להאזנה לטור של בן כספית

1. ניקוי שולחן

"בואו ננקה שולחן", אמר בכאב בני גנץ בנאומו המיוסר השבוע. שומעיו לא הקשיבו. הם הופכים עליו עכשיו את השולחן שהוא מנסה לנקות. גנץ הוא החולה שמת, אף שהניתוח הצליח. הוא בלם את נתניהו שלוש פעמים רצופות. הוא הניח יד על ההגה. הוא עצר את פירוקה של מערכת שלטון החוק. הוא (בעיקר שותפו גבי אשכנזי) תרם לבלימת רעיון העוועים של הסיפוח החד־צדדי לטובת הסכמי הנורמליזציה עם חלק מהעולם הערבי. הוא הפסיק את הטרללת, את הביזה, את המשך ריסוק המסגרת שמחזיקה את המדינה. במותו (הפוליטי) ציווה לנו הזדמנות נוספת. הוא מגש הכסף שעליו ינסו הבאים אחריו לשחרר אותנו מלפיתת החנק של המשפחה ולהתחיל לרפא את הפצע.

גנץ תקף את נתניהו: "אחרי הבחירות הוא לא יהיה עוד ראש הממשלה"

גנץ לא מבין שמה שנותר לו עכשיו זה להצדיע, להודות לתומכיו, להתנצל על מחדליו ולפנות את הזירה. הוא יבין את זה בהמשך, כשזה יהיה מאוחר מדי, בדיוק כפי שהבין שהוא מעביר את העקרב לגדה השנייה של הנהר, כשזה היה מאוחר מדי, וכפי שהבין שהותיר פִרצה בגודל של תקציב מדינה בהסכם הקואליציוני, כשזה היה מאוחר מדי, וכפי שיצא לאולטימטום שברא את הבחירות הרביעיות, כשזה היה מאוחר מדי. גנץ לא נלחם עכשיו על ראשות הממשלה, אלא על הלגאסי שלו, על המורשת, על הזכות לפרוש בכבוד. אין לידו אף אחד שיסביר לו שאם ימשיך להסתער על טחנות הרוח הרבה כבוד לא ייצא לו מזה. הוא עלול לרסק את המעט שעוד נותר.

כואב הלב על גנץ. הוא מוקף אנשים טובים. שרי כחול לבן באו לעבוד. ממירב כהן המדהימה, דרך אורית פרקש־הכהן, חילי טרופר, מיכאל ביטון, פנינה תמנו שטה, אלון שוסטר ויזהר שי, שבעוד הטור הזה נכתב הודיע לגנץ שגם הוא קופץ מהספינה הטובעת. חבורה של פטריוטים עמוסי כוונות טובות שהוליכו אותם, כמו תמיד, אל שערי הגיהינום. כמעט כל מה שגנץ אמר בנאומו השבוע, מדויק. החלופה שבה בחר אחרי הבחירות האחרונות הייתה החלופה הכי פחות גרועה.

לא נעים לחזור על זה בכל פעם מחדש, אבל אין ברירה: לא הייתה ממשלת מיעוט עם ערבים. לא היו חוקי שחיתות. בג"ץ לא היה נותן להם לעבור. נתניהו היה במומנטום, כחול לבן על הקרשים. סבב רביעי היה מעביר את נתניהו את מחסום ה־61, וכולנו, כולל מקהלת צדיקוב הטהרנית והקולנית, היינו מסתופפים יחד במחנה חינוך מחדש ומתחנפים לסוהרים. לי לפחות יש קשרים עם ינון מגל. אבל המחנה שהעמיד בראשו את גנץ לשנה־שנתיים, הוא אותו מחנה שרוצה ליהנות, לא לנצח. הם מחפשים את השלמות העילאית, את ממשלת החלומות האולטימטיבית, את מה שלעולם לא יהיה וגם אף פעם לא היה.

בני גנץ נכשל. על זה אין ויכוח. הוא נכשל בהחלפת נתניהו, אבל הוא הצליח לבלום את נתניהו ולהביא לפתיחת משפטו של נתניהו. אלה אינם דברים של מה בכך. מכאן ואילך הוא צריך לפנות את הזירה לכוחות העתודה שמגיעים מכיוון אחר לגמרי: מצד ימין. הוא חייב להישאר שר הביטחון, להחזיק את תיק המשפטים כאילו הוא ניסנקורן, לחזק את אשכנזי בתיק החוץ ולהמשיך למרר לבוזזי הקופה ומחריבי שלטון החוק את החיים עד הרגע האחרון. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות. הוא יכול להתאחד עם חולדאי, לצרף את העבודה, לחבר חיבורים ולבנות מגדלים, כל עוד לא יסכן 2־3 מנדטים בריצה חסרת סיכוי לבד.

בני גנץ בכפר המכבייה (צילום: אלעד מלכה)בני גנץ בכפר המכבייה (צילום: אלעד מלכה)

2. הממלכתי האחרון

במוצאי שבת נפגש גנץ עם מי שהחליף אותו בתפקיד, גדי איזנקוט, בביתו בראש העין. הרמטכ"ל ה־20 והרמטכ"ל ה־21. איזנקוט חשב, לתומו, שגנץ יציע לו להחליף אותו בצמרת כחול לבן. לו הייתה מגיעה הצעה כזו, איזנקוט היה מסרב. כזכור, הוא סירב להתמנות לרמטכ"ל לפני גנץ. הוא לא מחפש לעצמו מלוכה בטרם ילמד להכיר את האתונות. אבל גנץ הציע משהו אחר: "בוא תהיה מספר 2 שלי", אמר למי שהיה מספר 2 שלו בצה"ל.

איזנקוט סירב, כמובן. הוא אמר לגנץ, לא במילים האלה, שהוא מנותק. החייל אינו מבין את הנעשה ביחידה. המאמן איבד את חדר ההלבשה. הסייס בונה על הסוסים, אבל האורווה ריקה. המותג של כחול לבן מת מות ייסורים, נקבר בקבר אחים, נא להימנע מביקורי תנחומים, תודה. הסיבה העיקרית שהשאירה את איזנקוט מחוץ למערכת בסיבוב הזה היא מה שהוא מכנה "רוח חוק הצינון".

נכון, על פי החוק, הבחירות קוטעות את שעון הצינון ומכשירות את איזנקוט. אבל אצל הברנש הזה, זה לא מספיק. אם המחוקק רצה שלוש שנות צינון, אמר למי שאמר, אז לא נראה לי נכון וראוי ששנתיים אחרי שפשטתי מדים כבר אהיה פוליטיקאי. איזנקוט הוא האדם הממלכתי האחרון במדינה שבה ערכי הממלכתיות הוצאו למכירת חיסול וכל הקודם זוכה. בהחלטתו, הלא קלה, הוא חשב גם על "מותג הרמטכ"ל". הוא מבין היטב מה קרה לתדמית של מי שהיו עד לא מזמן האנשים הפופולריים ביותר בציבוריות הישראלית. מפקדי הצבא, ראשי המטה הכללי, האנשים שנמצאים שם כדי להגן עלינו בגופם. הקטע עם גדי איזנקוט הוא שזו אינה הצגה. כשמכירים אותו, מבינים שזה האיש. זה אמיתי. זה אותנטי. זה הופך אותו לאחד העופות המוזרים ביותר ביער, כזה שייטרף בלילה הראשון בלי אמא. אלא אם כן מתישהו נבין שהגיע הזמן להפקיד את עתידנו דווקא בידי אדם כזה.

בשנה החולפת, שבה פגש איזנקוט כמעט את כל ראשי המפלגות בישראל, הוא התלבט באמת. הוא לא שיווק את עצמו. הוא לא חייג לאף ראש מפלגה. הם פנו אליו, הם קראו לו, הם ישבו איתו. גדעון סער שקל לעזוב את גאולה ולעבור לגור איתו. אביגדור ליברמן, שהתקוטט איתו לא מעט (תוך שמירה על מכובדות והערכה הדדית) כשהיה שר ביטחון, היה מוכן להציע לו את השמיים. כנ"ל לגבי נפתלי בנט וכמובן יאיר לפיד.

בעשרות המפגשים האלה, הוא מעולם לא דיבר על תפקיד לעצמו או על מקום ברשימה. זה באמת לא מעניין אותו. הוא דיבר על ערכים, על הכיוון שאליו צריכה לצעוד המדינה, על הצורך הדחוף להציל אותה. כולם אחזו בו ומשכו אותו לכאן ולשם, חיברו אותו לחולדאי, ספרו אותו עם לפיד, בוגי יעלון הגדיל לעשות וצירף אותו למפלגתו שלא בפניו. ההתלבטות האמיתית שלו הייתה בין סער לליברמן. את לפיד הוא מסמפט באמת, אבל הוא מתקשה להצטרף למי שמנותק מהחרדים. איזנקוט חושב שצריך לייצר חיבור בין כולם לכולם. מבחינתו, הליכוד של נתניהו מחוץ לתחום, בניגוד לליכוד של בגין ושמיר שהיה יכול להיות ביתו הטבעי.

מבחינתו, הערך העליון הוא הממלכתיות. צריך להיפרד מהפלסטינים, עדיף בהסכם, אבל הסכסוך הפנימי בתוכנו מסוכן בהרבה מהסכסוך החיצוני. צריך להגן על הערכים, לשקם את המערכות, להקים מחדש את המדינה. כן, מערכת המשפט זקוקה לרפורמות דחופות, אבל לא מהסוג שעליו מצווחים חסידי נתניהו. זה איזנקוט, בקליפת אגוז.

גדי איזנקוט (צילום:  גלעד קוולרצ'יק)גדי איזנקוט (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

3. צהוב־ירוק

גבי אשכנזי הוא טרגדיה עצובה אפילו יותר מזו של בני גנץ. בניגוד לגנץ, לאשכנזי יש את זה. בכמויות נדיבות. הוא סומן כאיום העיקרי על בלפור עוד ב־2010, אחרי ששיקם את צה"ל והוביל את עופרת יצוקה. הוא הסתובב בין האנשים עם חפיסת הסיגריות "אירופה" הנצחית, מדבר ליכודניקית שוטפת אבל קוסם גם לתל אביבים ולטהרני השמאל. הוא היה רמטכ"ל פופולרי מאוד, וכשנכנס פעם להיכל ביד אליהו לכנס של הסתדרות המורים, התקרה כמעט נפלה. בבלפור רשמו לפניהם. נתניהו, שאוהב לסמן רמטכ"לים, העביר אותו למדף ה"חומר לגריסה".

את העבודה השחורה ביצע ברק, מומחה בעל שם עולמי לעבודות שחורות. התוצאה הייתה פרשת הרפז, שפצעה את אשכנזי פצעי מוות לא מעט בזכות אדיבותם של קבלני ביצוע בעלי תעודת עיתונאי. במהות, לא נותר ממנה דבר, אבל גם מאשכנזי לא נשאר הרבה. הוא איבד את הביטחון העצמי, את החדווה, את האמונה בעצמו.

אשכנזי הביא את האנרגיה שהקימה בסופו של יום את כחול לבן. הגרוש המפורסם ללירה. עכשיו הלירה איננה, נשאר ממנה גרוש. הוא קיבל השבוע את ההחלטה הנכונה. לזוז הצדה ולקחת פסק זמן. הוא יעביר את פסק הזמן הזה עם איזנקוט, החבר הכי טוב מגולני. אחרי מחיקת הכחול־לבן, הם בטח ידברו על מפלגת הצהוב־ירוק (צבעי החטיבה). הגולנצ'יקים. הם יוכלו לתכנן, הם יוכלו להפיק לקחים, הם יוכלו להכין תוכנית קרב מפורטת ומדוקדקת. כל זאת, בהנחה שבפעם הבאה יהיה להם מה להציל. כי אם בפעם הזו נתניהו יצליח למנף את מבצע החיסונים, להכריז ניצחון הירואי על הקורונה ולפזר מיליארדים על ההמונים בתחילת חודש מרץ, יש מצב שכל מה שנכתב כאן מיותר. גדי וגבי יישבו יחד עם כולנו באותו מחנה חינוך מחדש.

גבי אשכנזי (צילום: רויטרס)גבי אשכנזי (צילום: רויטרס)

4. מכירת חיסול

גם רון חולדאי קפץ השבוע למים. חולדאי הוא המנהל הטוב בישראל. בעולם מושלם, הוא היה ראש ממשלה בלי להתאמץ. מסלול ההכשרה מושלם: גיבור מלחמת ששת הימים ויום כיפור, שעסק בחינוך עשרות שנים ואחר כך ניהל את תל אביב והפך אותה לאחת הערים המדהימות בעולם (אם כי, היא הייתה אחלה מקום גם לפניו). הוא חף מרגש כלשהו, מה שהופך אותו למי שמקבל את ההחלטה המדויקת בכל רגע נתון. מצד שני, הוא לא כשיר להתמודדות בג'ונגל הפוליטי הישראלי. הוא יביא את מדינת תל אביב, את השמאל של פעם. הרי הוא קיבוצניק וניסנקורן מההסתדרות, ביחד זו מפא"י ההיסטורית.

אני מעריך ששותפו, ניסנקורן, ינסה לבלוע על הדרך את מה שנשאר ממפלגת העבודה. אני מקווה שהוא יתגבר על עמיר פרץ, שמעמיד עכשיו את המפלגה שהקימה את המדינה למכירת חיסול כעורה. ממלכתי תמורת סוס, כלומר מפלגה חרבה תמורת נשיאות. פרץ, כמו גנץ, לא מבין את מצבו. הוא איש טוב, ישראלי מצוין, שעף על עצמו במהירות 200 קמ"ש אבל פספס והתנגש בקיר בטון.

הזהירו את פרץ לא לנסות לברוא את העבודה מחדש. הזהירו אותו לא לבנות שום דבר על הגברת לוי־אבקסיס. אמרו לו לשמור על מה שיש, לטפח את הבייס, לנסות לשקם את המותג. אבל הוא ידע יותר טוב מכולם. הוא יחליף את המצביעים. הוא יביא קולות מהימין, מהפריפריה, מאיפה לא. בסוף הוא נשאר בלי כלום, אפילו בלי השפם. עכשיו, במקום להיעלם בתהום הנשייה, הוא מנסה לסחור בגרוטאות. זה עצוב.

ניסנקורן כאן כדי להישאר, מה שאי אפשר להגיד בוודאות על חולדאי. הוא יחליט אחרי הבחירות. אם התוצאה תהיה מאכזבת, מהסוג שלא יכול להפוך אותו לשר משפיע בממשלה, יכול להיות שחולדאי יעדיף להישאר בתל אביב. זכותו. במצב כזה, ניסנקורן בעצם יהפוך למספר 1, עם מותג העבודה בכיס, ויקבל הזדמנות לשיקום כללי. הם החלו את הקמפיין עם 8 מנדטים, שזה יותר טוב מכלום, אבל לא בהרבה. הם מנסים לצרף את הפרופ' רוני גמזו, את ציפי לבני ועוד רשימה מעניינת של שמות. הם יושבים על הבלטה של מרצ וגם על חלק מהטריטוריה של לפיד. הם פגעו בגדעון סער רק בשוליים. אם סער מסיים את השבוע הבעייתי הזה עם 17־18 מנדטים, כמפלגה השנייה, זה סימן שתוכנית העבודה שלו מתקדמת כסדרה.

רון חולדאי (צילום: תומר נויברג)רון חולדאי (צילום: תומר נויברג)

5. כולם גדעונים

מיכאל שמש צייץ השבוע על צרחות רמות שנשמעו מלשכת ראש הממשלה בכנסת בשעת לילה מאוחרת. זה היה נתניהו, צועק במלוא גרונו על צעקנית מנוסה ממנו, מירי רגב. הקולות הרמים הדהדו בכל קומת הממשלה, עד שרגב נורתה מהלשכה ועזבה את המקום בזעם. מי שעורר את חמתו של נתניהו היה כנפו. גבי כנפו. מ"מ ראש עיריית אשדוד, האיש החזק של הליכוד בעיר, מי שרגב מינתה זמן קצר קודם לדירקטור ברשות שדות התעופה, אף שמשפחת נתניהו הזהירה אותה לא לעשות את זה.

הנתניהו'ז חשדו שכנפו הוא בעצם סוכן של גדעון סער. בימים אלה, עדיף ליהודי להודות בהיותו סוכן של המודיעין האיראני מאשר של סער. רגב הכחישה בתוקף. היא התעקשה על המינוי, ביצעה אותו, ואז הודיע כנפו על עזיבת הליכוד ומעבר לתקווה חדשה של סער. התקרה בבלפור נורתה השמיימה, הסכך צנח, וזכוכיות החלונות התנפצו. נתניהו יודע מה סער עושה בימים אלה, ולא באמת אוהב את מה שהוא רואה. סער מנסה לפרק נתחים מהתשתית הליכודית, וגם מצליח. אחרי כנפו עבר גם ראש מועצת מטולה דוד אזולאי, וראש סניף הליכוד באשקלון מישל בוסקילה וראש סניף הליכוד באילת, ברוך קבלו. מדובר בערים ליכודיות, מצודות של ממש, שעכשיו נבעים סדקים בחומותיהן.

נתניהו מודאג לא רק מאלה שעוזבים אלא גם מאלה שנשארים. הוא יודע שלסער יש לא מעט מאחזים בתוך הליכוד, חלקם לא יעזבו אבל ימתינו לשעת כושר בפנים. מפלס הפרנויה בבלפור, שנושק תמיד לקו האדום העליון, שבר בשבועות האחרונים את כל מכשירי המדידה. אחת הסיבות שבגינן ניסה נתניהו למנוע את הבחירות הרביעיות ולדחות אותן לקיץ היא העובדה שראובן (רובי) ריבלין ישכון עדיין בבית הנשיא בחודשיים שאחרי יום הבוחר. "מזימת המאה" המטורללת שייחסו הנתניהו'ז לריבלין וסער במערכה הראשונה, עלולה להתגשם בצירוף מקרים שלא ייאמן בבחירות הרביעיות. אז עכשיו כולם חשודים, כולם גדעונים, כולם זוממים וקושרים, אלא אם כן יוכח אחרת.

גדעון סער (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)גדעון סער (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

6. לא רק ביבי

ומה ביתר חלקי המפה הפוליטית? שני שחקנים ותיקים מנסים להמציא את עצמם מחדש. יאיר לפיד מביט, שוב, איך מעשה ידיו טובע בים. פעם היו אלה הרמטכ"לים ששדדו אותו ברגע האחרון מתפקיד "הטוען לכתר". עכשיו זה גדעון סער, ששדד לא רק אותו, אלא גם את נפתלי בנט. נדמה לי שמוקדם להספיד את לפיד. הוא מנוסה, הוא ערמומי, הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה, וסקרי העומק מוכיחים שיש לו פוטנציאל, בחיבורים ובמהלכים נכונים, לפרוץ את תקרת הזכוכית המפורסמת שלו, בדרך לתקרת זכוכית נוספת.

אביגדור ליברמן הוא השחקן הוותיק ביותר. השבוע הוא עשה מהלך חכם והודיע שבניגוד לכל שאר הטאלנטים הוא לא מתקוטט על תפקיד ראש הממשלה. הוא ידרוש את תפקיד שר האוצר. ליברמן הוא הפוליטיקאי המנוסה ביותר בכנסת, אחרי נתניהו. הביביסטים טוענים שבכל שנותיו הוא לא עשה כלום, אבל הם כמובן טועים. ליברמן היה שר ביצועי טוב, גם במשרד התחבורה וגם בתשתיות ואפילו במשרד החוץ. הוא היה שר ביטחון, הוא היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הוא מכונה לקבלת החלטות, והוא יוכל לשקם את מה שמותיר אחריו הורדוס, שיירשם בהיסטוריה כמי שעזר לנתניהו לחטוף את תקציב המדינה ולקחת אותו כבן ערובה לטובת חילוץ נתניהו מאימת הדין.

ומה עם בנט והחרדים? נפתלי בנט נקרע בין האופציות שנותרו לו. החיסונים מפרקים אותו מנשק הקורונה, שאותו השכיל לרתום לטובתו, ודי בצדק. סמוטריץ' מריח את החולשה ומנסה לסחוט אותה עד תום. אם בנט היה יודע ששירלי פינטו, שהייתה ברשימתו בסיבובים קודמים, מקימה מפלגה של בעלי מוגבלויות (פינטו חירשת), הוא היה מתפלץ. עושה רושם ששום דבר טוב לא מאיים עליו בעתיד הקרוב, אבל גם אותו מוקדם להספיד.

והחרדים? האם הם באמת בכיס של נתניהו? מאיר פרוש נתן בשבוע שעבר ראיון לינון מגל ולי ברדיו 103. הוא הסביר במילים הכי פשוטות את המצב לאשורו: החרדים הם ביבי. רק ביבי. מכורים לביבי ואוהבים את ביבי. אם ביבי יוכל להרכיב ממשלה, הם ביבי. לגמרי ביבי. ואם לא? אם לא, ותהיה אופציה להקמת ממשלה שתספק להם מה שהם צריכים (כסף, עוד קצת כסף, בלי גיוס), אז תפדל. לא נשב, אמר פרוש, במדבר הפוליטי בשביל אף אחד. לא כיף שם.

אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

7. הווילה בקיסריה

תשמעו סיפור מוזר. אם הוא נכון (ויש לא מעט עדויות שמצביעות על כך), הרי שמדובר בסיפור מטורף. זוכרים את ג'יימס פאקר? המיליארדר האוסטרלי הגברתן והמוזר? זה שארנון מילצ'ן הזעיק כדי שיסייע לו לעמוד בקצב דרישת האספקה והמתנות של משפחת נתניהו? ההוא שהתאהב בביבי ושרה ממבט ראשון, שוכנע לרכוש את הווילה הסמוכה בקיסריה והפך למפנק הרשמי של המשפחה המורחבת, כולל יאכטות, דירות פאר במלונות, אספקה שוטפת של מתנות ושאר ירקות?

פאקר, וזה אינו סוד, נקלע "למצב אישי קשה". הוא נעלם, אנשיו חששו לחייו. הוא נזקק באופן דחוף לטיפול. רביב דרוקר הביא לפני כשבועיים סיפור ב"הארץ", שלפיו נתניהו היה זה ששכנע את פאקר לבוא ולעבור את הטיפול בישראל. יש כאן תשתית רפואית משוכללת מאוד בתחום, שנולדה כתוצאה ממספר גדול של תרמילאים ישראלים שנקלעים מדי שנה למצוקות, הזיות, התקפים פסיכוטיים ושאר תופעות במסעותיהם בין הפטריות במזרח.

פאקר הגיע. בתיק החקירה של נתניהו, על פי דרוקר, יש מידע שלפיו על מעטפת הטיפול בו הופקדה הדס קליין, מנהלת עסקיו של ארנון מילצ'ן בארץ, שייצגה גם את פאקר. הרי בסוף, מילצ'ן הביא את פאקר כתשורה מיוחדת לנתניהו, לא?

כאן מתחילים סימני השאלה: נתניהו התקשר לקליין ודרש לדעת מה קורה עם פאקר, מה שלומו, איך הטיפול מתקדם. קליין סירבה לשתף פעולה. בצדק. סודיות רפואית. נתניהו, כמו נתניהו, לא ויתר. הוא ניסה לאכוף על מילצ'ן לאיים על קליין בפיטורים, אם לא תגלה את מצבו של פאקר. קליין לא נשברה. גם נתניהו לא. הוא קיבל את מספר הטלפון של הפסיכיאטרית שטיפלה בפאקר והתקשר אליה. היא נדהמה, אבל סירבה לשתף פעולה. סודיות רפואית. נתניהו אמר שהמיליארדר האוסטרלי יודע דברים רגישים ששמע במסגרת הידידות הפורייה ביניהם, והוא חייב לדעת מה מצבו כדי לאמוד את הסיכוי שהסודות יעברו הלאה. הפסיכולוגית התעקשה. אפילו את העובדה שטיפלה בפאקר לא הסכימה להסגיר לראש הממשלה, אף על פי שהפציר בה ואמר שהוא נוהג להתעניין בשלומם של ידידיו אצל רופאיהם, והם תמיד משתפים פעולה. כמה טוב לגלות שיש כאן עוד כמה אנשים שלא מפחדים.

עד כאן, הכל פורסם אצל דרוקר. מכאן, הכל חדש: בידי עדויות רבות, מוצקות ומתועדות, של אנשי מקצוע או גורמים שהיו מעורבים בסיפור ההזוי הזה, שלפיהן מי שארגנו את הטיפול של פאקר היו אנשי מוסד. לא, לא המוסד הסגור, אלא המוסד לתפקידים מיוחדים. הטיפול בוצע בווילה מיוחדת בקיסריה. לא, לא הווילה של נתניהו (שם אין טיפולים ואין אורחים) וגם לא הווילה של פאקר עצמו. וילה ששייכת לאיש עסקים ישראלי שלא מתגורר בארץ. נקרא לו א'.

שוחחתי עם איש העסקים הזה והוא אישר את מרבית הפרטים שנמסרו כאן. "אתה בעניינים, הדברים שאמרת נכונים", אמר לי. אמרתי לו שהמוסד הוא שפנה וביקש את הווילה, וסוכני מוסד אבטחו אותה במהלך התהליך. גורמים נוספים שהיו מעורבים בנעשה אישרו אף הם. על פי כמה עדויות, ראש המוסד בכבודו ובעצמו היה מעורב באירוע, ואף ביקר בווילה.

תזכורת: כשפאקר הרעיף את מה שהרעיף על נתניהו, משפחתו ופמלייתו, היה ראש המוסד ראש המטה לביטחון לאומי. הוא היה אחד המורעפים. כרטיסים להופעה של מריה קארי ועוד כמה דברים. בוצע בירור ויוסי כהן נחלץ ממנו ללא פגע. אולי טוב שכך, כי הוא ראש מוסד יוצא מן הכלל. מצד שני, ויש גם צד שני, אם אחרי שהוא עובר מהמל"ל למוסד הארגון נרתם לצורך טיפול במיליארדר שהיה קרן השפע הפרטית של משפחת נתניהו (וגם קצת שלו), נדמה לי שיש כאן סוג של בעיה.

הסיפור מורכב ומסועף יותר מהמתואר כאן. על פי אחת הגרסאות, לווילה נגרם נזק כבד בעקבות ההליך. לא היה מי שיפצה את בעל הבית עד שהכסף הגיע מאחד ממקורבי מילצ'ן בישראל. ביקשתי את תגובתם של מילצ'ן ופאקר, לא קיבלתי. אין תגובה. במוסד: הכחשה גורפת. לא היה, לא נברא, משל לא היה. למי להאמין? לכל אותם גורמים שלא התנדבו לספר את הסיפור ואין להם שום אינטרס, פוליטי או עסקי או כלכלי, או למוסד? יכול להיות שהכל בוצע על ידי אנשים שהתחזו לסוכני מוסד? למה? אז ככה: שכל אחד יאמין למי שהוא רוצה. אם יש למישהו מידע נוסף בעניין, אתם יודעים איך למצוא אותי. ואם לא תמצאו אותי, אז אני בטח באיזה וילה בקיסריה, עובר תהליך גמילה.

bencaspit5@gmail.com