מכון למחקרי ביטחון לאומי הציב השבוע, באופן תקדימי, את המשבר הפנימי־חברתי והפוליטי המתמשך במדינת ישראל כאיום משמעותי על חוסנה של המדינה: "משבר מורכב זה עלול לערער את יסודות הביטחון הלאומי במובנו הרחב, שכן הוא מוביל להיחלשות מנגנוני המדינה ומוסדותיה ומתבטא בקשיי תפקוד, בשיתוק בתהליכי קבלת ההחלטות, בצניחת אמון הציבור במוסדות ובהיעדר סולידריות ומטרה משותפת בין קבוצות החברה הישראלית".

המכון למחקרי ביטחון לאומי, שבראשו עומד ראש אמ"ן לשעבר האלוף עמוס ידלין, ובו פועלים וכותבים, לצד אנשי אקדמיה, גם רבים מבכירי צה"ל בשנים האחרונות, נמצא בקשרים טובים עם הצבא ומערכת הביטחון ונהנה מנגישות לחומרים שמסייעים לו בגיבוש הערכת מצב מעודכנת שאינה מתבססת רק על מאמרי דעה אקדמיים וניסיון העבר של חלק מכותביו. לפיכך יש להניח שבמידה מסוימת נוצרת זהות בחלק ניכר מההערכות האסטרטגיות של המכון אל מול אלה של מערכת הביטחון, ובמיוחד צה"ל. גם אם הדברים לא ייאמרו בגלוי, האזהרה המהדהדת של אנשי המכון מבטאת דעות של לא מעט בכירים בצה"ל היום.

הפגנה סמוך למטה הארצי של המשטרה (צילום: דוברות המשטרה)הפגנה סמוך למטה הארצי של המשטרה (צילום: דוברות המשטרה)


השיתוק של המערכת הפוליטית ומקבלי ההחלטות, כפי שבא לידי ביטוי לאורך כל ניהול משבר הקורונה, הוא בבחינת תמרור אזהרה מהבהב לתפקוד עתידי של הממשלה ומוסדותיה בעת מלחמה. מבצע החיסונים, מזהיר ככל שיהיה, אסור שיעמעם את כשלי הממשלה בשנה האחרונה והפגיעה הקשה באמון הציבור במוסדות המדינה. גם אם ישראל תהיה מהראשונות שישובו לשגרת החיים המבורכת בחודשים הקרובים, הפקת הלקחים מהתנהלות המדינה בשנה האחרונה למען העתיד היא מחויבת המציאות, אבל הסיכוי לתהליך למידה עמוק שיתנהל כאן שואף לאפס. ככה זה כאשר שיקולים פוליטיים וקבוצות לחץ מנצחים שיקולים רציונליים.

אבל מעבר למשבר הקורונה והמשבר הפוליטי המתמשך, שבסופו של דבר ייפתרו, העמקת השסעים החברתיים והשנאה בציבוריות הישראלית צריכות להטריד את כולנו. כאשר מדברים על חוסן לאומי ואחדות, זה אולי היסוד החשוב ביותר, גם כאשר מדובר בביטחון לאומי. את הנתון הזה כמעט לא ניתן למדוד, אבל בסופו של דבר לומד כל צוער מתחיל בבה"ד 1 כי בסיס הפירמידה להצלחה בשדה הקרב הוא מידת הקונצנזוס המשותף והאמון של הציבור במוסדות המדינה. כאשר העיקרון הזה הולך ונסדק, הופכת המטרה קשה הרבה יותר.

במערכת הביטחון מוטרדים לאחרונה גם ממה שעובר על משטרת ישראל, והאירועים האלימים לאחר מותו הטרגי של הנער אהוביה סנדק ז"ל הם ביטוי אופייני לכך. זכות המחאה והדרישה לחקור כנדרש את תפקוד השוטרים באירוע ואת נסיבות התאונה הן כמובן לגיטימיות, אבל ההסתה המסוכנת כלפי השוטרים שהיו שותפים למרדף והאשמתם ברצח הן כבר סיפור אחר, מסוכן וחסר תקדים.

מטריד במיוחד שנוכח גילויי האלימות כלפי שוטרים ופלסטינים, המשטרה והכוחות הפועלים בשטח אינם מקבלים גיבוי מצד שרים בממשלה וראש הממשלה. כאשר הדרג המדיני שותק, נראה כי גם כוחות הביטחון בשטח נזהרים בלשונם ונמנעים מאמירות שעלולות להביא בעקבותיהן ביקורת והכפשות.

שתיקת הכבשים חוצה את כל המגזרים וגם הצבא, שהוא הריבון בשטח ביהודה ושומרון, נראה ששומר על דממת אלחוט. אמירות של גורמי ביטחון, שמזהירים מפני המגמות שעלולות להוביל להסלמה בשטח, אינן מהוות תחליף לאמירות פומביות, ערכיות, אמיצות וחדות מצד בכירי הצבא, בהם גם הרמטכ"ל אביב כוכבי.

אומץ אזרחי

נורית ממליה, תושבת כפר תפוח ובתו של פנחס ולרשטיין, שהוא מנציגי המנהיגות הוותיקה של ההתיישבות ביהודה ושמרון, הזכירה השבוע לכל אותם בכירים בפוסט אמיץ מהו אומץ אזרחי. לצד תמיכה שקיבלה, ספגה גם הרבה מאוד דברי ביקורת ושנאה ברשתות החברתיות. "מפגינים נגד ימ"ר ש"י? פוגעים בערבים עוברי אורח. מפגינים נגד הצבא על פיגועים? פוגעים בערבים עוברי אורח. מפגינים נגד הממשלה על איסור להתנחל? פוגעים בערבים עוברי אורח. זה כבר לא משנה מה הנושא, התשובה היא תמיד רעה ודוחה - בואו נפגע בערבים. גם שוטרים חוטפים מכם, אבל ערבים עוברי אורח זה פשוט שק האגרוף הכי זמין".

ממליה מזכירה לכולנו דבר פשוט מאוד: שיש דברים שאינם צריכים להיות קשורים לימין ושמאל, שגינוי לאלימות אינו צריך להיות קשור לעמדה פוליטית או לתפיסה אידיאולוגית, שדרך האנרכיה אינה הפתרון. "אני נורית ממליה מכפר תפוח, מתנחלת 43 שנה, לא תומכת בכם לא במכוון ולא במשתמע. מעשיכם רעים ובנוסף הם עלולים להמיט חורבן על ההתיישבות". סיכמה את הפוסט הנוקב.

פיגוע האבנים השבוע, שבו נפצעה קשה רבקה טייטל, שבנס ובשל תושייתו של בנה שהיה עמה ברכב לא הסתיים בתאונת דרכים קטלנית והרוגים, הזכירה שוב לכולנו כי זריקת אבנים לעבר רכב נוסע היא פיגוע טרור לכל דבר ועניין. ראשי ההתיישבות תובעים בצדק ממערכת הביטחון לאבטח ולהבטיח את נסיעתם בכבישים, ומבחינת הנתונים היבשים לא ניתן להשוות בשום דרך את כמות אירועי הפח"ע של פלסטינים נגד יהודים למגמה ההפוכה. ועדיין, עצימת העיניים, הצביעות והנטייה להתייחס בביטול לתופעות אלימות וטרור מצד יהודים, כאילו מדובר בקבוצה קטנה של נוער שוליים, עלולות לדרדר את כולנו במדרון חלקלק.

הרכב שנפגע מיידוי האבנים סמוך לחלמיש (צילום: TPS)הרכב שנפגע מיידוי האבנים סמוך לחלמיש (צילום: TPS)


מציאות שבה מערכת הביטחון סוגרת במהירות על המחבלים שפצעו את רבקה טייטל ומצד שני משטרה מפנה רכבים פלסטיניים לכבישים חליפיים, במקום לנהל מבצע מעצרים נגד צעירים יהודים שזורקים אבנים לעבר רכבים ערביים, היא מציאות שאסור לקבל ושעלולה להסתיים באירוע כפר דומא מספר שתיים, שעלול לדרדר את האזור להסלמה שתפגע בביטחון של כולם.

חובה לחקור בשקיפות את נסיבות התאונה הקשה והמיותרת שהביאה למותו של אהוביה סנדק ז"ל ואת התנהלות המשטרה. אבל לצד הצער הכבד, אי אפשר לייפות את המציאות ולהפוך את מותו לסמל לגבורה ובכך גם להציב באופן מיידי את הבלשים בצד של האויב לכאורה, לאחר שפעלו למילוי תפקידם. שני דיווחים שונים קיבל מוקד המשטרה על קבוצת הנערים שזורקת אבנים לעבר רכבים פלסטיניים ומסכנת חיי אדם. מי שטוען בצדק כי פעולה כזו מצד פלסטינים היא פעילות טרור, לא יכול לטעון אחרת כאשר קבוצת יהודים מבצעת את אותה הפעולה בדיוק.

מחאות בירושלים על מותו של אהוביה סנדק (צילום: ידידיה אפשטיין)מחאות בירושלים על מותו של אהוביה סנדק (צילום: ידידיה אפשטיין)


במהלך המרדף, טוענים כוחות הביטחון, פרצו הנערים שעל פי העדויות היו רעולי פנים, מחסום ארעי שהציבה המשטרה. המשימות וההנחיות לכוחות הביטחון בשטח חייבות להיות ברורות ופשוטות: כאשר הם מזהים פעולת טרור בשטח, עליהם לפעול ללא קשר לזהות המפגעים. היעדר הגיבוי למשטרה עלול להוביל לשיתוק באכיפת החוק ביהודה ושומרון.

במשך שנים כושלת המדינה בטיפול בנוער הגבעות, החל מאכיפת החוק ועד לפתרון חינוכי־מערכתי שבו משלבת המדינה ידיים עם הרשויות המקומיות וגורמי הרווחה בניסיון למצוא פתרונות. בינתיים השוליים הולכים ומתרחבים, והמסרים הכפולים מצד בכירים במערכת הפוליטית רק מעמיקים את הבעיה.