משהו: הצעה למחקר: צבעים של מסיכות, מה זה אומר על בני האדם הבוחרים בהם? ירוק בנאלי, שחור, ורוד, דוגמה או הדפס שפם. פענוח פסיכולוגיית המסיכות.

איך תיראה 2021?

ביום שבו המדור הזה מתפרסם בדפוס ובאתר אהיה כבר אחרי חיסון. קיבלתי (בקלות) תור ליום חמישי. אהיה בין המחוסנים הראשונים בעולם. איזו מדינה! ותודה לכל מי שמגיע.

איך ייראה העולם בשנה הבאה? אסתפק בכך שהוא ייראה כמו כשעזבתי אותו והוא עזב אותי, בתחילת שנת 2020.
עולם, תחזור כבר. אליי קודם, אל כל שאר העולם, מקוטב לקוטב, מקו האורך 0 לקו האורך 0, בהמשך.

הסכמי אברהם לקידום העסקים

“שלוש בעשר בייגלה! שלוש בעשר בייגלה!", אני שומע אדם צועק בפתח מגדל גדול בעיר.
אחרי שנכנסתי לבניין, ויצאתי, שמעתי שהוא שכלל את הקריאה שלו, לקידום השיווק:
“שלוש בעשר בייגלה! הבייגלה הגיע מדובאי!".
ראיתי ישראלים נוהרים אליו מיד.

חדשות הזיהום

ימים יפים בין גשם לגשם, ואני סגור בבית. בעצם, זו פתיחה לא שלי. לי זה לא משנה. העולם שלי הוא מסך המחשב והמקלדת, וטוב לי בו. חוץ מזה, אף פעם אין לי זמן, והמטלות שלי רבות, ומענגות, ולא בא לי לוותר עליהן, ולכן כל יום הוא יום שאין בו זמן בלו"ז שלי לטיולים. בעל זבל.
אבל די, אשת נעוריי רוצה למרחב. לצאת. לכן ביום מימים אלה החלטנו לצאת לטיול קצר. קצר, כי נתברר שאף על פי שקבעתי, נתגלה ביומן שיש משהו בשעה חמש שלא ניתן לדחות.

“טוב, נוותר כבר", היא אומרת. כבר הסכינה עם גורלה המר איתי. אבל אני אמרתי: “לא. הבטחתי אז אקיים. נצא קצת לירוק".
הרעיון שלי היה לנסוע מתל אביב המאובקת ועכשיו היא סתם אבק רטוב, אל מקומות שבהם הטבע חוגג וירוק בחודשים אלה. זכרתי מהטיול השנתי של כיתה ה' שהייתי במקום ששמו נס הרים, והבטחתי לעצמי אז שלמקום היפה הזה בהרים השגיאים אשוב ביום מן הימים. עכשיו, במאה אחרת ועשרות שנים מאוחר יותר, ועד אחרי הצהריים בבית בחזרה, התכוונתי להגשים תוכנית זו.
“לאן נוסעים?", היא שאלה.

“אני לוקח אותך למקום יפה וירוק. נס הרים. נמצא לנו שם פינת יער במדרון סמוי של הר רם, נביט בטבע, נשב על כיסאות מתקפלים ונשאף אוויר אחר".

נסענו. אחרי שעה קלה בכבישי מישור החוף המכוערים לכיוון בית שמש, אמר הווייז “פנה שמאלה", והתחילה הבריחה מהציוויליזציה הציונית. היה ירוק ושקט. כשהרגשתי שאני ממש בחיק של חיק הטבע עצרתי. לא פניתי לחניון מוסדר. חלילה. הבטחתי טבע ולא טבע מאורגן, ואביא לה, ליפה בנשים, את הטבע.

פסענו, בהובלתי הבוטחת, לתוך יער מסולע. המון נרקיסים פרחו, והפתיעו אותנו, כי בחיי לא ראיתי הרבה נרקיסים, ואם כן - אז בשלוליות החורף במישור, ולא בהרים. הלכנו, ורציתי להתרחק ככל האפשר מהכביש, כדי להיות באמת בטבע, וגם, ובעיקר, כדי להתרחק מהפסולת והלכלוך.

זה הזמן לספר שהבטחתי טבע, אבל בינתיים פסעתי בין בקבוקי פלסטיק, ניירות שאפילו הגשם לא המיס, ניילונים, ועוד אשפה מסוג שאי אפשר לצפות לו כגון זגוגית ענקית של רכב, מנופצת, שמישהו החליט להיפטר ממנה דווקא במקום שבו הבטחתי לרעייתי טבע.

“לא נורא", אני אומר לה ולאפה המעוקם בשאט נפש, “נתקדם עוד קצת ונתרחק מהכביש". ואז אני מגלה עוד סוג של זיהום שזרוק שם בין הסלעים והסתווניות: מסיכות.

מסיכות זרוקות בכל מקום. אנשים עברו כאן. גם הם רצו טבע בתוך היער ובין הסלעים, אבל כשהם קמו ללכת הם השאירו אחריהם מסיכות.
בסוף, אחרי הליכה, מצאנו מקום בלי זיהום. ישבנו. בלי זיהום? אין דבר כזה כנראה. בסוף תמיד יתגלה איזה בקבוק. ואכן הוא התגלה, הפלסטיק שלו כבר עמום, אבל הוא רבץ שם על האדמה. הורס לה את התענוג שהיא ביקשה, ולי את מעמדי כמגשים לה חלומות.

הסכם שלום שלם

אני צופה בשיחה שמנסה ליצור הסכם בין פלסטינים לישראלים. הדוברים הם ד"ר תבאת אבו ראס מהצד הערבי ומירון רפופורט מהצד היהודי, והמנחה היא צעירה יפה וסימפטית מהצד העולמי. שמה ליזה ברוק, והיא אירית.

השיחה היא במסגרת תנועה ששמה “ארץ לכולם", עוד רעיון שמערער את החזון שתהיה ארץ ליהודים, אבל הכל מלא כוונות טובות וזכות שיבה לצאצאי הפליטים הפלסטינים, והתשובה לכל הפחדים של היהודים היא: לבניית אמון דרוש זמן. נאה. לקראת הסוף וכחיזוקית פורטה לתקווה, אומר מירון רפופורט למנחה מאירלנד: “את מאירלנד, אנשים חיו באירלנד במלחמה ובמאבק מאות שנים, ועכשיו אנחנו רואים איך הפרוטסטנטים תומכי בריטניה מצפון אירלנד רוצים קשרים עם אירלנד הקתולית, בגלל הברקזיט".

זה הרגע שבשבילו שווה לבלות שעות בדיוני שלום. המנחה מחייכת במצוקה מלאת חן, ואומרת תוך צחקוק מבוכה: “עליי לומר שגדלתי כילדה באירלנד, בדרום אירלנד. מעולם לא הרשו לי לבקר בצפון אירלנד, כי זה לא היה בטוח, ועד היום לא הייתי שם. ביקרתי בישראל, ביקרתי ברשות הפלסטינית, אני חיה היום בלונדון, אבל עדיין לא הייתי בצפון אירלנד. אני באמת חייבת לבקר שם".

פינת השלולית

השלוליות בימינו עברו לרשת, והנסיכות נפגשות ביניהן בקהילות אינסטגרם נחשבות. סָיְכּוֹ ווּמֶן (psycho.women) היא קהילת אינסטגרם תוססת כזו. כבר סיפרתי פעם על הקהילה הזו, שנערה החפצה בעילום שמה, מנהלת. ברשותה שניתנה לי, אצטט משפטים שהיא כותבת, ולפעמים גם מצטטת משפט ששולחים אליה. משפט כל יום. לדוגמה אחד:
“מה זאת אומרת ללכת על עקבים לא נחשב ספורט?".
או:
“זוגיות סופרים לפי חודשים רק כדי לראות כמה מחזורים הוא הצליח לסבול אותך".
או:
“חברות מעצבנות זה קשה. חברות יפות זה עוד יותר קשה".
ועוד אחד:
“אוי לא, הסגר הרס לי את התוכניות לא לעשות כלום".
אבל מה שהקסים אותי ממש הוא שיום אחד היא הציבה בפני K22 הנסיכות מזן צפרדעונות שעוקבות אחריה שאלה כזו:
איך את מתחילה עם מישהו שמוצא חן בעינייך?
רבו מאוד התשובות, אחת מהן מצאה חן בעיניי במיוחד:
“מבקשת ממנו לקשור לי את השרוך, ואומרת לו: I DO".