הנתונים שפורסמו לאחרונה, המצביעים על מיעוט חיילים מיישובי הפריפריה ביחידת העילית הטכנולוגית 8200, הם מדאיגים אך אינם אמורים להפתיע. כבעלים של גוף מקצועי שיש לו שיתוף פעולה רחב עם עמותת 8200 וכפעילת ציבור המעורבת עמוקות בנושא, אני יכולה לומר בצער שהנתונים הללו מתכתבים עם נתונים אחרים. למשל, מיעוט של חברות הייטק הפועלות בפריפריה.
כמעט בכל כנס ומעל כל במה - בימים שבהם עוד היו כנסים פיזיים - טענתי בלהט כי ההשפעה החיובית של ההייטק הישראלי ופירותיו לא מחלחלת לאוכלוסייה בפריפריה. ומה הפלא? רוב רובו של ההייטק מרוכז בתל אביב רבתי, על ציר רמת החייל־הרצליה פיתוח, ואילו לפריפריה מגיעים רק פירורים. התמונה עגומה: 77% מחברות ההייטק הישראליות פועלות במחוזות תל אביב והמרכז ו־78% ממשרות השכירים בחברות ההזנק מרוכזות במחוזות אלה. כך יושבת מרבית הכלכלה החדשנית והצומחת של ישראל במרכז, בעוד מרבית הכלכלה המסורתית יושבת ברובה בפריפריה.
8200 מקצינה את המצב עוד יותר. מדובר באחת המקפצות החברתיות־כלכליות החשובות בחברה הישראלית. בוגרי היחידה, הנהנית מהילה של זוהר, נחטפים מיד עם שחרורם בידי חברות ההייטק שממילא נמצאות במרוץ מתמיד אחר טאלנטים. הם זוכים למשכורות גבוהות ולקידום מהיר, ודרכם בהמשך - אל הבונוסים, הקמת הסטארט־אפים והאקזיטים - סלולה. חלק מיוצאי 8200 אף מוצאים עבודה טרם השחרור.
במונחים כספיים, בוגרי 8200 נמצאים בחוד החנית של שוק העבודה, והם מרוויחים כ־20% מעל השכר הממוצע בשוק לתפקידים זהים. הואיל ומרביתם יועסקו בתעשיית ההייטק, שברובה מרוכזת ברדיוס של 30 ק"מ, קרוב לוודאי שיתגוררו ב"מדינת תל אביב" רבתי. המשמעות היא ברורה: ההייטק הישראלי, בתהליך ארוך שנים (שלושה עשורים לפחות), משעתק את עצמו במקום להרחיב את גבולותיו.
אל לנו להתבלבל. טוב שב־8200, אחת היחידות החשובות לביטחון ישראל, משרתים חיילים וחיילות מצטיינים שהתברכו בכישורים מעולים. עיני גם לא צרה במשכורותיהם לאחר השחרור. אדרבא, שירוויחו וייהנו מפרי שכלם ועמלם, כחלק מכללי המשחק של כלכלה חופשית. אולם אסור להשלים עם כך שהמסלול החשוב ביותר למוביליות חברתית בחברה הישראלית חסום בפני נערים ונערות תושבי הפריפריה.
מערכת חינוך כושלת
אז מה צריך לעשות?
נתחיל דווקא ממה שאסור לעשות: בשום אופן אסור לייצר העדפה מתקנת מלאכותית. הניתוב למקצועות צבאיים חייב להיעשות על פי כישורים, ודאי במקצועות טכנולוגיים מורכבים שגורל המדינה תלוי בהם. אסור להתפשר על איכות, ואין מקום להורדת הרף - אפילו לא כדי להבטיח ייצוג נאות של האוכלוסייה המוחלשת.
מכאן שהדרך היחידה להתמודד עם הבעיה היא על ידי הגדלת היכולות הטכנולוגיות והאוריינות הדיגיטלית של הנערים והנערות בפריפריה, כך שהם יוכלו לעבור בעצמם, וללא קביים מלאכותיים, את רף האיכות הדרוש לצה"ל. זה צריך להיעשות כבר בגיל צעיר כדי להבטיח לאותם נערים מסלול צמיחה מובנה ועתיד כלכלי משופר.
הכתובת המרכזית לכך היא כמובן מערכת החינוך. בהינתן שההון האנושי של ישראל הוא הנתיב הקריטי ביותר בהבטחת עתידה הכלכלי של ישראל ושימור יתרונה היחסי בזירה הטכנולוגית העולמית, עליי לקבוע בצער כי מערכת החינוך כיום - זו שאמורה לייצר את התשתית האנושית לכלכלה הישראלית - איננה מסוגלת לעמוד במשימה.
ולא, לא מדובר רק על כסף. אף שההוצאה לתלמיד בישראל נמוכה יחסית למדינות ה־OECD, דבר הנובע בין היתר משיעורי הילודה הגבוהים בישראל, המדינה משקיעה בחינוך פלח גדול מאוד מתקציב הממשלה ביחס ל־OECD. בשנת 2017 הייתה ההוצאה הלאומית לחינוך במוסדות חינוך בישראל 7.2% מהתמ"ג, לעומת 5.6% במדינות ה־OECD.
גם הטיעון על שכר נמוך למורים בישראל הוא מיתוס. במחקר של פורום "קהלת" הוכח, כי ישראל ממוקמת בתחום זה באחד המקומות הגבוהים ביותר ב־OECD וכי המורים מרוויחים כיום שכר הדומה לשכרם הממוצע של בעלי תואר ראשון בישראל. פירוש הדבר שהקצאת עוד כסף למערכת הכושלת ששמה "מערכת החינוך" היא זריקת כסף טוב בעקבות כסף רע.
פערים דיגיטליים חמורים
הבעיה במערכת החינוך היא משולשת: מבנית, ניהולית וארגונית. זו מערכת אנכרוניסטית שעבר זמנה. היא סובלת משיטות הוראה מיושנות, ממורים באיכות נמוכה, מעודף בכוח אדם ומאבטלה סמויה, מניהול ריכוזי ובזבזני, ומעל הכל - מארגוני מורים כוחניים שחוסמים כל אפשרות לשינוי. מי שיכול, שולח את ילדיו לבתי ספר מיוחדים.
זה בולט בייחוד בתחום הדיגיטלי. עוד לפני הקורונה סבלה מערכת החינוך מפערים דיגיטליים חמורים, אבל המעבר ללמידה מרחוק הביא אותם לשיא ביטויים. שוב המערכת נאלצת לאלתר פתרונות כמו פתיחת ספריות עירוניות שיוקמו בבתי הספר ובהן יושאלו המחשבים לתלמידים ממשפחות מעוטות יכולת.
גם כאן נוצר מעגל קסמים. ילדים שנמצאים בנחיתות ניכרת בכל הקשור לחינוך ולהשתלבות בשוק העבודה, ובעתיד הרחוק יותר, אפילו ברמת המעורבות האזרחית. בתמונת ראי הפוכה, העוני משכפל את עצמו ויוצר דור נוסף של עוני.
הפתרון הוא שיתוף פעולה בין השלטון המקומי למגזר השלישי: כדי לשנות את מערכת החינוך מהיסוד נדרשת רפורמה מהותית שספק אם אפשר ליישמה בתנאים הפוליטיים הנוכחיים. ולכן חובה על הממשלה לנקוט יוזמה לשינוי המצב, גם בהיעדר רפורמה חינוכית, מתוך גישה המודעת להשלכות החברתיות של הייצוג העגום של הפריפריה ביחידות הטכנולוגיות הצבאיות.
בראש ובראשונה, עליה לעודד יוזמות שכבר מתקיימות בשטח. למשל, תוכנית "מגשימים" ללימודי סייבר, שמתמקדת בטיפוח בני נוער מוכשרים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, במטרה להגדיל באופן משמעותי את ייצוגם ביחידות העילית הטכנולוגיות של צה"ל, בייחוד בחיל המודיעין. התוכנית, שיזמה קרן רש"י, עונה על הצורך הגובר במומחי סייבר במערכות הצבאיות והאזרחיות, ובה בעת מאפשרת לצעירי הפריפריה לעלות על מסלול מבטיח לקראת מוביליות חברתית.
תוכנית זו יכולה להיות מודל לפעילות מתמשכת כלל־לאומית, שבמרכזה האצלת סמכויות בתחום החינוך לרשויות המקומיות ושיתוף פעולה בין הרשויות לבין עמותות חברתיות במגזר השלישי. אלה נהנות מחופש פעולה רחב יותר מזה של מערכת החינוך הממוסדת והביורוקרטית, הן גמישות יותר מבחינה תפעולית והן גם יכולות לגייס משאבים כספיים נוספים.
שילוב כוחות כזה יכול להיות זרז לשינוי חברתי עמוק, שראשיתו בהקניית יכולות ומיומנויות דיגיטליות לנערים ולנערות בפריפריה, שיאפשרו להם להשתלב ביחידות הטכנולוגיות של הצבא.
אי־שוויון חברתי
בעשורים האחרונים גם הפכה ישראל למדינה שוויונית פחות. אם בשנות ה־50 וה־60 של המאה שעברה הייתה יכולה ישראל להתגאות בכך שהיא אחת המדינות השוויוניות במערב, משנות ה־80 ואילך, בואכה שנות ה־2000, היא הפכה לאחת המדינות הכי פחות שוויוניות, שנייה רק לארה"ב.
גם הניסיונות - המבורכים כשלעצמם - של הממשלה לקרב את ההייטק לפריפריה עדיין לא רשמו הישגים מספיקים. לפי הלמ"ס, הפריפריה לא מצליחה להצמיח די סטארט־אפים, ודאי לא בהשוואה למרכז.
התמונה שנשקפת לנו מנתוני 8200 היא קשה. אני משוכנעת שאי שם באחד מיישובי הפריפריה יושב או יושבת נער או נערה מוכשרים מאין כמותם, שיכולים להיות פרופ' דן שכטמן הבא או פרופ' עדה יונת הבאה - שניהם חתני פרס נובל לכימיה. החשש שרק בגלל היעדר משאבים משפחתיים מספיקים, לצד מערכת חינוך כושלת, הם עלולים להחמיץ את מימוש הכישורים הטמונים בהם הוא מעציב ומדאיג.
משימה לאומית מרכזית
כמי שעמדה בראש המאבק להעברת יחידות המודיעין לנגב, בדגש על היחידות הטכנולוגיות, אני אופטימית וסבורה שאפשר לשנות ולבנות חברה שמעניקה כלים והזדמנויות גם לאוכלוסיות החלשות.
יש לזכור שישראל אינה מדינה רגילה שיכולה להישאר שוות נפש לנוכח אי־שוויון כה חמור וריכוז הכוח הטכנולוגי במטרופולין תל אביב. ממשלות ישראל לדורותיהן, וללא קשר לשיוכן המפלגתי, חרתו על דגלן את הצורך לקדם חדשנות בפריפריה. כך היה בעת הקמת לשכת המדען הראשי, וכך, וביתר תוקף, בעת הקמת רשות החדשנות. הכנסת, בחקיקה שהקימה את הרשות, שמה דגש מפורש על קידום חדשנות טכנולוגית בפריפריה כמטרת מדיניות מרכזית של הרשות.
המוטו המרכזי כיום בקרב ממשלות בעולם הוא "צמיחה מכלילה", כזו שכל חלקי החברה שותפים לה. ההייטק הישראלי הוא הקטר שמוביל את המשק ורק על ידי שיתוף רבים בפירות הצלחתו נוכל להבטיח צמיחה מכלילה וחברה בריאה.
בד בבד יש להציב את החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי. מאז ראשיתה הציבה התנועה הציונית את החינוך בראש סדר היום של התקומה הלאומית. צריך לחזור לכך, בדגש על חינוך דיגיטלי, כי האנושות צועדת בכיוון זה, והקורונה הוכיחה זאת ביתר שאת.
זו משימה לאומית־ציונית מרכזית לעשור הבא - הן לטובת הפריפריה והן לטובת מדינת ישראל.
הכותבת היא שותפה־מנהלת בקבוצת לוצאטו, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן־גוריון ויו"ר עמותת "יחדיו" מייסודה של קרן רש"י