רק ההיסטוריה יכולה לזמן צירוף מקרים אירוני כזה. ביום שבו הכנסת קרסה אל תוך עצמה והתפוגגה, התכנס בג”ץ בהרכב מורחב של 11 שופטים לדון ב־15 עתירות נגד חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום).

רק כמה מאות מטרים מפרידים בין שני סמלי השלטון, ונדמה שתהום פעורה ביניהם. מחד, הכנסת שאינה מצליחה לייצב את המערכת הפוליטית, חבריה מרדדים את השיח ומשרתים אינטרסים פוליטיים צרים. מאידך, בית המשפט העליון שמתבקש לשמש שומר הסף של הדמוקרטיה. די להקשיב לשפה כדי להבין את הפער.

בכנסת קראה ח”כ אסנת מארק לח”כ מיכל שיר “כלבה”, ובבית המשפט העליון פנו עורכי הדין אל הנשיאה אסתר חיות במילים “כבודה”. באחד הרגעים שבהם נסוב הדיון על שנמוך מעמדה של השפה הערבית תהתה חיות אם המילה “שנמוך” מקובלת באקדמיה ללשון. השפה מספרת סיפור.

הרשות המחוקקת גוררת את ישראל למטה לעוד מערכת בחירות, שצפויה להיות גדושה בפלגנות, השמצות, שנאה ואלימות. מנגד, הרשות השופטת מתבקשת לבצר את הנורמות החברתיות, לבסס ערכים דמוקרטיים ולקבוע הלכה ביחס לחוק שבליבת המחלוקת בחברה הישראלית.

בצעד חריג שיגר יו”ר הכנסת יריב לוין מכתב לנשיאה שבה טען כי הכנסת היא גם האסיפה המכוננת, ולכן “עצם הדיון בבית המשפט העליון בעניינים של חוקי יסוד מהווה קריאת תיגר על העקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר של ריבונות העם, הפרדת הרשויות ושלטון החוק”. לוין רוצה למנוע בכל מחיר ביקורת שיפוטית של בית המשפט על הליכי חקיקה בכנסת.

מנגד, תהו השופטים במהלך הדיון, מה יקרה אם הכנסת תגביל בחוק יסוד את זכות ההצבעה לנשים או לערבים? נשמע מופרך? לא עד כדי כך. חוק יסוד: הממשלה תוקן אך לפני כמה חודשים רק כדי לשרת אינטרסים פוליטיים.

למעשה הכנסת חלשה יותר משהייתה אי פעם. בפועל, ראש הממשלה מקיים שלטון יחיד. על פיו יישק דבר. ברצותו מקים קואליציה, וברצותו מפרק ומרסק את שותפיו ללא תקנה. שאול מופז, אהוד ברק ובני גנץ הם רק דוגמאות. בדרך הוא רומס גם את שלטון החוק.

בנאום בחירות שנשא שלשום הוא שיבח את הישגיו הרבים, האשים את יריביו הקטנוניים והפנה חצי רעל למערכת אכיפת החוק כשטען בלי למצמץ כי הולכים לבחירות בגלל “דיקטטורה של פקידי השמאל” (נתניהו כמו ב”מבצע סבתא” מתחיל הכי מהר ואז מגביר). שרי הממשלה פועלים על פי הנחייתו. חברי הקואליציה מדקלמים כמריונטות את דף המסרים שמגיע מבלפור. וממילא לְאופוזיציה נטולת רעיון מלכד אין כוח לנהל סדר יום. מעולם לא שלטו מעטים כל כך באפקטיביות רבה כל כך.

אישורו של חוק הלאום לפני יותר משנתיים לא היה רגע מכונן בהיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל. הוא אושר אומנם ברוב קולות של חברי הכנסת, אך תוך מחלוקת עמוקה בחברה הישראלית. מי שעקב אחרי הדיונים בזמן אמת, חש בכוחנות הפרלמנטרית ובמוטיבציה הלאומנית שהניעה אותה. בניגוד לחוק הלאום, דווקא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שאושר ברוב רגיל היה פרי של שיתוף פעולה וקונצנזוס בין שמאל לימין (דן מרידור ואמנון רובינשטיין).

כל אלה הרומסים ברגל גסה את עקרון הפרדת הרשויות ומחלישים ביודעין את הכנסת כדי לבסס את עריצות הרוב, נזעקו נגד סמכותו של בג”ץ לדון בעתירות נגד חוק הלאום. טוב שבית המשפט לא שעה לקולותיהם ולא דחה על הסף את העתירות מחמת אי־שפיטות מוסדית ומהותית. השאלה מה יפסוק ביחס לפגיעתו של החוק בעקרון השוויון היא שאלה חשובה, אבל יותר מכך נחוצה הכרעתו בנוגע לסמכותו לעשות ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד שקבעה הכנסת.

לנוכח עוצמתה של הרשות המבצעת ורפיסותה של הרשות המחוקקת, וככל שמערכת האיזונים והבלמים נחלשת, לבג”ץ אין ברירה אלא להיות אקטיבי.