הכותרות הראשיות של “ידיעות אחרונות" בסוף השבוע הקודם זעקו בקול את חשיפת העיתון על אודות גברים ישראלים המגיעים לדובאי כדי לשכב עם זונות. בוויינט עוד חיזקו. “דובאי המכוערת: הזנות פורחת - הישראלים נוהרים", נכתב בעמוד הבית. “מאחורי המגדלים מסתתרת אמת אפלה. גברים ישראלים ממריאים ליעד בעיקר בשביל תעשיית הזנות".

המזרקה למרגלות בורג' ח'ליפה, דובאי, איחוד האמירויות. צילום: ג'קי חוגי

לא צריך להיות מומחה גדול בהבנת הנקרא כדי לקלוט את המסר. מכרו לכם מדינה מודרנית, עם מגדלי ענק וחדשנות טכנולוגית, אבל בתכלס - הישראלים נוהרים לשם כדי לשכב עם זונות (מה יש לנו מהמילה “נוהרים", אגב? איך היא הפכה לפופולרית כל כך?). זה לא רמז או ניואנס. הכותרת קובעת במפורש - “גברים ישראלים ממריאים ליעד בעיקר בשביל תעשיית הזנות", בדגש על “בעיקר". במילים אחרות: תדע כל אישה עברייה שאם בעלה נסע לדובאי בלעדיה, רוב הסיכויים שהכסף שלו לא הלך על ספארי דיונות במדבר.

אני לא מפקפק בעצם החשיפה. אין לי ספק שהיא מבוססת על עובדות, וגם שמדובר בתופעה מכוערת ומביכה. אבל (1): תיירות מין, מגונה ככל שתהיה, תמיד הייתה ותמיד תהיה. לא רק בדובאי, וממש לא רק בקרב ישראלים (ואפילו לא רק אצל גברים. ע"ע סרט תיעודי חדש על נשים אנגליות הנוהרות לגמביה באפריקה כדי לצוד גברים צעירים). ואבל (2): אני מכיר לא מעט אנשים שכבר פקדו את דובאי. אף אחד מהם לא עונה על המודל המתואר בכתבה. ברור, יש גם ישראלים אחרים. אבל השאלה היא, למה למסגר את כלל התיירות לדובאי תחת הסטיגמה הכל כך שלילית הזו? עיין ערך ה"בעיקר" בכותרת.

כל זה מצטרף לדיון מכוער, שמנוהל כמו תמיד ברשתות החברתיות, בדבר הדילים המהירים שנרקחו לדובאי וכוללים הופעות של זמרים מזרחיים (ישראלים). או אקטים “המוניים" אחרים, כמו מסיבת מנגל ענקית ששיאה הוא “מעמד שליפת העצם מהאסאדו". מושג מגוחך, ללא ספק, שבא לתאר בסך הכל על האש ראוותני. כל זה מתודלק בצילומים של סלבס ישראלים, כולם גברים, עטויים בגלביות ובכאפיות ומנפנפים בסמלי סטטוס של עושר, כמו מכוניות פאר וגו'.

השורה התחתונה של הדיונים האלה, שלוו בכתבות דומות כמעט בכל אמצעי התקשורת, פשוטה: דובאי זה מקום לערסים ישראלים טיפוסיים, שכרגע נמנע מהם לבלות באמצעי תיירות נחות כלשהו שבו הם התבוססו בימי טרום הקורונה.

ושוב, לא מדובר בהמצאות, אלא באופן המגמתי שבו בוחרים להציג את העובדות. כי במקביל לכל אלה, לדובאי הגיעו בעת האחרונה כבר רבבות ישראלים. חלקם השתתפו בטיולים מאורגנים רציניים ומושקעים, שלא לוו בזונות ובאסאדו, אלא ברעב אמיתי להכיר מקום חדש ואקזוטי. אחרים שטפו את האמירויות במסגרת מסעות עסקיים וניסיון לפרוץ לשווקים חדשים. גם בתחומים “גבוהים" כמו הייטק. אגב, חלק ניכר מהשבים סיפרו בהשתאות על מדינה מודרנית ומתקדמת, טכנולוגית לפחות, ועל מרכז עסקים בינלאומי שמשאיר לנו אבק.

אז למה, לעזאזל, חלק ניכר מהתקשורת הישראלית מעדיף להדגיש רק את הפן השלילי של התיירות הישראלית לדובאי? ההסבר הבלתי נמנע הוא כפול. קודם כל, מדובר ב"שלום של ביבי". וככזה, אי אפשר לפרגן לו עד הסוף וחייבים למצוא - כמעט בכוח - את הפן השלילי שבו. קודם זו הייתה “עסקת נשק", ועכשיו סתם מאורת זונות.

ההסבר השני, שמדאיג אותי הרבה יותר - כי הטירוף סביב נתניהו ייעלם בסוף - הוא גזענות. טהורה ומכוערת. אל תיסעו לדובאי, יש שם מלא ערסים. כלומר, גברים מזרחים, שכידוע מה שמעניין אותם זה זונות, מוזיקה גרועה ושליפת עצם מהאסאדו (הכשר). זה המסר, והוא ברור לגמרי. ישראלים בני תרבות לא צריכים להתקרב למקום כזה, שהוא גם ככה מאצ'ואיסטי, פטריארכלי ושמרני. לאן כן מומלץ להם לנסוע? כאן מגיע הטוויסט האירוני, שלא לומר הקומי - למרוקו! או, הנה ארץ ערבית שיש לה תרבות נהדרת, שווקים ססגוניים ואפילו שלג על פסגות ההרים. והכי חשוב - אין הרבה ישראלים ממוצא מרוקאי שפוקדים אותה כרגע.

דובאי (צילום: אלעד גוטמן)דובאי (צילום: אלעד גוטמן)

על הסכין

  • אני מתקשה להבין אנשים שמצד אחד מתלוננים כבר חודשים על אוזלת ידה של הממשלה בטיפול בקורונה ועל הנזקים החמורים הנגרמים לכולנו, ובאותה נשימה - מטיפים בעוז שלא להתחסן ומאמצים בהתלהבות כל תיאוריית קונספירציה לגבי הסכנה שבחיסונים. השאלה הבלתי נמנעת היא - מה לעזאזל אתם רוצים?

  • ובכלל, יש באוויר רמה מסוכנת של חוסר אמון ושל האדרת קונספירציות. גם כשנתניהו מתחסן בשידור חי, הרשת מלאה ספקות. למה הרופא הזריק לו בלי כפפות? למה הוא לא עטה מסיכה? מישהו צעק בחדר: פל... ומכאן שזה פלסבו. ועוד ועוד. הקורונה תיעלם, גם נתניהו, אבל הספקנות הזו הולכת והופכת לכרונית. וזה מסוכן מאוד.
  • "מקרטני 3", החדש של פול מקרטני, הוא עוד נדבך יפה באגדה האינסופית של המוזיקאי הענק הזה. בגיל 78, כשכל העולם עצר מלכת, הוא יצר אלבום שבו ניגן והקליט הכל לבדו, והתוצאה מרחיבת לב. מקבץ יפה של שירים קטנים־גדולים, עם הרבה קריצות לקלאסיקות עבר. לא יצירת מופת, אבל דרישת שלום מענגת מאדם בן 78 שלא איבד את הרעב.