לאזרחים ותיקים כמוני, מפת הסקרים הנוכחית מגלמת סוג של חזון אחרית הימים. חזון שבמסגרתו ארבע רשימות ימין ממלאות את פני הספקטרום הפוליטי ומקבלות יחדיו כ־70 מנדטים. אם מוסיפים את החרדים כספיחים לקואליציה לאומית, מגיעים לסביב 85 מנדטים. אכן, בלתי נתפס.
לא פחות בלתי נתפסת היא העובדה שמי שמתחרים על הקולות במרכז המפה הם גדעון סער, נפתלי בנט ואיילת שקד - אנשי ימין אידיאולוגי מובהקים. כאשר אפילו אביגדור ליברמן, תושב נוקדים, מקפיד לציין עד כמה הוא נמצא ימינה מנתניהו. ולא לשכוח את ההדגשות החוזרות ונשנות של יאיר לפיד, מנהיג המפלגה המשמעותית היחידה שמחוץ לימין, שהוא לא איש שמאל. ואיפה השמאל? הצטמצם לחיק הזניח מאוד של מרצ, בעוד שאפילו אצל המפלגה הערבית האנטי־ציונית, המשותפת, נרשמים סימני ריסוק.
אין ספק שהסיטואציה הדרמטית החדשה הזו באה על רקע התמוטטות כחול לבן והאכזבה מהציפייה לישועה מגנרלים ומשמות מפוצצים. אבל הציבור הישראלי מכיר את התפיסה של ראשי הרשימות, ולפחות לפי הסקרים, הוא מעניק תמיכה גורפת לימין המדיני־ביטחוני המובהק.
נכון שמבחינת חלק מהמצביעים הנוכחיים של סער ובנט, הנושא המדיני־התיישבותי, אפילו המשפטי, אינו נמצא במוקד. הם מחפשים מנהיגות נקיית כפיים, בעלת יושרה, כזו שמציבה את השליחות והציבור לפני טובתה האישית, בניגוד למה שאנחנו מקבלים עכשיו.
ונכון שאלמנט ה"רק לא ביבי" הפך למרכיב מרכזי בהחלטה האלקטורלית הבאה, כמעט חזות הכל אצל אנשים מסוימים. עד כדי כך שפרדוקסלית, מרכיבי מחאת בלפור עוזרים בעקיפין למחנה האידיאולוגי השני. מבחינתם, דגל ה"רק לא ביבי" דחק כל נושא תוכני־אידיאולוגי, שפעם חרץ גורלות והכריע בחירות.
אבל כל זה רלוונטי רק לשולי הסיפור. העיקר נעוץ בעובדה שחילוקי הדעות המדיניים־ביטחוניים־התיישבותיים הפסיקו להיות נושא מרכזי, כיוון שהוכח שאין שחר לתפיסת המחנה שמכונה שמאל. דרכו של הימין הקלאסי התנחלה בלבבות ומזינה את מי התהום של תפיסת העולם הישראלית. אחרי שנות שני דורות, הבין הרוב המכריע שהוויכוח בשאלה כן או לא שטחים ופלסטינים הוא תיאורטי וחסר משמעות.
הפלסטינים עצמם עזרו מאוד לקדם את התובנה הזו שלנו, כמו גם שני הניסויים האמפיריים של אוסלו וההתנתקות, שהמחישו לאן מובילה דרכו הקלאסית של השמאל.
עזר גם השגשוג הכלכלי־מדיני של מדינת ישראל ואפילו ההסכמים האחרונים עם מדינות ערביות, מה שריסק סופית את הפרדיגמה השגויה של השמאל הבינלאומי, שלפיה מדינת ישראל לא תוכל לשגשג ללא כניעה לדרכו של יאסר ערפאת. כך, השיירה הציונית נמצאת היום במקום שונה לחלוטין מזה שבו הייתה לפני דור או שניים. דרכו של הימין האידיאולוגי, המדיני־ביטחוני, הפכה לדרך המלך.
אלא שדווקא תמונת הסקרים המבטיחה כל כך מבחינת דרך הימין, מחדדת את גודל ההחמצה שבפתח. אף על פי שהליכוד, תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו יוכלו לכונן ביניהן קואליציה הומוגנית ויציבה, סביר שהימין לא יצליח להרכיב ממשלה - וכך נמשיך לנוע במסלול אובדני של בחירות חוזרות ונשנות, עד שהאיש הגורם לכל זה יפרוש מהחיים הפוליטיים. האיש הוא כמובן בנימין נתניהו, המנהיג היחיד מהמחנה שלא יצליח לכונן ממשלה.
כמו שזה נראה עכשיו, לפחות סער וליברמן יעמדו בדיבורם ולא ייכנסו לקואליציה בראשות נתניהו, לכן הליכוד לא תוכל לאסוף די מנדטים כדי להרכיב קואליציה כלשהי. ממילא הימין הישראלי, דווקא בעת ניצחונו האידיאולוגי הגדול, לא יוכל לממש את השקפת עולמו. אומנם הכללת נתניהו בהגדרת "ימין" היא בעייתית במיוחד, אבל הוא נתפס כימין בידי מצביעיו ודי בכך. למעשה, כל חבר ליכוד אחר, לו יעמוד בראש המפלגה, יוכל להרכיב בתוך ימים קואליציה סוחפת והומוגנית. כ"ץ, לוין, אדלשטיין, ברקת ואחרים יצרפו את יתר המפלגות בקלות וילכו לנשיא. רק לא נתניהו.
גם לו כל טענות נתניהו ותומכיו היו נכונות, גם לו הוא היה זך כשלג, איש אמת, אידיאולוג מובהק ומנהיג דגול, האחריות הלאומית הייתה מחייבת אותו לפרוש מהחיים הפוליטיים. טובת הדרך, המפלגה והמדינה הייתה מכתיבה לו להגיע לעסקת חנינה וללכת הביתה. כי עצם הנוכחות שלו בראשות הליכוד לא רק שמונעת ממדינת ישראל ממשלה יציבה ואחראית - היא מסכלת את יכולת מחנה הימין לממש את ניצחון דרכו.
ידיים קשורות
מה גורם לפלסטיני צעיר מהשומרון להבחין בחייל קרבי שניצב עם נשק, אפוד וקסדה בפתח יישוב, לצעוד ברוגע לעברו, להביט לו בעיניים, להדליק בנונשלנטיות בקבוק תבערה ולהשליך אותו לעבר החייל? איך הוא לא מבין שבצבא סביר של מדינה נורמלית, החייל הזה ירים את הנשק ויחסל אותו, עוד קודם שיספיק למצמץ?
ובכן, המחבל הפלסטיני פשוט מכיר אותנו. מכיר את הצבא, המפקדים, הפקודות, המנהיגים, היועצים המשפטיים ובית המשפט העליון. בדיוק משום כך הוא גם יצא חי ושלם מאירוע שכזה, שהתרחש במוצאי שבת בפתח היישוב קדומים שבשומרון.
אז הרמטכ"ל הוציא הודעה נזעמת, והמח"ט נזף במפקדים, והחייל, העלוב יש לומר, הועבר לתפקיד לא קרבי. אבל שום דבר לא השתנה ולא ישתנה עד שלא נהפוך הכל מהיסוד. עד שלא תהיה לנו מנהיגות, כזו שתיתן פקודה, שלפיה אף טרוריסט עם אבן, סכין, בקבוק תבערה או רובה לא יוצא חי מאירוע שבו הוא מנסה לפגוע בחיילים או באזרחים ישראלים.
ולמה שמחבל צעיר לא יעשה מה שעושים כולם, והרי הוא יודע מה קורה בדרך כלל למיידי אבנים ובקבוקי תבערה. כלום. לתקשורת מגיעים רק האירועים שמונצחים באופן מקרי, כפי שאירע בחודש אוגוסט האחרון בחברון, כששני נערים ערבים רגמו חיילים באבנים במשך דקות ארוכות, חוזרים שוב ושוב ללא מורא, ניצבים במרחק של שני מטרים, מביטים בפני החיילים הקרביים ומנסים לרסק להם את הפרצוף. יודעים היטב שהחיילים יעמדו כמו סמרטוטים קשורי ידיים ומקסימום ייסוגו לאחור.
מקרים שכאלו הם הרי מעשה של יומיום, כי איזה חייל, אמיץ ככל שיהיה, רוצה להסתכן בכך שיעמידו אותו לדין כיוון שחיסל טרוריסט שיידה בו אבן או בקת"ב? בדיוק כפי שמח"ט בנימין לשעבר ישראל שומר הסתבך לפני חמש שנים, כאשר ירה במחבל שיידה על הג'יפ שלו בלוק וניפץ את השמשה הקדמית. הוא עשה בדיוק את מה שצריך - הרג את מי שניסה לרצוח אותו. אבל בעקבות צילומים של ארגון האויב, בצלם, נפתח לו תיק במצ"ח, והקידום שלו עוכב.
יכולים הרמטכ"ל והמח"ט להזדעק, להוציא הודעות נזעמות לתקשורת ולנסות לטשטש את האמת המביכה והמסוכנת. אבל עד שבעלי הדרגות לא יודיעו לראש הממשלה שהם פושטים את המדים אם ממשיכים לקשור להם את הידיים, דבר לא ישתנה. מה גם שכל עוד נתמיד להתבלבל בין אויב לאוהב, לאפשר לקצינים שלנו להתרועע עם בכירי צבא האויב של הרשות הפלסטינית, הבלבול ימשיך להתעצם. נמשיך להיות צבא ומדינה חסרי כבוד עצמי, שמעודדים את הטרור הערבי כנגדם במו חדלונם.