפוח לטובת נורמליזציה עם העולם הערבי, בולמים בגופנו את כל היוזמות המופרכות שמומטרות על המדינה הזו פעמיים בשבוע, וממשיכים לחטוף. זו בעיקר כפיות טובה".
את מה שעובר על גנץ מתארים בסביבתו במילה "שחיטה". לא כשרה אפילו. בחרנו במצביעים הלא נכונים, אומרים שם. כאלה שנפוצים לכל עבר, כמו בסרטי הנשיונל ג'יאוגרפיק המרהיבים שבהם נראה נחיל ענק של סרדינים נפוץ לכל עבר למראה צל חולף של כריש במים. המצביעים של כחול לבן מדקדקים בקלה כחמורה, לא נותנים צ'אנס, לא מבינים את האילוצים, לא קולטים שגנץ, כמו שנהג גבי אשכנזי להגיד (כשעוד דיבר), "קפץ על הרימון". אז הנה, הרימון מתפוצץ עליו עכשיו, ואין שכפ"ץ.
הפוסט מורטם על עלייתה ונפילתה של כחול לבן יזכיר פרק של "תעופה בחקירה". התרסקות בלי ניצולים. תפקידו ההיסטורי של גנץ ברגע זה הוא להמשיך לצעוד זקוף לעבר האבדון, בידיעה שזהו לא רק האבדון שלו, אלא גם של האיש שאותו הוא רצה להחליף. נכון, המחליף כבר לא יהיה הוא, אבל אם המשימה תושג, היא תירשם גם על שמו. זה לא יעניק לו מקום בחלקת גדולי האומה, אם כי אפשר לשקול ועדת חריגים. גנץ, יחד עם שאריות כחול לבן, צריך לא להרפות מנתניהו. להמשיך לדבוק בו, באש ובמים, לא לתת לו לזוז ימינה או שמאלה, להמשיך להגן על מערכת המשפט, להמשיך לטרפד את כל היוזמות ההזויות, להמשיך לשמור על הקופה (כמה שאפשר) ולצעוד איתו אל גורלו. בניגוד לנתניהו, לגנץ יש חיים אחרי המוות (הפוליטי). חיים די נוחים, אגב.
כן, הוא היה תמים. כן, הוא האמין לנתניהו. כן, נתניהו כייס אותו, רימה אותו, השפיל אותו, מעולם לא התכוון לחלוק איתו משהו, למעט צרות ואשמות. אבל אם אכן יהיו אלה הבחירות האחרונות של נתניהו, לגנץ יהיו מניות בכורה בהדחתו. הוא ניצח על תהליך הבלימה. הוא כבר לא ישתתף בתהליך הצליחה. כמשה על הר נבו, הוא יביט בארץ המובטחת ויבין שלא הוא יירש אותה.
הטור המלא פורסם במעריב סופהשבוע.