להצלחה אבות רבים, אבל הכישלון הוא יתום. הקלישאה הזו מוכחת היטב בעניין הבאת החיסונים ומבצע החיסונים שהפכו את ישראל למחסנת מספר אחת בעולם, ומטבע הדברים היא גם תהיה הראשונה, או בין הראשונות, לצאת ממשבר הקורונה. זה הישג בריאותי אדיר (כן, של בנימין נתניהו) וזה גם הישג כלכלי אדיר, משום שככל שקצב ההחלמה מהקורונה מתקדם, גם קצב ההתאוששות הכלכלית יתקדם יחד איתו.

אלו שמנסים לגמד את חלקו של נתניהו בהישגי החיסונים מרבים פתאום לפאר את מערכת הבריאות המצוינת של ישראל, שהוקמה בידי בוני הארץ ממפלגת העבודה (וזה נאמר בציניות). הדבר משעשע ועצוב כאחת: מדובר באותם אלו שעם משבר הקורונה קבעו נחרצות שמערכת הבריאות מורעבת, מרוסקת, דלת משאבים, מיובשת וחולה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מקבל את החיסון לקורונה (צילום: TPS)

כתבתי פה לאורך כל המשבר שיש לנו אחת ממערכות הבריאות האיכותיות בעולם, שתקציב הבריאות גדל דרמטית במהלך העשור האחרון (אם כי יותר לשכר הרופאים ופחות מדי לתשתיות) ושהמערכת הזו מתפקדת בסך הכל נהדר במשבר הקורונה, בייחוד בהשוואה לתפקוד של מערכות בריאות אחרות בעולם, כמו זו האמריקאית או כמו של אלו שמדורגות מעלינו במדדים השוואתיים של ה־OECD (למשל שווייץ).

אולם מלבד לדיון על הקרדיטים, יש פה עיוות של ההיסטוריה הכלכלית בנוגע למי בנה ולמה המערכת הזו כה איכותית. הזיכרון של כולנו קצר, אבל אני רוצה לרענן אותו באמצעות ספרו של חיים רמון "נגד הרוח", שיצא לאחרונה (גילוי נאות: אני מארח באופן קבוע את רמון בתוכנית הרדיו בהגשתי בגלי ישראל). פרק אחד ממנו עוסק במערכת הבריאות, בכלכלה, במערכת הבריאות ובחוק בריאות ממלכתי שרמון הנהיג אז, ולמעשה בנה את המערכת כך שתוכל לשרת את כלל האזרחים.

השר לשעבר חיים רמון (צילום: יוסי אלוני)השר לשעבר חיים רמון (צילום: יוסי אלוני)


נחזור מעט בזמן: השנה היא 1992. לאחר ניצחונו של יצחק רבין ביקש רמון את תיק הבריאות לידיו. בספרו הוא כותב: "עם כניסתי, מצאתי מבנה מעוות של מערכת הבריאות. העיוות הנורא מכל היה שהמדינה לא חייבה את האזרח לבטח את עצמו ואת ילדיו, בניגוד לנהוג בשירותים חברתיים וסוציאליים אחרים כמו חינוך (באמצעות חוק לימוד חובה) והרווחה (באמצעות הביטוח הלאומי). ב־1992, אם אדם לא היה חבר באחת מארבע קופות החולים, הוא ומשפחתו לא היו מבוטחים, ולפיכך לא היו זכאים לקבל שירותי בריאות. כך נוצר מצב שבו כמעט למיליון בני אדם מאוכלוסייה של כ־5 מיליון לא היה ביטוח בריאות, באופן מלא או חלקי, ובכללם כ־300 אלף ילדים. 6% מאזרחי ישראל לא היו מבוטחים כלל והוגדרו 'חסרי ביטוח', ואליהם נוספו 'מוגבלי ביטוח', רובם היו נזקקים בעלי הכנסה נמוכה, מובטלים או חסרי הכנסה קבועה".

המשמעות היא כזו: דווקא מערכת בריאות שנבנתה בידי מי שמגדיר את עצמו "חברתי" הפלתה את החלשים. מה שחמור עוד יותר הוא ההיבט הכלכלי. ארבע קופות החולים שפעלו באותה עת בישראל היו כללית, לאומית, מכבי ומאוחדת. כללית ולאומית היו על סף פשיטת רגל, ואילו מכבי ומאוחדת היו קופות חולים לשכבות מבוססות - עשירים, צעירים ובריאים - "מעין מועדון שסגר את שעריו בפני זקנים, חולים ועניים", תיאר זאת רמון. כלומר, מערכת הבריאות שנוסדה מקום המדינה הייתה מנוע של הרחבת פערים חברתיים.

הבעיה הכלכלית המרכזית הייתה קופת חולים כללית, שביטחה אז כ־72% מכלל האוכלוסייה בישראל. לא הייתה אפשרות לחברות ישירה בקופה, וכל מי שרצה לקבל את שירותיה נאלץ להיות חבר הסתדרות, גם אם הוא היה מעסיק שהשקפת עולמו קפיטליסטית והוא מתנגד לעבודה מאורגנת. "כך קרה שמאות אלפי מעסיקים, עצמאים וגמלאים נהפכו בעל כורחם לחברי הסתדרות", כותב רמון בספרו, "כדי לזכות בשירותי בריאות נכפתה חברות בהסתדרות גם על כל העובדים במוסדות ההסתדרות ומפעלי חברת העובדים, קרנות הפנסיה וההתיישבות העובדת ועוד".

חיים רמון ויצחק רבין ז''ל בשנת 1995 (צילום: יוסי אלוני)חיים רמון ויצחק רבין ז''ל בשנת 1995 (צילום: יוסי אלוני)


שימו לב למה שקרה, כצפוי: הניהול ההסתדרותי הידוע לשמצה של קופת חולים כללית דרדר את מצבה והיא צברה גירעונות ענקיים. ומי מימן את הגירעונות הללו? הממשלות בראשות מפלגת העבודה או בהשתתפותה (מדובר בסבסוד ניהול כושל של עשרות מיליארדים בערך נוכחי). "סיבה נוספת למצבה העגום של קופת חולים כללית הייתה הפוליטיזציה של המערכת", כותב רמון. "ראשי הקופה היו כולם עסקני מפלגת העבודה, וקשריהם עלו הרבה על כישוריהם. הפוליטיזציה הגיעה עד לרמה של מנהלי בתי חולים ומחלקות. הביטוי העגום ביותר למעורבות הפוליטית היה כאשר נוצרו תורים של קרוב לשנתיים לצנתורים ולניתוחי לב דחופים, והדרך היחידה לקצר את זמן ההמתנה הייתה באמצעות קשרים עם המנגנון ההסתדרותי והמפלגתי".

קופת חולים כללית הייתה על סף פשיטת רגל, מלאי התרופות במחסניה כמעט נגמר, מתאר רמון, ולמעשה שירותי הבריאות של כ־3.25 מיליון חברי הקופה, רוב אזרחי המדינה, הידרדרו במהירות. רמון תיאר פגישה מדהימה שבה ראשי ההסתדרות דאז המזכ"ל חיים הברפלד, הגזבר ארתור ישראלוביץ' ומנכ"ל הקופה נחום פסה הגיעו לפגישה דחופה איתו ועם אברהם (בייגה) שוחט, אז שר האוצר. בפגישה הם ביקשו שהממשלה תזרים לאלתר כ־400 מיליון שקל כסיוע חירום.

"למה?", שאל רמון, "כיצד נוצר הגירעון?". "מה זאת אומרת, מה פשר השאלה?", ענה ישראלוביץ', "בזכותנו אתה יושב פה!" (כלומר, בזכות ההסתדרות). רמון השיב לישראלוביץ': "בגלל ההסתדרות שלכם ציבור רחב שונא את מפלגת העבודה ומצביע לליכוד. אתם נטל על גבה של המפלגה, וגם את הבחירות האחרונות כמעט הפסדנו בגללכם. אתם לוקחים כסף שאנשים משלמים עבור בריאותם וגוזלים אותו למימון המנגנון שלכם, ואחר כך באים לממשלה שתתמוך כביכול בקופת חולים. השיטה הזאת אינה מקובלת עוד. החגיגה נגמרה!".

מפה ואילך השאר היסטוריה: חוק בריאות ממלכתי יצא לדרך, חרף התנגדות ההסתדרות. החוק הציל את קופת חולים כללית, אבל היא נאלצה להתמודד עם גירעונות העבר שלה. רמון העריך אותם בכ־9.5 מיליארד שקל במונחי 2018 - גירעונות ענק שרק תוכנית הבראה והחוק הצליחו להבריא את הקופה מהם.

בבסיס החוק היו כמה נדבכים: החלה על כל תושבי מדינה, בחירה עצמאית של קופות החולים, מעבר חופשי בין קופה לקופה, והחשוב מכל: ניתוק הקשר בין התשלום של האזרח עבור השירותים ובין קבלת השירותים, מה ששם קץ למצב שהביא לכך שלמיליון איש לא היו שירותי בריאות, מלאים או חלקיים, משום שידם לא הייתה משגת לשלם את המס האחיד.

ומי עוד התנגד לחוק מלבד ההסתדרות? פקידי האוצר! רמון מתאר שיח מדהים בינו לבין הפקידים: "בסוף הדיון על החוק ניגש אליי אחד מבכירי האוצר, ואמר: 'אתה אולי תנצח בקרב, אבל אנחנו ננצח במלחמה. אנחנו והשקפותינו נישאר באוצר, אבל כהונתך כשר הבריאות תסתיים בעתיד הלא רחוק'".

רמון אמר להם: "יש גבול! הגיע הזמן שתבינו שבמשטר דמוקרטי הדרג הנבחר קובע, ועליכם לכבד זאת". בהזדמנות אחרת פנה אחד מפקידי האוצר אל רמון בקול תחנונים, ואמר: "לא די בכך שנכנעו לך בנושא החוק, אתה מצרף 200 אלף פלסטינים תושבי מזרח ירושלים למסגרת החוק? אתה יודע כמה כסף זה יעלה? מיליארדים!" (כיום מספרם עומד על 340 אלף). רמון ענה: "לא אני סיפחתי אותם. אנחנו ננהג כלפיהם כפי שקובעות אמנות בינלאומיות, והם יהיו חלק מהחוק. אשמח אם סיפוחם לירושלים יבוטל לאלתר".

מתברר שממרחק של כ־30 שנה דבר לא השתנה, נהפוך הוא: שלטון הפקידים רק התחזק. מתברר גם שהנחת התשתית של חוק בריאות ממלכתי אפשרה את הטיפול השוויוני והמעולה של מערכת הבריאות במשבר הקורונה, בניגוד לכל מספידיה.
לא, זה לא שאין בעיות במערכת הבריאות (והסטת המשאבים של המערכת בשנים האחרונות לעבר שירותי רפואה פרטיים היא דוגמה לכך). אבל לפחות במשבר הקורונה, חוק הבריאות הממלכתי הוכיח את עצמו. וזה ממש לא בזכות ההסתדרות וזה ממש לא בזכות פקידי האוצר - זה למרות שלטון הפקידים ולמרות שלטון ההסתדרות ושיטותיה הנלוזות. באופן מצער, ההסתדרות ה"חברתית" היא זו שיצרה את הפערים הגדולים ביותר בחברה הישראלית.

2. הקורונה והבחירות שואבות את כל הקשב הציבורי, אבל מתחת לפני השטח מתחולל אחד המאבקים הכלכליים המעניינים ביותר בין שר הדיגיטל הלאומי דוד אמסלם - האחראי בין היתר על רשות החברות הממשלתיות - ובין הפקידות, הן הכלכלית והן המשפטית. הסיפור הוא כזה: דעתו של אמסלם לא נוחה מאותה נבחרת דירקטורים שנבנתה בזמנו של שר האוצר יאיר לפיד, נבחרת שעל בסיסה מתמנים דירקטורים לחברות הממשלתיות.

דוד אמסלם (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)דוד אמסלם (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)


מתנגדיו של אמסלם יגידו שהתנגדותו לנבחרת הקיימת נובעת מאי־הצלחתו למנות אנשים המזוהים איתו בגלל הזיהוי עם הליכוד. אלא שהמאבק של אמסלם רחב הרבה יותר וחשוב הרבה יותר ממינוי כזה או אחר. הוא נוגע בעצב החשוף של המשילות, של מי בעצם קובע כאן - הפקידים או נבחרי הציבור. דבר חשוב נוסף הוא השאלה אם לדירקטור חייבים להיות תנאי סף מסוימים כמו השכלה. אמסלם חושב שלא.

"החלטתי לבטל את נבחרת הדירקטורים שהקימו יאיר לפיד ואורי יוגב", הוא אומר, "יש עוד כמה אזרחים חוץ מהנבחרת הזו, ולכן החלטתי לפתוח אותה לכל אזרחי ישראל שעומדים בקריטריונים שנקבעו בחוק. גם לעקרת בית יש תובנה, גם פועל ייצור יש לו תובנה. בשבילם הם לא מתאימים. הם טובים רק בשביל לנקות את המשרדים של הדירקטורים".

העמדה הזו גררה עימות צפוי עם המערכת המשפטית, בייחוד עם דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה הפורשת. לאחרונה אף ביקש אמסלם מנציב שירות המדינה להעמיד לדין את דלית זמיר, היועצת המשפטית של רשות החברות (בת זוגו של ארז קמיניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה), לאחר שענתה לתנועה לאיכות השלטון בנושא נבחרת הדירקטורים ללא שיתופו של אמסלם, ומעל לראשו, וצידדה בזילבר.
עזבו כרגע את הפלפולים המשפטיים - כי למערכת המשפטית נוח מאוד שהדיון הציבורי יתמקד ב"טיעונים משפטיים" - שזה אומר שלל חוות דעת בנות עשרות ומאות עמודים בקודים משפטיים פתלתלים.

העיקרון הוא שחשוב: מגיע שר נבחר, רוצה לשנות מדיניות מסוימת של קודמיו, במקרה הזה נבחרת דירקטורים, והמערכת המשפטית בולמת אותו בשלל טיעונים משפטיים שעושים סחרחורת ובכך מעקרת לחלוטין את עיקרון המשילות ומערערת עליו, על מדיניותו של שר נבחר, ומשאירה את הכוח בידי פקידיה המשפטיים.

ועכשיו למהות: נבחרת הדירקטורים היא אכן הומוגנית מדי, תל אביבית מדי (חלק גדול ממנה מגיע ממדינת תל אביב ומסביבותיה) ופריבילגית מדי, כפי שאמסלם טוען. זה גם נכון מאוד שתארים מתקדמים בפיננסים הם לא ערובה לאיכות הדירקטורים ולהשפעתם על התנהלות החברה.
קחו לדוגמה את טבע, אף שזו חברה פרטית: לכישלון של החברה שותפים במלואם כל חברי הדירקטוריון שכיהנו בזמן עסקת אקטביס המנופחת. תהיתי אז לאן נעלמו שיקול הדעת והתבונה של דירקטורים כה מנוסים, גם אם לא בעולם התרופות אלא בתחום הפיננסי, עם חברים כמו גליה מאור, לשעבר מנכ"לית בנק לאומי.

הרי היה מדובר בעסקה דרמטית, הגדולה ביותר בתולדות טבע, הן מבחינת היקף החוב שנטלה החברה והן מבחינת ההימור על השוק הגנרי. האם הדירקטוריון שאל שאלות? האם הוא תהה אם החברה מהמרת על הסוס הלא נכון וכיצד היא אמורה לשרת את החוב הענק שהיא מעמיסה על עצמה, בייחוד לנוכח התחרות הצפויה בקופקסון? בדירקטוריון טבע ישבו דירקטורים לאורך תקופה ארוכה מאוד, ארוכה מדי. זה מוזר כשמדובר בחברת תרופות ענקית (לשעבר), אבל זה היה מעין מועדון שמינה את עצמו שוב ושוב ונהנה משכר מפנק. הדירקטוריון של טבע נמנם, הפגין ממשל תאגידי לקוי, בלשון המעטה, וספק אם הדירקטורים עמדו במבחן הזהירות באישור העסקה.

וזו הבעיה שלי עם נבחרת הדירקטורים שיצר בזמנו לפיד: היא הפכה, פחות או יותר, למועדון סגור, מועדון פריבילגי - ולא בטוח שהמועדון הזה יעיל מדי בדירקטוריונים. יש למועדונים סגורים נטייה לצופף שורות ולתפקד כמריונטות, בדיוק כמו בדוגמת הדירקטוריון של טבע. מי שחושב שנבחרת הדירקטורים הביאה בשעריה רק אנשים "מקצועיים", "נטולי פניות" ורק אנשים שהיצר הפוליטי שלהם לא קיים - אינו יודע מה הוא שח. הניסיון לפסול אוטומטית מינויים במגזר הציבורי על רקע שייכותם הפוליטית של המועמדים הוא שורש כל הרע. כך מחמיצים הרבה פעמים אנשי מקצוע מעולים רק מפני שיש להם דעה פוליטית כזו או אחרת. ולמי אין?