זו הייתה שנה לא נורמלית גם במונחים של המזרח התיכון. מדינות מתפרקות, מדינות שבדרך להתפרקות, נורמליזציה עם ישראל, המשך עליית הכוח האיראני, החרפת המלחמה הגלויה והנסתרת בין איראן והמדינות הערביות הסוניות, ומעל הכל, כמו בכל מקום אחר בעולם, זו הייתה שנת הקורונה עבור מדינות האזור.

והכל על רקע עשור בדיוק לאביב הערבי. ב־17 בדצמבר 2010 הצית עצמו צעיר תוניסאי בשם מוחמד בועזיזי והחל גל של מחאות אדירות, הפגנות, מהפכות, מלחמות אזרחים ומה לא בעצם. את ההשלכות של אותו "אביב ערבי", שהפך ל"חורף אסלאמי" ולמסע כיבושים של מפלצת בשם דאע"ש ואז למלחמת הישרדות של מה שנותר ממנו - ניתן כמובן לראות עד היום במקומות רבים כל כך.

תימן, לדוגמה, לא הצליחה להתאושש ממלחמת האזרחים הקשה שפקדה אותה בעקבות האביב הערבי. כך גם לוב, שהפכה לזירת לחימה בין מדינות מוסלמיות (טורקיה, מצרים) עם מעורבות רוסית כבדה במתרחש שם, אך ללא זכר למה שהייתה מדינת לוב בעבר.

ההסתכלות קדימה לקראת החודשים הבאים מעוררת חשדות כבדים שבשנת 2021 אנו עלולים להיות עדים להמשך התפוררותן של מדינות שונות במזרח התיכון, בעיקר אלה שאינן עשויות מקשה אחת מבחינה דתית ועדתית, ובראשן לבנון ועיראק. שתי המדינות הללו, המורכבות מכתות דתיות יריבות, בעיקר סונים ושיעים, ובלבנון גם מדרוזים ונוצרים - חוו גלים נרחבים של הפגנות ומחאות ציבוריות בקיץ 2019.

היה מי שהגדיר זאת אפילו כ"האביב הערבי 2.0". המחאה הזו דעכה, בין היתר על רקע התפשטות הקורונה. אם המגיפה תיעלם בקרוב מהאזור בזכות החיסונים, המחאה נגד השחיתות הציבורית הפושה בכל מקום עשויה להתחדש, וקשה לצפות לאן הדבר יוביל.

אך מעבר לכך, "האביב הערבי" הבליט את הדור הצעיר במזרח התיכון, זה שכמעט לא נהנה מסיקור בכלי התקשורת ואף זכה להתעלמות כמעט מוחלטת של גופי המודיעין השונים. אולם הדור הזה, בשנת 2020 יותר מתמיד, כבר רווי אכזבות ומגלה ספקנות רבה כלפי כל פוליטיקאי באשר הוא. ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין, סוקר במאמר שיתפרסם בקרוב בכתב העת "ציקלון" (השייך למכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה) את "האביב הערבי" ואת בני אותו הדור.

לפי מילשטיין, אל"ם במיל' ובעבר יועצו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, "זהו דור המצוי במעין ריחוף בין עולמות, ולמעשה מגלם סכיזופרניה תרבותית שלפרקים באה לידי ביטוי בתחושות קרע פנימי עמוק ובהתפרצות של מתחים, במיוחד בכל הנוגע למעמד הנשים הצעירות ולדפוסי התנהגותן".

מילשטיין מתאר את האכזבה והעייפות הניכרות בכל פינה של האזור מ"האביב הערבי" והשלכותיו, ואומר בשיחה עם "מעריב" כי לפי סקרי דעת קהל שנערכו לאחרונה במפרץ, בקרב מדינות ערביות, לפחות בחלק מהן הביעו כ־50% מהנשאלים (גילאי 19־25) רצון לעזוב את מולדתם. ייתכן שאת ההשלכות של הנתון הזה נראה בשנה הבאה בצורת גלי פליטים מאותן מדינות שבהן הצעירים איבדו כל תקווה לחיים נורמליים: תימן, לבנון, לוב, עיראק, אלג'יריה ועוד.

ואכן, המגיפה המפורסמת, שיצרה גם כאן בישראל גל מחאה נרחב, הצליחה לחדד במרחבי האזור שלנו את ההבדלים בין המדינות העשירות והעניות, בין אלה שיש להן לבין אלה שנלחמות על שרידותן. במידה רבה ישנה התאמה בין מידת ההצלחה בהתמודדות עם הקורונה לבין הישרדות אל מול "המגיפה" ההיא של "האביב הערבי". אין ספק שהמשטרים המלוכניים שהצליחו לשרוד את האביב בתקופה ההיא, הם גם אלה שידעו להתמודד טוב יותר עם התפשטות הקורונה. 

הדוגמאות הבולטות לכך היו בסעודיה ובאיחוד האמירויות. ריאד, מצד אחד, ואבו דאבי השכנה הצליחו להפעיל את התשתיות המדינתיות כדי להתמודד עם המגיפה ולבלום אותה - הסברה, ניטור, טיפול ובידוד, בעוד במדינות אחרות נרשמת קריסה. ולא חסרות דוגמאות. בתימן, למשל, קשה בכלל לדעת מה מצב המגיפה הרשמי. אך אולי זו אינה דוגמה הוגנת.

המגיפה גרמה לנזקים כבדים גם במצרים, ירדן, עיראק, שטחי הרשות, עזה, ובעוד הרבה מקומות, בין היתר בשל היעדר תשתית הולמת ויכולת כלכלית להתמודד עם המצב. החדשות הרעות מבחינת המשטרים המלוכניים ומדינות המפרץ השונות הן שלפי קרן המטבע העולמית, גם הן יחוו נסיגה בכלכלתן בשנה הבאה.

אולם מעל כולם בלטה מדינה אחת שכשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם הקורונה - איראן.

קורונה באיראן  (צילום: WANA (West Asia News Agency)/Ali Khara via REUTERS)קורונה באיראן (צילום: WANA (West Asia News Agency)/Ali Khara via REUTERS)

המכות של איראן

זו תהיה שנה שטהרן תרצה לשכוח. קשה לדמיין שנה גרועה מזו שהייתה 2020 עבור האייתוללות. הקורונה הרגה אלפים על אלפים, המשטר לא הצליח להתמודד עם המגיפה, והיא התפשטה לכל עבר. אפילו הניסיונות של גופי המשטר להטיל עוצר ברחבי הערים לא הצליחו בשלב הראשון לעצור את ההדבקה ואת הנזק שנגרם לכלכלה האיראנית.

ואכן, הנפגעים המרכזיים מהמגיפה היו הכלכלה והאזרחים באיראן. המשטר קצת פחות. אולם צריך לומר כי עוד הרבה לפני הקורונה, חוותה הכלכלה האיראנית קשיים עצומים לנוכח שלל הסנקציות שהטיל עליה ממשל טראמפ בעקבות יציאתה של וושינגטון מהסכם הגרעין.

הקשיים לא נעצרו בכלכלה. גם דימויה המרתיע של טהרן במישור הצבאי־ביטחוני ספג מהלומות לא פשוטות, בעקבות שורה של צעדים אמריקאיים, ולפי פרסומים זרים גם ישראליים. זה החל בינואר השנה, עם חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד גיס אל־קודס במשמרות המהפכה, ולמעשה האיש שהיה אחראי ליצוא המהפכה האיראנית לכל פינה במזרח התיכון.

ב־3 בינואר 2020 נהרג סולימאני בתקיפה אווירית אמריקאית, יחד עם סגן מפקד ארגון אל־חשד א־שעבי, אבו מהדי אל־מוהנדס, בעת שנסע עם שיירתו ליד נמל התעופה הבינלאומי של בגדד. את המשימה ביצעו ככל הנראה כלי טיס אמריקאיים בלתי מאוישים.

חיסולו של סולימאני בישר על מדיניות אמריקאית ברורה בהתנהלות מול איראן. לא עוד מלחמת סתרים המתנהלת בצללים, אלא ממשל אמריקאי שאומר במפורש: מי שינסה לפגוע בנו, נפגע בו. איראן שיגרה אומנם כ־15 טילי שיוט לעבר שני בסיסים אמריקאיים בעיראק כתגובה, אולם האירוע הסתיים בקול ענות חלושה.

זו לא הייתה המכה האחרונה של שנת 2020 מבחינת טהרן. ב־2 ביולי השנה, בסביבות שתיים בצהריים, אירע פיצוץ ענק במתקן להעשרת אורניום בנתנז. במובנים רבים מדובר במתקן המשמעותי ביותר לפרויקט הגרעין האיראני, והגוף שהצליח לבצע את המשימה הזו עשה שם עבודה לתפארת.

למקום נגרם נזק כבד, להערכת גורמים במערב, ושיקומו יארך כשנתיים לפחות. אותו גוף מדינתי שפעל שם הצליח להחדיר לתוך אחד המתקנים המשמעותיים ביותר לגרעין האיראני מטעני חבלה, שהשמידו חלקים גדולים מהמתקן שבו היו צנטריפוגות מהמתקדמות ביותר שיש לאיראנים.

לקינוח, בשעות הצהריים של יום שישי, 27 בנובמבר, חוסל ראש תוכנית הגרעין הצבאית של איראן מוחסן פח'ריזאדה, בשעה שהיה בדרכו לבית קיט של המשפחה. פח'ריזאדה היה מלווה במאבטחים רבים בקרבת העיר אבסרד, בעת שמטען חבלה שהונח בציר נסיעתו התפוצץ ואז נפתחה לעברו אש - ככל הנראה ממקלע שהופעל באמצעות לוויין, כך לפחות על פי הפרסומים באיראן.

על פי שלל דיווחים בכלי תקשורת זרים, המוסד וישראל היו אחראים למעשה. עד כה איראן לא הגיבה על הפעולה הזו, אך מן הסתם תרצה לעשות זאת.

ועדיין, על אף השנה הקשה שעברה על משטר האייתוללות, נדמה שטהרן הצליחה לשרוד את 2020. לא ראינו ברחובות מיליוני אנשים ואפילו לא אלפים, כפי שהיה ב־2009 בעת "המהפכה הירוקה". הציבור האיראני נותר בבית, אולי מאחר שהבין שהקורונה מסוכנת מדי. המשטר נותר יציב, אף גורם של ממש לא יכול לקרוא עליו תיגר, וגם הבחירות לנשיאות איראן בשנת 2021 אינן צפויות לגרום לזעזועים במערכת.

יתרה מכך, איראן ממשיכה במגמות ההתפשטות לכל עבר. היא המממנת המרכזית של חיזבאללה בלבנון ושולחת מיליציות שיעיות לסוריה ועיראק כדי למנף שם אינטרסים כלכליים וביטחוניים. אנשי משמרות המהפכה של טהרן פועלים בתימן כדי לסייע לחות'ים במלחמתם נגד הכוחות הפרו־סעודיים, ואיראן אף לא היססה לתקוף בנובמבר 2019 את שדות הנפט של סעודיה באמצעות טילי שיוט ומטוסים בלתי מאוישים מתאבדים.

את טביעות האצבע האיראניות ניתן למצוא בעזה במימון הג'יהאד האסלאמי ובייעוץ צבאי לארגון, וכן בניסיונות לעורר תסיסה אזרחית בבחריין, שרובה שיעית. וכל זאת, כאמור, בתקופה של סנקציות כלכליות חונקות, מגיפה משתוללת ועימות מתוח ומתמשך מול המעצמה מספר אחת בעולם.

כבר עכשיו ברור לאיראן דבר אחד - 2021 לא יכולה להיות גרועה כפי שהייתה השנה הנוכחית. זכייתו של ג'ו ביידן בבחירות בארה"ב מסמנת עבורם את הדרך החוצה מהמשבר הקשה אל מול וושינגטון והמערב.

הלוויית מדען הגרעין של איראן (צילום: רויטרס)הלוויית מדען הגרעין של איראן (צילום: רויטרס)

משוואה חדשה

זהו ללא ספק אחד מאירועי המפתח של השנה החולפת, אך ייתכן שגם של העשור. מהלך שייכנס לספרי ההיסטוריה ומהווה את שיאו של תהליך שאנו עדים לו זה תקופה ארוכה: הסכסוך הערבי־ישראלי מתאדה לו, ובמקומו עולה לקדמת הבמה המלחמה שמנהלת איראן מול המחנה הסוני המתון.

ישראל מוצאת עצמה חלק מהמחנה הזה, שגם בו נרשמים שינויים דרמטיים: לא עוד בגדד (תחת סדאם חוסיין הסוני במדינה שיש בה רוב שיעי), קהיר, עמאן ודמשק כמובילות הבלעדיות של המדיניות הערבית במזרח התיכון. את האזור מובילות כיום שתי מדינות סוניות מרכזיות שהיו במידה רבה בשוליים המדיניים במשך תקופה ארוכה - איחוד האמירויות וסעודיה. ריאד קנתה לעצמה את התואר המכובד של מובילת העולם הסוני בעשורים האחרונים, אף שבשנות ה־50, ה־60 וה־70 הייתה מחוץ לתמונה.

איחוד האמירויות הפכה לכוח מרכזי באזור בשנים האחרונות, ולא רק כלכלית. וזה נתון מעניין נוסף. סעודיה ואיחוד האמירויות נותנות את הטון גם מבחינה צבאית. הן אלה שמובילות כיום את העימות עם איראן במדינות כמו תימן, והן גם אלה שחוטפות ממנה. ומעל הכל, הן אלה שמובילות את תהליך הנורמליזציה - קבלתה של ישראל כבת ברית ולא כאויבת.

"רבים נוטים לחשוב על ההסכמים עם מדינות ערב כעל היסטוריים בהקשר הפלסטיני", אומר ד"ר מילשטיין, "אך למעשה, מדובר באירוע גדול הרבה יותר מכן שלום או לא שלום עם הפלסטינים. זה אירוע שמחדד את המלחמה החדשה של המזרח התיכון, וישראל בצד אחד עם מדינות ערביות נגד איראן".

הררי מילים נכתבו על הנורמליזציה עם ישראל, ובצדק. המלחמה הסונית־שיעית אומנם אינה בגדר אירוע חדש, אך ללא ספק - הפיכתה של ישראל לנדבך מרכזי וחשוב בלב לבו של המחנה הסוני יוצרת כאן משוואה חדשה שלא תהיה ממנה חזרה.

טקס חתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות ובחריין (צילום: רויטרס)טקס חתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות ובחריין (צילום: רויטרס)


בשבוע הבא - המשך סיכום שנת 2020 במזרח התיכון: עוד על הנורמליזציה, עלייתם של הכוחות הלא ערביים באזור, הפלסטינים, ההתפרקות של לבנון, ולאן ייקח אותנו ממשל ביידן.

tguvot@maariv.co.il