להאזנה לטור המלא של בן כספית

1. פליטי בלפור

בסוף זה קורה לכולם. רק מתי מעט מצליחים איכשהו לשרוד, לצאת משם בחתיכה אחת, לשמור על שפיות. כמעט כולם גומרים באותה צורה: התמוטטות עצבים, הימלטות מבוהלת או התגלגלות מכל המדרגות. עיניהם מבועתות, בפיהם סיפורי זוועה, הם נזקקים לכדורי הרגעה, סובלים מסיוטי לילה, נשבעים שכף רגלם לא תדרוך לעולם בקרבתם של בני הזוג (ובנם). הם נראים ונשמעים כמו פליטים. חלק מהם נשברים בגלל ההתנהלות שלו. השקרים הבלתי פוסקים, ההבטחות המופרות חדשות לבקרים, הכאוס התמידי, האינטרס האישי הגובר, כמעט תמיד, על הלאומי. רובם נפלטים בגללה. ברגע שנרשמת בפנקסה, משורה ישחרר רק המוות. אין מחילה. אם אתה בר מזל, אתה נכנס ל"תקופת ניסיון", שהיא בעצם מחנה עבודה, סוג של סטאלג סובייטי, שבו אתה נדרש להצהיר נאמנות כל שעה עגולה ולהגן על כל הגחמות של משפחת המלוכה. הסיכויים שלך לשוב לחיים מלאים, אפסיים. בסוף, כמו שאמר פעם גבי פיקר, חברו מילדות (לשעבר) של בנימין נתניהו, כל מי שמתקרב לקן הקוקייה צריך להקליט סרטון פרידה, כמו מתאבד לפני היציאה לפיגוע.

ובכל זאת, בשנים האחרונות חלה התדרדרות נוספת. הטירוף עלה מדרגה. אם פעם ראש הממשלה היה מקבל את רוב ההחלטות הגדולות בעצמו, הרי היום מה שמכונה "הבית" השתלט עליו לחלוטין. מראשון בין שווים הפך בנימין נתניהו, בבלפור, למיעוט מבוטל. אסקופה נדרסת. פעם אחר פעם הוא בוחר בהחלטה המטורללת על פני השפויה, בהשפעת המשפחה הגרעינית. דברים שלא היה אפשר להתחיל להעלות על הדעת לפני שנתיים־שלוש מתרחשים על בסיס יומי. זאב אלקין סיפק בשבוע שעבר דוגמה אופיינית. בכתב האישום חסר התקדים שהגיש נגד נתניהו ביום רביעי בערב סיפר אלקין על הניסיון שלו למנוע מישראל לקרוס אל הבחירות השלישיות.

סרטון של המפלגה החדשה של גדעון סער

זה קרה ביום האחרון. היה "מתווה הנשיא". כחול לבן דרשה רוטציה אחרי חצי שנה. נתניהו דיבר על שמונה או תשעה חודשים. הפער הזה היה ניתן לגישור (אם כי, אין סיכוי שנתניהו היה גם מקיים את ההבטחה). כחול לבן דרשה שנתניהו יודיע שהוא מוותר על חסינותו. אפילו ח"כ עפר שלח אמר לאלקין, בשיחה פרטית, שאם נתניהו יוותר על החסינות, לכחול לבן יהיה קשה לדחות את מתווה הנשיא. אלקין הבין שבלי זה, אין דיל. הוא התקשר ללשכת נתניהו וביקש פגישה בהולה. הוא הגיע לשם וראה את האנשים הכי קרובים לנתניהו מסיבים בחוץ באווירת נכאים. הוא הסביר להם מה הוא הולך להגיד לנתניהו: המצב מסוכן מאוד. אין סיכוי ממשי לפרוץ את תקרת ה־61. אין הצדקה ציבורית לבחירות שלישיות. אנחנו עלולים להתרסק. אם ביבי יודיע שהוא מוותר על החסינות, או שתקום ממשלה, או שנלך לבחירות בלב שלם שעשינו הכל כדי למנוע את האסון. אנשי נתניהו חיזקו את ידיו. להם, הם אמרו, אין אומץ להגיד את זה לביבי. הם שלחו את אלקין אל התופת.

"אין לך סיכוי לנצח", אמר אלקין לביבי, "גם אם נוביל במנדטים, לא יהיה 61". הוא ניתח את מפת הגושים. נתניהו לא חלק עליו. "בכל מקרה לא תהיה חסינות", אמר לנתניהו. "הם יעזו לשלול ממני חסינות בקמפיין בחירות?", שאל נתניהו ואלקין אמר "ברור. הם ילכו לך על הראש ולא ייתנו לך לכדרר את זה לכנסת הבאה. אפשר להרכיב ממשלה. בחירות שלישיות זו הזיה. המדינה לא תעמוד בזה".

נתניהו אמר שישקול. אלקין האמין ששכנע אותו. אבל אז קם ראש הממשלה ונסע הביתה. אחרי כשעה יצאה מבלפור ההדלפה (אחר כך האשימו בה את אלקין) שנתניהו שוקל, ומיד הידיעה שנתניהו מסרב לוותר על החסינות. ישראל הלכה לבחירות שלישיות. אלקין טעה במיקרו (הליכוד סיים בהישג גדול, 36 מנדטים), אבל צדק במקרו. רק 58 מנדטים לגוש הימין־חרדים. משהו בתוכו של אלקין נשבר באותו היום. הוא אמר לקרובים אליו שנחצו קווים אדומים. הוא ידע שאת ההחלטה הסופית לא קיבל נתניהו. הוא הבין שהדבר היחיד שמעניין את נתניהו הוא ההימלטות מאימת הדין. שהמדינה לא ממוקמת גבוה בסדר העדיפויות שלו.

עכשיו עוסקים בהכפשתו של אלקין. כפי שהוכפשו עשרות הבכירים (ומאות הזוטרים) שנשברו לפניו. מכחישים את הפגישה שתוארה כאן. כלומר, משקרים. טוענים שאלקין בכלל לא השתתף במו"מ הקואליציוני. שוב משקרים. ריבון העולמים, השתתפותו של אלקין במו"מ מתועדת בעשרות תמונות, ציטוטים וקטעים טלוויזיוניים. בקרוב יתחיל רצח האופי שיבוצע בו. האיש שהיה הכי קרוב לנתניהו. העיפרון הכי מחודד בקלמר המתרוקן של הליכוד. האיש שנכנס עם נתניהו לכל הפגישות עם פוטין. שיושב בקבינט המדיני־ביטחוני. שהקים לנתניהו קואליציות. שפירק עבורו התנגדויות. עכשיו גם הוא אויב העם.

2. הקורבנות

בואו נסקור, בקיצור נמרץ, רשימה (חלקית) של קורבנות נתניהו והמשפחה הלוחמת. נתחיל עם הזירה הפוליטית: שר האוצר דן מרידור. הושפל, נדחק ופרש. כנ"ל רוני מילוא, מאבני היסוד של הליכוד, האיש הכי קרוב ליצחק שמיר. יצחק שמיר עצמו, שאמר על נתניהו "מלאך חבלה". דוד לוי, שפרש בזעם. יחד איתו פרש ח"כ דוד מגן. איציק מרדכי, עם "תסתכל לי בעיניים, ביבי". אביגדור ליברמן, ששם את המפתחות אחרי שגילה שאי אפשר לעבוד עם ביבי. זאב בנימין בגין, שנמלט משם לפחות פעמיים. יחד איתו, בחלק מהפעמים, ברחו מיכאל קליינר ודוד ראם. עוזי לנדאו, שעבר לישראל ביתנו. מיכאל איתן, שבקול רועד מפאת מאבק בפרקינסון אמר מה הוא חושב על האיש. לימור לבנת, שנמחקה על ידי הגברת כבר בשלבים המוקדמים. משה (בוגי) יעלון. מאיר שטרית. סילבן שלום, שטען שהליכוד תחת נתניהו הפך לגרסה של מפלגת הבעת'. משה כחלון, שלא יכול היה לסבול אותו יותר. אריאל שרון, שמאס בו ובסובביו ופיצל את הליכוד. גדעון סער, אתם כבר מכירים. זאב אלקין, נעים להכיר. הח"כיות מיכל שיר ושרן השכל. צחי הנגבי, שהמיאוס מנתניהו דחף אותו לזרועות שרון ומפלגת קדימה.

יו''ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן (צילום: ללא קרדיט)יו''ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן (צילום: ללא קרדיט)

תחת כוכבית אפשר להוסיף את אהוד אולמרט (פרש עם שרון), ראובן (רובי) ריבלין, שפשוט לא מסוגל יותר להביט בבני הזוג, גלעד ארדן, שהואשם באחריות לחקירות המשטרה, נלכד, נשפט והוגלה, רוני בר־און, רוחמה אברהם, שהייתה פעם הרל"שית של ביבי ואחר כך ח"כית ושרה, דני נוה, ועוד ועוד.

והנה רשימה (חלקית) של בכירים במערכת הביטחון שסבורים שנתניהו הוא פשוט סיכון ביטחוני. חלקם מתנסחים במילים בוטות יותר: הרמטכ"לים אמנון ליפקין־שחק ז"ל, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ, גדי איזנקוט, דן חלוץ ושאול מופז, שעבר פעם את החוויה שעברו עכשיו שלושת הצעירים ממנו. ראשי השב"כ עמי אילון, כרמי גילון, יובל דיסקין ויעקב פרי. רוני אלשיך, סגן ראש השב"כ. ראשי המוסד מאיר דגן, אפרים הלוי, שבתי שביט, תמיר פרדו ודני יתום. ראש אמ"ן עמוס ידלין. ועוד רבים רבים בדרגות אלוף או מקבילות, שמספרים סיפורי זוועות על הדיונים הפנימיים, דרך קבלת ההחלטות, סדרי העדיפויות.

הגענו ללשכה ולמקורבים. כל מנכ"לי משרד ראש הממשלה שכיהנו תחת נתניהו גמרו באותה צורה. על הראשון, אביגדור ליברמן, כבר דיברנו. מחליפו, משה ליאון, יצא מהלשכה בשן ועין. כפסע היה בינו לבין כתב אישום בפרשת עמדי והמתנות. שנים ארוכות אחר כך היה בטראומה. בעידן הנוכחי היו אלה איל גבאי (שהכריח את נתניהו לשלם עבור המים בבריכה בזמן היטל הבצורת), הראל לוקר (שהצליח לצאת על הרגליים), אלי גרונר (שכמעט קיבל מכות מהגברת) ויואב הורוביץ, שחמק בנס מגורל דומה. כמעט תמיד, הסיבה אותה סיבה: סירובם לחתום על הדרישות האינסופיות, המחוצפות והגרגרניות של הגברת, שדורשת שיממנו עבורה ה־כל, בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב.

מספר הנפלטים מהלשכה גדול אף יותר. נביא רשימה מצומצמת: שי בזק ויוסי לוי הדוברים, עדי המדינה ארי הרו, שלמה פילבר וניר חפץ, גם גיל שפר לא סיים שם טוב, אבל לא פתח את הפה, ואי אפשר בלי נפתלי בנט ואיילת שקד, המשוקצים והמושמצים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. ויש עוד רבים מאוד שמקום קבורתם לא נודע. תמיד אותה מנגינה, תמיד אותו סיפור. מתישהו מחשידים את האומלל בחברות או בקרבה למישהו שלא בא טוב בעין ליושבי קומת המגורים. מכאן, זה הולך ומתדרדר, עד הסוף הבלתי נמנע.

ניר חפץ (צילום: אבשלום ששוני)ניר חפץ (צילום: אבשלום ששוני)

3. אות קלון

הדברים שהטיח אלקין בנתניהו בנאומו ביום רביעי בערב היו חסרי תקדים. סיכום מנהלים קורקטי של מה שאתם קוראים כאן שנות דור. כמו אלקין חושבים בסביבות 25 מ־35 הח"כים של הליכוד בכנסת הנוכחית, וכמעט כל בכירי הליכוד לשעבר. מה חושבים עשרת הנוספים? חמישה מתוכם חושבים דברים קשים הרבה יותר. חמישה אחרים חושבים מה שמכתיבים להם לחשוב.

אלקין, שהוא אחד האופרייטורים הפוליטיים המשופשפים בכנסת, זיהה את ההתדרדרות של השנתיים האחרונות. בסוף 2014 הוא בא לנתניהו ואמר לו שחייבים לפרק את הממשלה עם לפיד ולהקים מחדש את הברית עם החרדים. "לפני שיהיה מאוחר מדי", אמר, "ובוז'י הרצוג יגייס אותם לצד שלו". אלקין הפעיל על נתניהו לחץ כבד. מן העבר השני הופעל על נתניהו לחץ הפוך. הגברת התנגדה לפירוק הממשלה. נתניהו ישב על המדוכה ולבסוף החליט לאמץ את עמדת אלקין. היא רתחה. במהלך הקמפיין הואשם אלקין במהלך הכושל. הליכוד התדרדר בסקרים, הרצוג והמחנה הציוני הובילו, יושבי קומת המגורים הכינו את הגיליוטינה לאלקין ותדרכו ש"הוא הוציא אותנו להרפתקה המיותרת הזאת".

הניצחון האדיר השכיח את כל ההבלים הללו ויושבי אותה קומה מיהרו לנכס אותו לעצמם. הבעיה היא שמאז עברו חמש שנים. נתניהו איבד את היכולת לקבל החלטה בניגוד לקומת המגורים. בינתיים גילה אלקין שאות קלון הוטבע על מצחו. תיק המשפטים, שנמסר ברגע האחרון לבית היהודי ולאיילת שקד המשוקצת, הפך מיד לכישלון אישי שלו. זעמה של הגברת חרך את ירושלים כולה. האמת, כמובן, הפוכה. אלקין התנגד למסירת תיק המשפטים לבית היהודי בכל כוחו. גם יריב לוין. מי שסגר את זה ברגע האחרון מול שלום שלמה היה עו"ד דוד שמרון. הוא, את ההוראות שלו, לא מקבל מאלקין. מה שכן, לאורך המו"מ הזהיר אלקין פעמים רבות שאם נתניהו יפר את הבטחתו לבנט לתת לו את תיק הביטחון או תיק החוץ, אין מצב שאיילת שקד לא תהיה שרה. "אלוהים לא יעזור", אמר לחברי צוות המו"מ, "אל תשלו את עצמכם".

הוא צדק. אבל דבריו הגיעו לקומת המגורים ויצקו בנזין על מדורת הזעם הקדוש. מכאן ואילך המצב רק התדרדר. הוא חבר של יולי אדלשטיין (וזמם יחד איתו ועם גדעון סער לבצע פוטש), הוא חבר של איווט ליברמן (מדברים ביניהם רוסית), הוא חבר של השטן הגדול בכבודו ובעצמו (סער). הפרנויה, שאף פעם לא הייתה זרה למשפחת נתניהו, הפכה לחזות הכל. בכל רגע נתון מתקיימת מזימה נגדם, בכל זמן ומצב נתונים נרקם לו פוטש. כל אחד מסומן בתורו, מוקע בזמנו. כשהם פורשים או בורחים, נתקף נתניהו בתדהמה. כך כשכחלון שם מפתחות, אז התקשר נתניהו מהר לגדעון סער והבטיח לו את השמיים והארץ. כך כשסער הניח מפתחות, אז התקשר נתניהו לגלעד ארדן ואמר לו ש"עכשיו, רק השמיים הם הגבול".

למי יתקשר עכשיו, כשגם אלקין איננו? אני מעריך שליריב לוין. אגב, גם מעמדו של לוין, המוציא־ומביא הכי אינטימי של נתניהו בשנים האחרונות, אינו כתמול שלשום. הוא נאשם ביצירת ההסכם הלא מוצלח עם כחול לבן וממתין לשימוע. לוין הזהיר את נתניהו פעמים רבות בשבועות האחרונים שהליכה לבחירות תגרום לריסוק הליכוד ואובדן השלטון. הוא כבר לא משוטט בבלפור בתדירות שאליה התרגל. תעקבו אחרי מודעות האבל (הפוליטי, כמובן).

זאב אלקין, יולי אדלשטיין, יריב לוין (צילום: פלאש 90)זאב אלקין, יולי אדלשטיין, יריב לוין (צילום: פלאש 90)

אגב, גם אלקין (כמו בכירי ליכוד רבים אחרים) סבר, עוד לפני שהחליט לפרוש למפלגת סער, שהליכה לבחירות תהיה אסון. הוא ישב עם נתניהו לפני כמה שבועות והזהיר אותו. "תתחיל את מהלך העברת תקציב 2021", אמר לנתניהו, "תן לגנץ להבין שאתה מוכן לפשרה, הרי אי אפשר כבר להספיק להעביר אותו בדצמבר, אבל שגנץ יבין שאתה רציני". דבריו נפלו על אוזניים ערלות. לא רק שנתניהו כבר לא מקבל את ההחלטות לבד, הוא הפסיק להקשיב. הוא במצב נפשי אחר. הוא תחת טראנס, לחש או כישוף כלשהו. התיאורים האלה לא שייכים לי, אלא לבכירי ליכוד מכהנים.

אלקין הבשיל לאט, אבל בטוח, להבנה שלא יוכל להמשיך בליכוד. נתניהו לא סלח לו על שיחת החסינות ההיא, לפני ההליכה למועד ג'. הגברת הוציאה עליו פתווה מפורשת. לא עזרה לו היוזמה שהעבירה את אורלי לוי־אבקסיס לצד של נתניהו. על הצלחות אף אחד לא נותן לך נקודות בקומת המגורים. הצלחות מנוכסות תמיד למשפחה.

4.שעון החול

מעשה שהיה כך היה: ליל בחירות מועד ג'. הביביזם באופוריה. המדגמים מראים 60 מנדטים לגוש של נתניהו, כנגד כל הסיכויים. ניצחון גדול לליכוד עם 36 מנדטים. עוד קווץ' קטן ויש 61 וגם אם אין, מה הבעיה להביא עריק אחד מהצד השני? זה הרי קטן על נתניהו.

בבוקר השתנה מצב הרוח והומר באווירת בית קברות. הגוש הצטמק ל־58. אין חוק צרפתי, אין חסינות, אין ממשלה. ההערכה הייתה שגנץ יקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת מבחוץ, שהנדל והאוזר לא יצליחו לבלום את זה. במוצ"ש שאחרי הבחירות הרים אלקין טלפון ללשכה וביקש פגישה דחופה. היא התקיימה עוד באותו לילה. הוא מצא את נתניהו בדאון, נראה מרוקן לגמרי. "צריך לעשות דבר אחד בדחיפות", אמר לו. "מה?", שאל נתניהו. "להעביר את אורלי לוי־אבקסיס לצד שלנו". נתניהו הרים גבה. "בשביל מה זה טוב?", שאל. "זה פשוט", הסביר אלקין, "אם אורלי עוברת אלינו, יחסי הכוחות משתנים ל־61:59. הנדל והאוזר לא יכולים להצביע נגד ממשלה בתמיכת ערבים, כי פירוש הדבר שהם פורשים ומוכרזים מורדים, אבל הם כן יכולים להיעדר מהצבעה. אם הם נעדרים, זה תיקו. אין ממשלת מיעוט עם הערבים. זה מהלך מנצח".

"למה שהיא תבוא?", שאל את אלקין, "בצד שלהם היא תהיה שרה בכירה". "נכון", השיב אלקין, "אבל בצד שלהם זה לקדנציה אחת. היא לא תשרוד שם והיא יודעת את זה. אם אתה מביא אותה לליכוד, אתה בורא אותה מחדש". ביבי הבין מהר. הוא קבע, בנוכחות אלקין, פגישה דחופה עם האח, ג'קי לוי, ואחר כך שוחח עם "פרשן" הבית, יעקב ברדוגו, המקורב למשפחת לוי מאז ימי האב. כל השאר היסטוריה. נתניהו, בעצת אלקין, בלם את האפשרות להחלפתו, נכנס למו"מ עם גנץ והצליח לשכנע אותו לחתום על העסקה, שאותה הפר רבע שעה אחר כך. את מי שהציל אותו באותם רגעים הרי גורל, שכח. ביבי קלאסי.

בפריימריז שהתקיימו בין גדעון סער לנתניהו, הביע אלקין תמיכה בנתניהו. זה לא עזר לו במיוחד, כי הוא לא הסכים להשתתף בכנסים שבהם נשמעו הקריאות "גדעון בוגד". הוא היה מינורי יחסית. האוזן הרגישה (למרות הצווחות) בבלפור קלטה את הניואנסים. שעון החול הלך ואזל. כשסער פרש, הגיעה ההתלבטות של אלקין לשיאה. הוא החליט שיקבע את עתידו לפי התנהגותו של נתניהו. אם ביבי יהיה ממלכתי וימנע בחירות, או יעשה הכל כדי למנוע אותן, יישאר. לתפיסתו, נתניהו רק עשה את עצמו מנסה לבלום את הבחירות. הוא רצה לכדרר עוד קצת, להשלות את גנץ ואת הציבור עוד קצת, כדי להביא את הבחירות לעיתוי הנוח לו, סביב מאי־יוני. אלקין הבין שהוא אינו יכול עוד. הוא פוליטיקאי ותיק ומנוסה, הוא מבין את משמעות הקמפיין הרביעי על הכלכלה, על החברה, על היציבות, על השפיות. הוא החליט לעשות מעשה.

לדברי אלקין, בשיחות סגורות, שני נרטיבים מובילים כעת את מסע הטירוף של נתניהו: הראשון, העובדה שהוא לא מוכן לאפשר לניסנקורן להשפיע על זהות פרקליט המדינה והיועמ"ש הבא. השני הוא סירובה של הגברת אפילו לדון באפשרות של עזיבת המעון המתפורר ברחוב בלפור. המדינה מעניינת את שני אלה קצת פחות.

אבי דיכטר (צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)אבי דיכטר (צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)

המהלך של אלקין הזריק כמות מוגזמת של אדרנלין לפרנויה המוטרפת מלכתחילה של הנתניהו'ז. ראש הממשלה נשמע בימים האחרונים מדבר על אמצעים שצריך לנקוט כדי לוודא שרשימת הליכוד לבחירות תהיה "נאמנה". איפה הוא יצליח לשבט מוטציות נאמנות יותר מאוסנת מארק, שלמה קרעי וחבריהם? אין לדעת. במקביל, מתבשלים כמה בכירי ליכוד אחרים במיץ של עצמם ומחשבים את קצם לאחור. אבי דיכטר, למשל. למרות כל מה ששמענו ממנו בשנים האחרונות, יכול להיות שנותר בו שריד כלשהו לממלכתיות או יכולת לצאת רגע מבועת הטירלול ולהבין מה קורה כאן. על פי בכירים בליכוד, דיכטר מגשש את דרכו ימינה (לימינה) או לכיוון גדעון סער. באף אחד מהיעדים הללו לא נרשמה התלהבות. זה מוכחש, כמובן, מכל הצדדים, כפי שההצעה לשטייניץ מכיוונה של איילת שקד הוכחשה בשבוע שעבר.

5. הבלם הלאומי

נתניהו צריך להתפלל לשני נסים. הראשון הוא שהליכוד, החרדים וימינה יצלחו את מחסום ה־61 מנדטים. כרגע הם סביב 56־58. אם הנס הזה יתרחש, הוא צריך נס שני שיגרום לנפתלי בנט לשבת איתו, ולא עם סער, ליברמן ולפיד.

נתניהו יציע לבנט את חצי המלכות, ואם יש צורך את כולה. הבעיה שלו היא שכל מה שבנט יקבל ממנו, הוא יקבל גם מסער, בהבדל פעוט: סער גם יקיים את ההבטחה. זאת ועוד: כל מה שיבטיח נתניהו עכשיו לח"כים ולשרים הממורמרים שבליכוד, יירשם על הקרח. לא תהיה לו שום אפשרות לקיים את ההבטחות הללו. אחרי הבחירות, אם אכן בנט יישב איתו, הוא ידרוש ממשלה פריטטית. המחצית שתישאר לביבי תינגס על ידי אריה דרעי, שיודע להבין מתי יש לו יכולת סחיטה אופטימלית. למי לא יישאר? לליכוד. את נתניהו זה לא יעניין. מצדו, הוא יכול להיות השר היחיד מהליכוד. אחריו המבול. הם יישארו כנועים ויכשכשו בזנבם בכל מקרה.

גם גדעון סער במצב מורכב. רוב המנדטים שלו באים כרגע מהמרכז־שמאל. מצביעי כחול לבן, בנט, קצת לפיד. אבל הוא יודע שהקרב יוכרע על המנדטים שהוא יצליח לקלף מימין. זה המשחק היחיד בעיר. סער לא יכול לצרף לרשימה אנשים עם ארומה שמאלנית, כי זה יבריח את הליכודניקים. אז הוא מצרף אנשים עם ארומה ימנית, כמו אלקין. אבל זה עלול להבריח את המרכזניקים. אם המנדטים של כחול לבן יעזבו אותו, כפי שעזבו את בנט, תהיה לו בעיה להביא את הליכודניקים, כי הם באים רק למקום שמצטייר כמנצח. הם, בניגוד לשמאלנים, לא מתעניינים בתהליך, אלא בתוצאה. הם לא רוצים ליהנות, הם רוצים לנצח.

האם יצליח סער לשמור את שני הצדדים אצלו? האם יצליח לאחוז במקל בשני קצותיו? אי אפשר לדעת. דבר אחד אפשר להניח: לראשונה מונחת המשימה הזו על כתפיו של מישהו מיומן באמת. הדרך שבה עשה בית ספר לפוליטיקה לנתניהו בשבועיים האחרונים, גרמה נחת לכמה מוותיקי הליכוד של פעם. אנשי בית"ר ומסדר ז'בוטינסקי חיככו ידיים בהנאה השבוע. מביתו בתל אביב טווה סער את הקורים שהפילו את נתניהו. חשיבות עליונה הייתה להוצאת השליטה בלוח הזמנים מידיו של ראש הממשלה, שרצה בחירות במועד הנוח לו (תחילת הקיץ). סער פשוט חסם את נתניהו והכריע אותו במשחק פוליטי, בדיוק כפי שעשה בבחירות לנשיאות המדינה כשנתניהו שיגר את יריב לוין לסייע לבחירת מאיר שטרית.

ומה בכחול לבן? מנוחתה עדן. בני גנץ עובר מסע השפלות וייסורים נדיר אפילו במונחים ישראליים. מצד אחד, הוא הרוויח אותו ביושר. מי ששולח חנווני כהוד בצר לנהל את ענייניו מול הכרישים של נתניהו, יכול לבוא בטענות רק לעצמו. מצד שני, ישראל חייבת לגנץ חוב גדול. הוא, את תפקידו ההיסטורי, מילא בהצלחה. הוא היה גשר הגלילים שאִפשר למדינה לקחת כמה נשימות, לארגן את השורות, להגן על מערכת המשפט ולפתוח את משפטו של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. גנץ בלם את נתניהו. הוא כנראה לא כשיר ליותר מזה. אין לו בכל הגוף את הנחישות שיש לנתניהו בקצה האצבע. יחסית לנתוני הפתיחה שלו, התוצאות לא רעות בכלל. שלושה קמפיינים רצופים שבהם לא הצליח נתניהו לנצח, הפסקת הכרסום השיטתי בדמוקרטיה ובשלטון החוק, הגנה על שומרי הסף ומתן אפשרות לגורמים רציניים יותר, כמו בנט, סער ולפיד, להתארגן לקרב הצליחה, שיתקיים ב־23 במרץ.

בני גנץ וגבי אשכנזי (צילום: גיל יערי, פלאש 90)בני גנץ וגבי אשכנזי (צילום: גיל יערי, פלאש 90)

צריך לקוות שגנץ יבין בכוחות עצמו שסיים את תפקידו ההיסטורי. בעולם מושלם הוא היה מפנה את מקומו באבירות לגבי אשכנזי וגדי איזנקוט. אם לא יבין את זה בטוב, הוא כנראה יבין את זה ברע. אשכנזי כבר התאבד מספיק למענו. הנאמנות שגילה לגנץ לאורך כל הדרך תוגמלה במידור, התנשאות ולא מעט השפלות. נדמה לי שבשלה השעה של אשכנזי לשים את המפתחות או לחפש את עתידו במקום אחר. ולא חסרים מקומות.

יאיר לפיד ונפתלי בנט לא אמרו את המילה האחרונה. רחוק מזה. את בנט הספדנו מספיק אבל הוא תמיד חוזר. הבעיה שלו היא ששבט ה"רק לא ביבי" נמלט לסער ושבט ה"רק ביבי" יימלט לביבי. לפיד יכול, אם ינהג נכון, להיות הפתעת הבחירות. אם יתחבר לחולדאי או לציפי לבני, או גם וגם, הוא יכול לפרוץ את תקרת הזכוכית שלו. הקמפיין הרובץ לפנינו יהיה אחד המרתקים, הלא צפויים והמכריעים בהיסטוריה של ישראל. כן, אני יודע שאמרנו את זה כבר הרבה פעמים, אבל לפעמים זה נכון.

bencaspit5@gmail.com