עכשיו, כשהחיסונים מבשרים על קצה של המגיפה (לא כל כך מהר ולא בוודאות מוחלטת) ובנימין נתניהו יחזור למוד של "תעשו חיים ותצביעו בעד מי שהביא את החיסון", יש טעם לנסות להבין את העולם פוסט־קורונה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מקבל את החיסון לקורונה (צילום: TPS)

לכאורה, הקורונה הייתה אמורה להעצים את המודעות בדבר הצורך בשיתופי פעולה בינלאומיים. להוביל למשל לשיתוף פעולה גלובלי בשינויי האקלים, או בצמצום הפערים הכלכליים שמאיימים של קיומם, כבודם ורווחתם של 99% מהאוכלוסייה.

למעשה, הסתבר שהעשירים של העולם שלפני קורונה, הגדילו את כוחם ואת יכולתם לשמר את השפעתם. ג'וזף סטדלר, ראש מחלקת צמרת בעלי ההון של הבנק השווייצרי UBS, חתום על דוח שקובע כי מגיפת הקורונה פסחה (עד אוקטובר) על עשירי העולם, שהצליחו להאדיר את הונם בתקופת הקורונה לשיא של למעלה מעשרה טריליון דולר. על פי סטדלר, בין אפריל ליולי הונם של המיליארדרים עלה ביותר מרבע (27.5%), וזאת בעוד מיליוני אנשים ברחבי העולם איבדו את מקום עבודתם או התקשו לגמור את החודש. ההצלחה הזו, על פי סטדלר, "עלולה לגרום לזעם ציבורי ופוליטי".

סטדלר הסביר כי "עשירי העולם הגיבו במהירות... 209 מיליארדרים התחייבו לתרום 7.2 מיליארד דולר בין מרץ ליוני... וסיפקו מענקים לא מוגבלים שאפשרו לארגונים להחליט כיצד להשתמש בהון". זו כמובן טיפה בים ותרגיל במירוק עוונות. כשנשאל האם יש סיכון שהחברה תתקומם נגדם השיב "כן". "האם הם מודעים לכך?" "כן".

לא צריך להיות בנקאי שווייצרי בכיר כדי להגיע למסקנה שאם לאיש אחד יש הכל ולמיליארד אנשים אין כלום, התוצאה עשויה להיות זעם. ולא צריך להיות דעתן כדי להניח שבעקבות הקורונה ראוי שיתחולל משבר או שינוי כלכלי חובק עולם.

כשאנשים ירעבו, כששירותי מדינה בסיסיים יחרקו, תתעורר ביתר חריפות השאלה איך יחולקו המשאבים והעושר כך שהאחוזון העליון (שוב) לא יהיה המנצח שייקח את הכל. ובעיקר תצוף התהייה הקודרת: האם כל הטוב הזה יקרה תוך בחירות בדרך דמוקרטית, או במהלך מהפכת קטיפה או התפרצות אלימה של בוזזים ברחובות זועמים.

כשההון הגדול מנהל את המדינה, וזה המצב בישראל ובארצות הברית, אין לבעלי ההון שום סיבה להיפטר מרכושם ללא קרב. בדרך כלל החוק והרשויות לצדם. מהפכה אלימה היא לא מחזה נעים. המהפכות הצרפתית והקומוניסטית היו מרחצאות דמים ואפילו הקיבוץ בישראל נכנע בקלות ובעונג זעיר בורגני לזעיר קפיטליזם שהתפתח סביבו.

בכלל, מדינות שהפער המעמדי בתוכן מאוזן (כאילו) על ידי תקציבי רווחה, לא נוטות להרוג ולהיהרג על רפורמה כלכלית דרסטית. במדינות מרוששות כמו באפריקה, שבהן אין חוקי משחק בולמים ומאזנים, אכן מתחוללות מהפכות אלימות. אלא שהן מחליפות שליט מושחת אחד בשני. המסקנה המייאשת היא שמה שהיה הוא שיהיה. המהפכה האמיתית תצטרך לחכות.