עד כמה מיהרתי לאמריקה? ב־26 ביולי השתחררתי מהצבא וב־11 באוגוסט הייתי בניו יורק. את המעשה עצמו מפורק לפרטיו אינני זוכר באופן מסודר. 45 שנה זה הרבה זמן. אני רואה ממרחק את החלקים של הפאזל. את המבחנים בקונסוליה שאליהם התגנבתי מהקיבוץ בשנה האחרונה לשל"ת. את התחושה היהירה והמנומקת שאני רוצה ללמוד קולנוע. את טופסי ההרשמה שוברי השיניים שגרמו לי לפזילה קשה, שמילאתי לאוניברסיטאות שונות בתקווה שיקבלו אותי. את מכתבי התשובה הנהדרים והאמריקאיים כל כך שנפתחו במילים היפות ביותר באנגלית: "אנו שמחים לבשר לך".
בין המחלקות לקולנוע ב־NYU ו־SFAI שאליהן התקבלתי, בחרתי בשנייה; באותו רגע בזמן, אחרי יותר מדי גרייטפול־דד, ג'פרסון איירפליין, קן קיזי וגיבורי דור הביט, סן פרנסיסקו הייתה בעיניי נמל בית טבעי. עיר מאירת פנים לנחיתה רכה.
נעמי, שהשתחררה לפניי, נסעה לאמריקה וחיכתה לי אצל סבתה, אם אמה, הנרייטה, בדירתה במרינה. הדירה הייתה ברחוב Chestnut קרוב לגולדן גייט. בית הספר היה באותו רחוב מצדה השני של גבעה גבוהה. מיסיון ספרדי עתיק עם ציורי קיר של דייגו ריוורה. נעמי ידעה כמה קטנה ונטולת תועלת תהיה תרומתי למצוא דירה והתחילה לחפש בלעדיי.
בשנה הראשונה גרנו ברחוב Stockton על גבול צ'יינטאון מול סמטת Burritt. על קיר בסמטה היה תלוי שלט שעליו נכתב, כאן נהרג הבלש הפרטי מיילס ארצ'ר, שותפו של סם ספייד ב"הנץ ממלטה" מאת דאשיל האמט. שני בניינים משם, בדירה שפנתה לרחוב קליפורניה, גר האמט. תקתוק מכונת הכתיבה שלו ושיעוליו התכופים העירו את השכנים.
זה היה מקרה מובהק שבו אלוהים לא נמצא בפרטים. הוא היה בקשיים. אלה שנמצאים תמיד בלבו של מאבק תמידי על נפשה של כל משפחה. העימותים הקיומיים הללו, חלקם פילוסופיים, חלקם מרוחים בשכבה עבה של פטריוטיות מזויפת. אלה שהקרב עליהם מתקיים בקול רם ובפומבי. אף שבפועל זה ארך שבועיים, אולי קצת יותר, ונגמר כאשר אבי נופף לי לשלום ממרפסת המבקרים שהייתה אז בשדה התעופה שממנה אפשר היה לראות את העוזבים בדרכם למטוס. זה היה עקוב מדם ומדעות קדומות שנקנו בייסורים.
אינני זוכר את אמי, שהתנגדה לרעיון האמריקאי כולו, קל וחומר לקולנוע, עומדת לצד אבי על המרפסת. האם נשארה בבית? קשה לי להאמין. אולי בשם האמירה שהפרידה קשה לה. בדיעבד אני יודע שאמי לא קיבלה את הקרדיט שהגיע לה על האופן שבו עמדה לצד ילדיה ותמכה בהם בדרכה הקפוצה. לא היה לה סיכוי מול אבי, שמת צעיר ויפה והשאיר מיתוס שובר לב שהטיל עליה צל כבד ולא הוגן שמתחתיו ניסתה לצאת אבל לא באמת. אבי היה הצבר האולטימטיבי שלא החמיץ אף מלחמה וצומת היסטורי מגיל 17. משבר גיל 50 שלו היה קטלני, והוא מת בגיל 55 מסרטן, שהפך בהמשך למין סממן מעמדי, אם יש דבר כזה.
אם היא עמדה לצדו במרפסת, אף שזה לא היה הסגנון שלה - כך לא התנהגו נשים מבית טוב בקראקוב - היא לא הרימה את ידה לנופף לשלום. זה לא גרע ממנה חלילה. אני, למשל, לא מסוגל לומר שום דבר עם "טוב" בסוף. לא בוקר טוב, לא לילה טוב, שום דבר שמחייב אותי להמר על איכותו של מה שטרם קרה. בדרכה הממוקדת והשקטה גם אמי הייתה מושקעת בנסיעתי. היא תפרה כיס פנימי במגף כדי שאוכל להחביא בו את כספי, בהנחה שכבר בנחיתה בניו יורק ינסו לשדוד אותי. היא גיהצה את חולצות הפלנל שקניתי מהטנדר שהיה מגיע לעתים לקיבוץ. ואת ה־Jac-Shirt, משהו בין חולצה למעיל שבאותן שנים היה לרוב בגרסת משבצות גדולות, אדום־שחור־לבן ונועד לפשר בין עוזר לשומרניק, ראש ענף אבוקדו ביד־חנה לנצר למשפחת חוטבי עצים מאורגון.
הייתה לאמי הסתייגות קלה, שהבנתי ברבות הימים, ממגבעת הבוקר שחברי ירון מרקו עשה לי מעור. כמו גם הפאוץ' שהיה לי על החגורה. אין לצערי צילומים שלי כדוגמן כנעני של ראלף לורן, אבל חייבים לומר ביושר שזה היה מגוחך ובנו של מגוחך ובעיקר לא נוח. איזה דביל נוחת בניו יורק באוגוסט עם כובע מעור.
ירון ניחן במוזיקליות פנומנלית. הוא ניגן בכל דבר וגם בגיטרה. הוא "הוציא" אקורדים לכל שיר שאהבנו. זה ודאי יירשם לרעתנו, אבל כאשר יצא ב־1973 "Desperado" של האיגלז, הביצוע שלנו ל"Tequila Sunrise" היה בין הטובים בנח"ל. אחר כך אבדנו איש לאחיו עד ששמעתי שירון חי באיביזה, שם הוא בונה כלי נגינה. נוצר קשר, וכשירון הביע את אהבתו לשנינו, לנעמי ולי, אמרתי לו שכבר לא. הוא בחר להיות פילוסופי בעניין, אולי משום שבאותו שבוע ממש התחתן עם האישה שאיתו ואם ילדיו, עניין פורמלי במהותו.
אמי ייצגה את הפלג המשפחתי, אלה שנמלטו מהשואה, שגרס שאסור לתת לי ללמוד באמריקה. אסור לעודד ירידה אפילו כשהיא לימודים שבסופם חוזרים מן הסתם הביתה. הרקע של נעמי ואזרחותה האמריקאית ריחפו מעל הפלג הרוויזיוניסטי במשפחה כחרב מתהפכת. זה היה ויכוח קולני ומכוער, שבו כולם בחשו בחיי כטבחים רבים שמתו להקדיח את התבשיל. זה היה בעיקר מעליב, משום שזה לא היה עניינם אלא נושא שאמור היה להיסגר בין הוריי וביני. אבל לא באמת.
בדרך התגלו קשיים בלתי נסבלים של ויזת סטודנט לאמריקה. לאבי לא היו 50 אלף דולר להראות לפקידי ההגירה. זה היה הסכום שהאמריקאים דרשו שיראו להם כדי להוכיח שלא אפול למעמסה על משלם המסים האמריקאי. בשעה שכולם צעקו שצריך להשאיר אותי בבית ושאלמד קולנוע אצל ג'אד נאמן; "תראו אותו", צעק אחד הדודים והצביע עליי, "הוא לא יחזור בחיים!", הלך אבי והתכווץ. כאשר התעצבן הוא נהג להזיז את האצבעות שנותרו לו ביד ימין שהושחתה בתאונת עבודה, תנועה שהייתה סימן מבשר רע. היה לו מזג לבנטיני, ומסיפורים ששמעתי, כאשר נקלע לתגרה, דבר ראשון הוא היה מכניס ראסיה. אחת מהדרכים שבהן נהג לממש על ילדיו אבהות הייתה לטפוח על ירכיהם, לרוב בשעת נהיגה, טפיחה חזקה ואוהבת כאומר, "אני פה ואני המבוגר האחראי". טפיחה שניסיתי להעביר לילדיי אבל לא באותה אפקטיביות.
הפגישות המשפחתיות האלו התקיימו ביום היחיד בשבוע שבו לא קם להדליק את התנורים במאפייה בארבע בבוקר. ביום שישי בצהריים הוא נכנס לחדר השינה הממוזג לנוח והיה נרדם עם "מעריב" מונח לו על הפנים. הייתה לו הפרעת שינה קשה, Sleep apnea, הוא היה מתעורר בבהלה מתחושת חנק, התיישב במיטה ותפס את צווארו במטרה להכניס אוויר. זה היה מלווה בצעקה מפחידה שהעירה אותנו בלילה. השינה הייתה יקרה לו, אבל לאמי לא הייתה בעיה להעיר אותו כדי שישתתף בחוג הבית השבועי שבו היה הנציג היחיד במשפחה ממפא"י. ועדיין הצליח לשמור על מזגו הטוב.
כשהדודים גמרו לשטח את טיעוני הנגד שלהם ללימודי באמריקה, תפס אבי את עינו של סבא יוסף. לא דבר קל כלל, משום שסבא היה שועל ותיק וידע להרכין ראש ולהתעסק הרבה מכפי שהיה צריך במילוי המקטרת שלו בטבק ארינמור ריחני ולהצית אותו בעמלנות מרוכזת עם גפרורים רבים, לרוב מזכרת מהמלונות שבהם שהה בחו"ל. אבל סבא היה קשור לאבא, שאותו העריך מאוד אף על פי שלא היה אביו, ודרכו איתי, בכור נכדיו, וזיהה שאבא מנסה לתפוס את עינו.
לפני שקמו וסרו לחדר צדדי, קיבל סבא מנוד ראש תומך למפרע מסבתא פאולינה, אישה משכילה ואינטליגנטית שניסתה לשלוח אותי לסאמר סקול באנגליה כל קיץ ונכשלה. למרות תנועת המניפה היפנית על פניה - סבתא סבלה קשות מהקיץ הישראלי והסתתרה ממנו בדירה הקטנה בג'ורג' אליוט 16 חוץ מלרדת פעם בכמה ימים למכולת הקטנה של שטהאל בקומת הקרקע - וסימנה לסבא שילך עם אבא.
עד היום אינני יודע על מה דיברו לבדם בחדר האוכל מעל כוסיות של וויסקי. "אם חייבים", נהג סבא לענות לשאלה אם הוא רוצה לשתות משהו חריף. אבל בסוף שיחתם הכל היה מסודר בענייני ונכנס להילוך גבוה. הגיעה עת גביית חובות. לא פענחתי את זה בזמן אמת והייתי רוצה לקרוא לזה משהו אחר, אבל היה מדובר בכיפוף ידיים לא מתון. הדוד מאמריקה שלח Affidavit of Support, שבו התחייב שלא אהיה נטל כלכלי על המארחים וגם הראה יכולת כספית לשלם את שכר הלימוד והוצאות המחיה. לא משהו שהדוד, שהיה נשוי לבת דודתה של אמי, בתה של אחות סבי, שנישאה לארתור, יצרן פסנתרים אוסטרי. גבר ענק עם קרחת בגודל של מנחת מסוקים, שפם לבן, גון פנים אדמומי, אצבעות בגודל של ברטוורסט, הליכות עדינות וצעדים מהדסים של רקדן בלט בבולשוי.
פגשתי בו כילד בערך פעמיים, אבל הייתי מאוהב. דוד ארתור העמיס אותי על ברכו הגדולה והדגים לי כיצד הוא רוכב על הסוסים בחוותו ליד זלצבורג. החיבה הגדולה הגיעה למימוש שלם ביום שבו עצרה משאית מול הדירה שלנו, קומה שנייה, מודיעין 99 רמת גן, וארבעה סבלים העלו אליה את הפסנתר שדוד ארתור שלח.
למה כל זה רלוונטי? לגיזה היפה, אחותו של סבא, היו שני ילדים: הבת הבכורה נישאה בניו יורק למי שהיה סוחר מניות עם בניין לפירמה שלו בוול סטריט; הבן הצעיר חי בריו דה ז'ניירו והיה במאי קולנוע. היו דיבורים על החלק היחסי מההון המשפחתי שנבלעו בסרטים שלו שלא כולם הצליחו, אבל אני זוכר אותו כמין רוברט אוונס ברזילאי עם אישה מהממת. יפה יותר אגב מאלי מקגרו של אוונס.
ואז עמדתי לבד בקומת הטיסות הנוחתות ב־JFK באמצע אוגוסט. חוץ מהדובון, לבשתי את כל בגדי החורף שלי. מגבעת העור עשתה לי שמות בקרקפת. כל בגדי היו בשתי מזוודות, ועל כתפי היה תלוי תיק כבד. הפאוץ' עם הדרכון והניירת משך את מכנסיי למטה. את התקליטים היה לי שכל לשלוח לסן פרנסיסקו באונייה, אף שהיה צריך להיות טמבל ענק לשלוח תקליטים לאמריקה. במיוחד כשהסניף השני באמריקה של טאואר רקורדס היה 200 מטר מבית הספר.
הסיכום היה שהדוד ממכתב התמיכה והבורסה יבוא לקחת אותי. לא בשמחה, אבל יבוא. סבא נתן לו הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. כמו שהורה לו לחתום על המכתב או שהמוח שלו יהיה על הנייר. משהו כזה. בגיל 16 הפסקתי לקרוא ספרים בעברית וקראתי רק באנגלית. כהכנה. לכן זכרתי את הציטוטים הרלוונטיים, גם מ"הסנדק", בשפת המקור. יצאתי למדרכה והמתנתי.
אין דרך לייפות את זה: מרגע הנחיתה שלי בניו יורק הייתי אומלל. כמו שהם אוהבים, הכריח אותי פקיד ההגירה שונא הזרים למלא את טופס הכניסה שלוש פעמים. כמו כולם, טעיתי בשורה אחת. להיכנס לקובה היה הרבה יותר נעים. עד היום.
את הדוד זיהיתי לפי הצעדים המהירים והנרגנים, השיער השחור באוזניים והעובדה שלא הציע לקחת ממני ולו את התיק. נשרכתי אחריו לאורך שורת הלימוזינות השחורות. במקום להיכנס לראשונה כאחד האדם, הוא התמקח עם הנהגים וניסה להוריד במחיר. עוד רגע הייתי מציע לשלם בעצמי, אבל לא רציתי להעליב אותו. בדרך לאפר־איסט סייד במנהטן הוא שאל אותי על סבא ולמה אני רוצה ללמוד קולנוע. האנגלית שלי הייתה סבירה אבל לאוזניי נשמעתי עילג והמבטא היה מזעזע. הייתי בין 21, היישר מהמושב של הג'ון דיר בקיבוץ, ומראה קו הרקיע של מנהטן הפיל עליי הלם קטטוני שליווה אותי שנים. זה היה דבר אחד להתאהב בסממנים התרבותיים והאופנתיים של אמריקה מהנוחות היחסית של הזולה הישראלית; ודבר אחר לנחות בניו יורק באחת התקופות האפלות של העיר.
בערך בשבוע שבתשובה לבקשת סיוע כספי ענה לה הנשיא פורד "Drop Dead!"; באמצע שנות ה־70 הייתה ניו יורק מזוהמת, אלימה, המדרכות היו דביקות, האספלט רתח, מפתחי האוורור של הסאבוויי עלה קיטור, אנשים שירדו מנכסיהם הנפשיים נטפלו לעוברים ושבים, וזה היה שגרתי למדי לצאת עם ארנק מהבית ולחזור עם בגדים קרועים וטראומה. זה המונח שתיאר בעיניי את ניו יורק: טראומה. והזמן הרב שלקח לי להבין את החלוקה האלמנטרית של הגריד העירוני. עברו שנים עד שהבנתי את החלוקה והכיוון של השדרות והרחובות.
הדודים גרו בדירה גדולה ברחוב 79 פינת השדרה השנייה. השוער בכניסה דרש מהאורחים להזדהות ולא הניח להם לעלות עד שמישהו בדירה אישר את בואם. הדירה הייתה בקומה גבוהה עם נוף מדהים, וכדי שלא יהיו מוטרדים חלילה משכנים לא רצויים, גם הדירה ממול הייתה שלהם ועמדה ריקה. הם לא הניחו לי להשתמש בה לשבוע ושיכנו אותי בחדר קטן של אחת הבנות שהייתה בקולג'. בחדר הייתה טלוויזיה קטנה בשחור־לבן, ומכיוון שהשבוע הראשון שלי באמריקה התאפיין בשוק תרבותי מוחלט עד כדי שיתוק גפיים, החיבור שלי ליבשת החדשה היה דרך ההתרחשות הביזארית על המסך, כמו פרסומות למשל.
לא יכולתי ליפול על משפחה פחות ידידותית, כה לא מסבירת פנים וקפוצת חיבה. אף על פי שנדרשתי לבקש רשות לפני כל שיחת טלפון שעשיתי, בעיקר לסן פרנסיסקו, התקשרתי לנעמי בשעת לילה מאוחרת כשהדודים ישנו. נעמי אמרה שמההלם הזה חששה והמליצה לי להזדרז לחוף המערבי. בסוף הביקור השארתי 20 דולר ליד הטלפון. סוג מאוד מסוים של נימוס מהול בפאק יו.
בבוקר הייתי נתקל במטבח בדודה שהייתה בערך בגילה של אמי. לרוב בפיג'מה לבנה. אישה נאה שנראתה כאחותה היהודייה של מריל סטריפ. היא הייתה ילדה כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ואלמלא סבי שקרא את המפה, אסף את כל המשפחה כולל בני הדודים ומילט אותם מזרחה בסוף אוגוסט 1939, היה נשאר ממארחיי אזכור שמם ב"יד ושם". חוץ מקפה שהיה כל בוקר ושלו חיכיתי בסבלנות, בימים שאכלה בעצמה ארוחת בוקר זכיתי בחצי קלוי של אינגליש מאפין. את ארוחת הערב המשפחתית אכלו בחדר אוכל גדול עם אוסף אומנות גדול שסבי בז לנובורישיות שלו, בעיקר בגלל יותר מדי עבודות של הונדווסר. את קיזלינג, מודיליאני, שאגאל, מאנה כץ ואחרים הוא מכר להם. המעידות האסתטיות בדירה היו כל מה שקנו בעצמם ולא דרכו.
ארוחת ערב היא תיאור ערטילאי וכללי ביותר. השולחן עם המפה הלבנה היה עירום עד כדי סגפנות. ליד הצלחת של הדודה עמד פעמון שבו הייתה מצלצלת כדי לזמן מהמטבח את אסי, המשרתת השחורה בסינר לבן ובמצנפת של אחיות, אישה נעימת הליכות וחביבה שנראתה כמי שהשתתפה בצילומי "חלף עם הרוח". עבור מי שהגיע מקיבוץ קומוניסטי, זו הייתה חוויה מזעזעת. לא רק בגלל הטקס הבלתי נסבל והאנכרוניסטי, אלא משום שעל פי ההנחיות הייתה המנה הראשונה "סלט", שלושה עלי חסה שונים, מעוצבים בפראות חושנית, נוגעים אחד בשני כמו מילפיי ירוק עם טיפת שמן ושני גרגירי מלח. למנה שנייה הוגשה טונה; אני רוצה לקרוא לה סלט, אבל לרוב היה נדמה שאסי הפכה על הצלחת קופסת טונה שלא איבדה מצורתה; מנה עיקרית הייתה צלע כבש בודדה, יבשה כסוליה ולקינוח הוגש ג'לי דיאטטי רוטט ומשמים.
הארוחה הוגשה בשעה שש, וכאשר התאוששתי נזכרתי שסבא המליץ לי לשבת לשולחן בנימוס ולצאת אחר כך לארוחת ערב בעיר. לא היה איש ממשפחתי הרחבה שלא נעלב עד עמקי נשמתו מהאירוח המביש ומהקמצנות החולנית. נשמעה אפילו טענה שלא הייתה חובה מוסרית למלט את הללו מזרחה מקראקוב. הם חששו רק מסבא, שראיתי אותו מתעלם מהשטיקים הנחותים כמו גדול.
על פי חשבוני, כמעט שבוע שלם פחדתי לצאת מהחדר. יום אחד מצאתי מגש עם דוגמיות אוכל מחוץ לדלת. בעקבות שאלות שהתעוררו בדבר בריאותי הנפשית, הוחלט שהבנות שהיו בנות גילי, ייקחו אותי לעיר. אני לא זוכר הרבה. בעיקר דלפק פורמייקה, צ'יזבורגר ומילקשייק שאכלנו באיזה דיינר. לימים גיליתי שזה היה הדיינר בקומת המרתף של "מייסי'ז".
כ־30 שנה באנו לאמריקה לתקופות שהייה ארוכות ותמיד חזרנו. עד המעבר למיין ב־2005. במשך כל הזמן הזה המשיכה אמריקה לרתק אותי. בעיקר כאשר יכולתי לבקר במדינות שונות, לצאת לנסיעות ארוכות, להתרשם מהמגוון וסגנון החיים. התרבות תמיד הייתה חלק ממני, אבל היא נושרת ממני בשנים האחרונות. כמו התחושה שתחילתה בשבר אישי, המשכה בקדנציה הפסיכוטית של טראמפ וסופה ב־2020 ובקוביד־19. משהו מהותי ועמוק השתנה באמריקה. משהו שחודר לחיים ומרעיל אותם. אין שום דבר מעודד ומעורר תקווה באופק, חוץ מהצורך לשקם אומה ראויה בדרך כלל שאיבדה את דרכה.
לטרילוגיה שהכנתי לטלוויזיה לפני 15 שנה במעבר למיין קראתי "כל הדרך הביתה". מישהי העירה לי לאחרונה שאני קורא "בית" לאמריקה ולישראל בו בזמן. זה נשמע לה מוזר.