השיר ה־20 ב"Crossroads 2019", פסטיבל גיבורי הגיטרה של אריק קלפטון, שכל הכנסותיו קודש למכון הגמילה מסמים שהקים באנטיגואה, מפגיש את פיטר פרמפטון וקלפטון לביצוע לא מובן מאליו של "While My Guitar Gently Weeps" של ג'ורג' הריסון. לא מובן מאליו, משום שהשיר שהגיע למעמד קדושה בדחילו ורחימו בתולדות הרוק והפך להמנון ומנטרה קנוניים אחרי מותו של הריסון ב־2001, אינו חלק מהרפרטואר הקבוע של קלפטון.

קלפטון ניגן את אחד הסולואים המיתולוגיים בתולדות הרוק כאשר הריסון הביא אותו להקלטה המקורית של השיר עם הביטלס ב"אלבום הלבן"; ב־1971 שחזרו השניים את המפגש הגדול בקונצרט שיזם הריסון למען רעבי בנגלדש, וכך היה בכל פעם שהשניים הופיעו יחד, כמו במסע ההופעות המפורסם ביפן. גם במופע המחווה "A Concert for George" ב־2004, שקלפטון היה המנהל המוזיקלי שלו, הרים השיר את גגו של הרויאל אלברט הול כאשר פול מקרטני ורינגו חברו לקלפטון להתייפח בצוותא על חברם המת.

אבל הבה נדלג בזמן לספטמבר 2019, דאלאס, טקסס, לריטואל הגיטרות המפציע לעתים לא קבועות, הפעם חודשים מעטים לפני פרוץ המגיפה ששינתה את חיינו וזמן קצר אחרי שפרמפטון הכריז על מחלת השרירים הניוונית שבה חלה ועל פרישתו המתכוננת מהופעות ומנגינה בגיטרה.

בתודעה המוזיקלית שלי, פרמפטון בן ה־70 הוא מי שהיה היפיוף המתולתל בהילה בלונדינית זהובה על ראשו, שהיה ממוקם בין הבי־ג'יז (שהסרט התיעודי החדש עליהם, מי היה מאמין, הוא שוסי למדי, גם משום שבארי גיב לבדו נשאר בחיים משלושת אחיו) לאנגלברט המפרדינק מבחינת ההיגד המוזיקלי, אך מסתבר שלעת זקנה הפך לגיבור גיטרה. הוא כבר הפתיע אותי כאשר הוזמן לקונצרט סגירת הבסטה של לינרד סקינרד, המשלט האחרון של הקונפדרציה באמריקה, שהיה בו בעיקר ליין־אפ מסוקס של זמרים ולהקות שכאשר הם לא מופיעים הם יורדים לבונקרים בביצות לשמן את הנשק האוטומטי, לקלל את כל מי שהוריו לא היו בקו־קלוקס־קלאן, להצביע טראמפ ולתכנן כיצד להחזיר לו את הנשיאות שנגנבה ממנו.

ואן מוריסון ואריק קפלטון (צילום:  Gareth Cattermole  Getty Images)ואן מוריסון ואריק קפלטון (צילום: Gareth Cattermole Getty Images)




לא הבנתי מדוע, אבל פרמפטון הוזמן ושר שם את "They Call Me The Breeze" של ג'יי. ג'יי. קייל, הטרובדור הנפלא שלא במקרה היה אחד היוצרים המשפיעים על קלפטון ("Cocaine" ,"After Midnight"), התארח ב"Crossraods" לפני מותו, כולל דואטים עם קלפטון וגם חיבוק פרידה לא אמיץ מדי בין השניים: קלפטון מתחבק בצינה בריטית ובלי לגעת חוץ מאשר בזרועות וגם בהן בזהירות.

מנקישות הפסנתר הראשונות בדאלאס ברור היה לכל מי שהיה יותר מעובר ב־1968, שנכנסנו למקדש מאוד מסוים בתולדות הרוק ולא מן הנמנע שתכף ידליקו קטורת ויפזרו עלינו עלי ורדים; על קלפטון תלויה הסטרטוקסטר שפנדר הקדישו לו; זאת שנראית כאילו הצליחו לחלץ אותה מפיצוץ במפעל טמבור, ללא ספק אחת הגיטרות המכוערות ביקום; את הקומבאיה הנהדר הזה מנגנים השניים בחצי מהקצב המקורי שלו בתמיכת סטיב גאד על תופים ונתן איסט בבס; פרמפטון בטי־שירט וגיבסון שחורה, שר את While my בדבקות דתית ובתחושת התעלות כמי שחיכה לרגע הזה כל חייו; קלפטון לעומתו, כמו במהלך הפסטיבל כולו, נראה כמי שנרדם בעמידה, ואלמלא חיוך מסוים ומראה אצבעותיו הארוכות נעות בלאות גריאטרית על צוואר הגיטרה, קיים חשש כבד שהוא בשוק סוכרתי.

נסיגתו המפרגנת לעמדת כינור שני יפה בעיניי, אלמלא גם כאשר בשירים שנועדו לו הוא לא הצליח להתעורר מהתרדמת ולגייס משהו מהתלהבות הנעורים שלו; השיר כולו בעיבודו הליטורגי, הוא הומאז' למת ולחולה, ואין ספק כלל שזה רגע ההתעלות הגדול ביותר בקריירה של פרמפטון שנסתרת לחלוטין מעיניי.

לא עבר זמן רב והגיעה עת הסולו האלסטי; מאז שפרינס, זכר וירטואוז לברכה, הציב רף בלתי אפשרי לסולו של While My כשטום פטי (שגם הוא כבר איננו), דאני הריסון, ג'ף לין ואחרים מביטים בו ולסתם שמוטה כמו כף של שופל, לא נעים לשמוע גיטריסטים נחותים ממנו מתרסקים על המצוקים. אבל איכשהו הצליח פרמפטון, שאת תלתליו הבלונדיניים החליפה רצועת שיער שיבה שממסגרת באלגנטיות את הקרחת האקספרסיבית שלו, לחלץ סולו אלגנטי שמיקד כמו זכוכית מגדלת את אור השמש העזה בנמלה מוכת פזטוקס; אלא שהנמלה היא אלוהים ויד הנפץ האטית הנקראת אריק קלפטון.

אחת הטענות שלי כלפי מי שמיוחסת לו נגינה וירטואוזית ומי שהיה מהמעטים שקיבעו את הרף העליון של גיטרה מדברת, היא שכאשר היה במיטבו מישהו לא פחות טוב ממנו, קרא לו לצאת לרחוב המאובק ולשלוף נגדו. ראיתי את זה קורה פעמים רבות ותמיד התנשא קלפטון מעל האתגר; חמוש בחיוך המבויש שלו, הוא עשה את זה עם רובי רוברטסון ב"וולס האחרון"; עם דרק טראקס בערב ההוא ב"ביקון", שאליו בא להיפרד מהאחים אולמן בביצוע של "Little Wing" ו"Layla"; הוא אפילו שרד את הדו־קרב האכזרי מול נגן הסקסופון דיוויד סנבורן שקרע את "Little Wing" לגזרים.

פיטר פרמפטון (צילום: Ethan Millerl  GettyImages)פיטר פרמפטון (צילום: Ethan Millerl GettyImages)



אחת הטענות הרצידיוויסטיות הנשמעות לאחרונה וכולן נועדו למזער את קלפטון לגודלו הטבעי, היא שהתאכזר לו הגורל שבכורת גדולתו בארבעה אלבומים גדולים של “cream", התרחשה בצל הווירטואוזיות החד־פעמית של ג'ימי הנדריקס שהגיע ללונדון ולמרות הידידות ביניהם, האפיל על הפיכתו של קלפטון מגולם לפרפר מרהיב. קשה להוכיח השפעה מובהקת, אבל קלפטון נצמד לנגינת הגיטרה הארכיטקטונית אך הלוהבת של הנדריקס שצמחה מקרקע בלוז שחור, וגם לא התעלם מסגנונו האישי בלבוש ופריזורה. אלה ימיו של קלפטון בתסרוקת אפרו בתלתול פרמננטי, חליפות קטיפה, חולצות מלמלה תפוחות ומגפיים של סרסורים.

בגיל 76, עם כרס ששום חולצה כבר אינה מסתירה ואחרי שהכריז על פרישה מהופעות (על פרישה מכתיבת שירים חדשים לא היה צריך להכריז. הוא לא כתב שיר חדש הרבה לפני שהפסקתי לקיים יחסים), קלפטון כה יוצא ידי חובה מול פרמפטון, עד שהאחרון שותל עצמו לפניו, גיבסון מול פנדר, ובשארית הגמישות בידיו הנכנעות למחלה הוא קורע אותו לגזרים.

צריך לומר על קלפטון שהוא אדם נדיב שאינו מדורת יוהרה ובעל יכולת פרגון מוכחת, אבל לא התרשמתי שהוא החטיא בכוונה הנחתות קלות ליד הרשת. סיבובי המנוע הפנימי של פרמפטון היו גבוהים יותר כמו גם השנים שבהן חיכה להיות מוזמן להיכל גיבורי הגיטרה ולחלוק עם קלפטון את המגנום אופוס של הריסון. זה גם מה שהוא אומר כאשר השיר נגמר וקלפטון נותן לו (ביוזמתו) חיבוק סטייל טפיחה. “זה חלום שהתגשם", אומר פרמפטון לקהל שקם על רגליו לכבודו, ואתה מרגיש שהוא יכול למות שמח.

מתישהו חשוב יהיה להדגיש שזה "Crossroads" הגרוע ביותר שראיתי מעודי וראיתי את כולם. אבל עדיף לעשות את זה בדרכי נועם. לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים והצלילים. כמי שהיה בקשר עם מרכז הגמילה באנטיגואה בעצמו, יש לי כבוד רב למחויבותו האישית של קלפטון. אנטיגואה הסכימו לקבל אותי, אבל בשאלון שמילאתי הייתי צריך להסגיר את משלח ידי, והמרכז אינו מטפל בעיתונאים מסיבות מובנות. כל זמן שהאולם הגדול בדאלאס היה מלא במהלך יממה, אני מניח שהתוצאה הושגה.

לא כולם חושבים כמוני שביל מארי הוא בחירה מתועבת כמנחה, לא בפעם הראשונה, וידידותו האישית עם קלפטון היא עניין מוזר ודוחה למדי. משיכור מסומם שהיה נתקל במגברים על הבמה וניבל את פיו באמירות אנטישמיות ונגד שחורים עד שנגמל, אין בשנים האחרונות סרט תיעודי על רוק שקלפטון אינו מופיע בו. הגיטריסט השקט הוא כעת מעיין מתגבר של דברי הגות מוזיקליים ומין זליג לכל עת. אפילו בדוקו על הבי־ג'יז מסתבר שקלפטון הוא שהציע להם לבוא להקליט במיאמי והניח להם לגור בבית המפורסם באושן בולוורד.

שריל קרואו (צילום: רויטרס)שריל קרואו (צילום: רויטרס)



ג'ק ניקולסון נהג להתרוצץ בעולם בעקבות הסטונס, אבל הוא היה ניקולסון, והוא לא ברבר דברי קישור דוחים בין השירים, לא הציג את המשתתפים בסגנון העלבון הגורף שדון ריקלס שכלל בלאס וגאס ולא נדחף בכוח לפריים. ניקולסון ישב במקום טוב ביציע והתמוגג מהמוזיקה. למרות ההילה שהקרינה עליו סופיה קופולה, ביל מארי הוא לטעמי אחד הבוגרים הפחות מצחיקים ב־SNL לדורותיה, אי־שם אחרי בלושי, אקרויד, צ'ייס, מרפי ופארלי.

בלושי הסתובב עם הסטונס כאחד מהחבר'ה; הוא ידע לשיר והייתה לו אהבה גדולה למוזיקה. מארי הוא מהסלבס הדבוקים לסוליות הגלאמור שהוא מעריץ והוא תמיד מזכיר לי את השורה הרלוונטית מ"Sweet Virginia". ב"Crossroads" הוא קשר בנדנה, החליף כובעים, התעטף בצעיף, קידם פולחן אישיות דוחה והעליב את כולם. מתישהו קלפטון בעצמו דחף לבמה עוגה גדולה על גלגלים לכבוד יום הולדתו ה־69 של מארי, שכיבה את הנרות המעטים בנשיפה אחת.

לא כל מי שגילם את הנטר תומפסון ב"Where The Buffalo Roam" השתזף בהכרח מאלף השמשות שזרחו מנסיך הגונזו. אבל מארי היה בדאלאס עם פני הפיצה שלו ודאג שהפסטיבל הלא מוצלח הזה לא ירים ראש.מאז שהסתפר קצוץ והסיר את חליפות ארמאני שלבש בשנות ה־80 ובחר בחזות משלומפרת ולא אכפתית, עם ג'ינס שתלויים עליו כמו שק וחולצת כפתורים מקומטת (שרוולים קצרים, שומו שמיים!) אך מקפיד על רולקס שהוא הדובר של החברה, אימץ קלפטון את החזות נכאת הרוח ושפלת המבט של הזִקנה. זה קורה לנו למרות שכדאי להילחם בה בקרב מאסף נואש. מצד שני, אין לו בעיה לדפוק פן בשיער השיבה המקליש כדי לתת לו גוף. גם זה מקובל עליי. אבל בחירת הרפרטואר שלו הסגירה כאב שאינו מחלים שנגע לי בשריר של העצב.

השיר הראשון שלו היה "Wonderful Tonight", שנכתב לפטי בויד אהבת חייו ואשת חברו הריסון, שממנה לא הרפה עד שעזבה את הביטל השקט לטובתו. אחר כך הוא ניגן כאמור, את While My של הריסון (תגידו שאינכם מזהים מגמה מסוימת). לפני סיום בחר ב"Badge" של קרים, שאת הסולו הקצר והמפורסם שלו אחרי הפסקה הולכת ומתארכת עם השנים, ניגן במקור הריסון תחת הפסבדון ל'אנג'לו מיסטריוזו. וכמובן שלא היה אפשר בלי "Layla". את שיר האהבה המג'נוני הזה לבויד מנגן וצורח קלפטון בדם לבו כבר 50 שנה. זה המון זמן להעיד על אהבה שבאה והלכה ומיצתה את עצמה ממי שנשוי באושר עם שלוש בנות.

איכשהו, אחרי זמן רב כל כך שבו חמד את ריף הפתיחה של השיר לעצמו, וודאי אחד הצלילים היותר מזוהים בתולדות הרוק, מסר אותו קלפטון העייף - כמי שבחר ביורש שלו והכתיר אותו בפומבי - לג'ון מאייר, אורח קבע ב"Crossroads", ילד תפנוקים מקונטיקט שהרקע שלו ועולמו רחוקים מקלפטון כמו המאדים מכדור הארץ. מאייר הצליח לשחזר את הריף האלמותי באורח סביר, אבל כל זה קרה כאשר ילד טיפוחיו ויורש אמיתי לקלפטון, דויל ברמהול ה־2 יליד טקסס, ניצב מימינו של קלפטון כפי שהוא עושה שנים.

ג'ורג' הריסון (צילום: AFP/Getty images)ג'ורג' הריסון (צילום: AFP/Getty images)


היה נדמה לרגע שיש כוונה לדלג על קטע הפסנתר, חלקו של ג'ים גורדון בשיר, אלא שאז ניעור לחיים כריס סטיינטון בן ה־76, שהיה לצד ג'ו קוקר ב־1970 ונתן את מיטבו. על רקע הפסנתר וגיטרות מייללות חשבתי על המקריות הטרגית של החיים: מדרק והדומינוס שהקליטו את "Layla" לפני 50 שנה, דוויין אולמן נהרג בתאונת אופנוע, קרל ראדל מת ממחלת כליות, והמתופף גורדון רצח את אמו בסכין ומאושפז עד היום במחלקה פסיכיאטרית. בובי וויטלוק חי ומנגן עד היום. וכמובן קלפטון.

 היו ב"Crossroads" קודמים רגעים גדולים באדיבות אומנים גדולים. בי.בי. קינג השתתף עד שמת. קב מו המצוין שומר את גחלת הבלוז השחור גם כאן. כמו באדי גאי, 84, שעדיין אין מי שמתקרב אליו בעיקום מיתרים יצירתי. גאי יכול להחזיק תו אחד ולגרום לו להישמע כקונצרט שלם. בגלגולו החדש רוברט רנדולף לא מדליק את האש שבה בער לפני עשור. גארי קלארק ג'וניור טוב אבל עליו להחליט לאן מועדות פניו. רוברט קריי היה ונשאר פנומן לא מובן בעיניי; גיטריסט בינוני למדי שאינו נוטל סיכונים ונמצא על הספקטרום של ריי בנסון.

אבל קלפטון, שאף אחד לא מגיע ל"Crossroads" ללא אישורו, חבר שלו. בגילו המתקדם קשה עדיין לענות על השאלה מדוע לא מש אנדי פיירוודר־לואו מצדו של קלפטון. ספק אם זה קשור לעובדה שכעת הוא נראה כמו ברונו גאנץ.

שריל קרואו אינה עונה בשום צורה על ההגדרה של גיבורת גיטרה. אבל הרומן שהיה לה עם קלפטון שהניב את השיר שלה "My Favorite Mistake", אינו כבה כנראה בתודעת שניהם. זאת הייתה הפעם הראשונה שבוני רייט, אחת מיוצרות הרוק החשובות באמריקה ואשפית מובהקת של גיטרת סלייד, הגיעה לפסטיבל. היא שרה עם קרואו, קב מו וג'ימי ווהן, שהוא אחיו הבכור של סטיבי ריי ווהן המת. בעוד שלסטיבי ריי היה תדר פתוח להשראה ומעולם לא עצר לחשוב על התו הבא אלא זרם כמו חשמל בקיר, ג'ימי ווהן מנגן בהברות ארוכות ולא מסעירות. בלי להיות אוהד מובהק, אני מכיר בגדולתו של ג'ף בק הוותיק, אבל גם הוא נפל הפעם קורבן לרוח הנכאים שהעיקה על דאלאס.

דרק טראקס היה בן 10 כאשר עלה פעם ראשונה לנגן עם האחים אולמן. בלי אקדח לרקה, הוא אחד מנגני הגיטרה המוכשרים כיום. שליטתו בסלייד פנומנלית, אבל לאחרונה הוא נאות להסיר את הבקבוק מהאצבע ולנגן בלעדיו. הוא פורט באצבעותיו, והתנועה הקולחת שלו על צוואר הגיטרה היא מהמדויקות והמלודיות ברוק. להקת טאדסקי־טראקס, הזמרת והגיטריסטית סוזן טאדסקי היא אשתו, נבנתה על התפיסה המוזיקלית של האחים אולמן, עם הרכב גדול, שני מתופפים, זמרי רקע וכלי נשיפה.

טאדסקי היא זמרת בלוז גדולה, ויכולת האלתור שלה בגיטרה גורמת לבעלה הלאקוני עם הקוקו הארוך והזקן הג'ינג'י לחייך בהנאה. מאז שהצטרף לאיגלז איבד ווינס גיל מהדרייב והייחוד שלו כנגן גיטרה. זה המחיר שמשלמים על חברות בלהקה ותיקה וממושמעת עם רפרטואר גדול אך מסוים מאוד הדורש משמעת וביצוע מושלם של משימות שירה ונגינה.

היה משהו יותר מעצוב במפגש עם "Crossroads" האחרון. קלפטון על הצילינדר האחרון. הקול שלו שמעולם לא עורר השראה, דועך לצרידות צמודת־גיל. הנגינה שלו, שעמדה במרכז דיונים רבים כבר בעבר, היא כעת לאה, נטולת להט ובעיקר יוצאת ידי חובה. זה מעודד ונחמד שחברי הלהקה הוותיקים שלו מעודדים אותו בגישה חיובית מחזקת. אבל עייפות חומר היא מלכודת טמונה לרגלי כולנו ומתישהו אנו נופלים ונבלעים בה. בעידן אחר הוא לא היה מניח לביל מארי לתת את המופע הלא משעשע והאנטיפתי שלו, שרובו עסק בתהילתו של מארי עצמו.

הגוורדיה הוותיקה, להקות שנתנו שיר אחד כמו לוס לובוס, רוברט קריי ואחרים, השמינו והגדילו את החולצות בגזרה הרחבה התלויות מחוץ למכנסיים. בג'ם הסיום הארכני שבו נטל כל אחד מגיבורי הגיטרה בית וניסה ללהטט אותה, נתקל סיזר רוזאס מלוס לובוס בכבל, כעס על עצמו כנראה ונטש את הבמה. הדם הצעיר כמו מרקוס קינג האמריקאי, ג'יימס ביי הבריטי, סיטיזן קופ ואחרים עלו לבמה נישאים על קריאות עידוד נחושות והמלצות גורפות על כישרונם ואכזבו. כמו ענפי תרבות אחרים בעת הזאת, נמצא גם הרוק בין פאזות לא ברורות: הזקנים אוחזים בציפורניים, והצעירים אינם מוכשרים מספיק להדיח אותם.

בחודש שעבר חבר קלפטון לוואן מוריסון באקט בוטה של טיפשות ורפיון שכל. השנים חברו לשיר נגד הסגר בגלל הקורונה בבריטניה בשם "Stand and Deliver". “אתם מניחים להם להפחיד אתכם" שרים השניים, “אבל אף מילה שאתם שומעים אינה אמת". ואן מוריסון שר רוב חייו בשליחות דתית, ואלוהים מככב ברבים משיריו. על קלפטון נאמר שהיה אלוהים בעצמו. כעת הם מכחישים את המגיפה ומספקים פסקול לשוברי סגר ובידוד. זה עצוב. זה שגוי. וזה מוציא את דיבתה של מערכת הבריאות, המנסה לעמוד בפרץ ולהציל חיים.

באופן לא מפתיע זה מגיע ממי שאינם המועמדים הטבעיים להידבק בנגיף. במקום שמחה, מוזיקה טובה ומצב רוח, קלפטון נראה כמי שהלך לאיבוד; אמונתו העיוורת אינה מניחה לו למצוא את הדרך הבטוחה הביתה.