כשבני גנץ וגבי אשכנזי החליטו לגרור את כחול לבן להסכם הידוע לשמצה עם הנוכל מבלפור, הייתי מאוכזב וכעוס. הבחירות במרץ 2020 יצרו בפעם הראשונה היתכנות לסדרה של מהלכים שהיו מזרזים את יציאתו של נתניהו ממרכז חיינו.
המתכונת שתואמה בכחול לבן המקורית (כולל את יש עתיד ואת משה בוגי יעלון ואנשיו) הייתה אמורה להניב פירות. מועמדותו של מאיר כהן ליו"ר הכנסת הייתה צעד ראוי. כהן היה שר מוצלח לשעבר, ואם היה נבחר ליו"ר היה מביא כבוד לכנסת ולאלה שהיו בוחרים בו.
נתניהו הבין אז את מה שיריביו התקשו לעכל. יו"ר הכנסת, בוודאי במציאות פוליטית כל כך לעומתית, כפי שאנחנו רואים כבר תקופה לא קצרה, יכול להכתיב את סדר היום הציבורי ולהגדיר סדרי עדיפויות לכל המערכת הפוליטית. הוא יכול לרומם ולהשפיל, לקדם או להסיג לאחור מהלכים שיגדירו את מציאות החיים במדינה.
נתניהו איים בפיזור הכנסת אם כהן ייבחר. זה אחד מאותם מצבים שבהם נמדדת מנהיגות. נתניהו איים - אך היה זה איום סרק. אם כהן היה נבחר, נתניהו היה נאלץ להשלים עם הסדרים וויתורים שהיו מנוגדים לעמדותיו הקודמות. המציאות הפוליטית הייתה משתנה. כל ההתפתחות שאליה נגררנו הייתה מקבלת תפנית. ברגע ההכרעה הזה, באותן דקות שבהן נדרשה מנהיגות, נחישות ואולי אפילו בוטות - כשלו גנץ ואשכנזי.
יש הסבורים אחרת. לטענתם יועז הנדל וצבי האוזר לא התכוונו לפעול נגד נתניהו, ולא היו נותנים יד לחקיקת חוק האוסר את הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים. יש בלבי לא מעט על הנדל והאוזר. לדעתי, לא הייתה שום הצדקה לכלול אותם ברשימת כחול לבן מלכתחילה. הם היו נטע זר. אנשי סיעת יש עתיד היו צריכים להתנגד לצירופו של הצמד הזה לרשימה, גם תוך ויתור על יעלון. תרומתו לכחול לבן הייתה מוגבלת מלכתחילה.
הנדל והאוזר בוודאי ידעו שמקומם בכחול לבן חריג. התרומה האלקטורלית שלהם הייתה כמעט אפסית. הם טוענים אחרת, כמובן, אך בדיקה שטחית של ההצבעה עבור כחול לבן באזורי הצבעה שבהם הייתה לסיעות הימין תמיכה מרשימה, מראה כי כחול לבן כשלה בהם.
הנדל והאוזר הם אנשי ימין ומעולם לא הסתירו את עמדותיהם. איך רצו להיות נציגים של רשימה שלא הייתה רשימת ימין? איך הסתירה הזו לא הטרידה את מנוחתם, או את היושרה הציבורית שלהם? על כך הם אלה שצריכים להשיב. אך זה, במידה רבה, חלב שנשפך.
יש כל כך הרבה סיבות להצטער על מה שקרה. פרשת הנדל־האוזר היא לא הכי מרכזית, גם אם היא מרגיזה במיוחד, משום שמדובר בשני אנשים מוכשרים, ואני סבור שגם כאלה שהדימוי הציבורי שלהם והדרך שבה הם נתפסים על ידי הציבור חשובים להם. לכן הצטרפו לגדעון סער. שם מקומם. סער הוא ימין קיצוני, עם יושרה אידיאולוגית שאין בה כל דופי. הנדל והאוזר הם שותפיו הטבעיים.
כזכור: הדבר הראשון שעליו התחייב סער הוא שלא ישתף פעולה עם נתניהו, לא יכהן בממשלה תחתיו או איתו. הנדל והאוזר שותפים לאותה התחייבות, ואני מאמין גם לו וגם להם. דווקא משום כך זועק המחדל של גנץ־אשכנזי כאשר שיבשו את המהלך שיכול היה להביא לשליטה של מפלגתם בכנסת, באמצעות בחירת יו"ר ואחר כך חקיקת חוק האוסר על מינוי נאשם בפלילים כמועמד להרכבת ממשלה. הצעה שהנדל־האוזר היו תומכים בה.
מיהו גיבור
בטור זה הודעתי ערב שלוש מערכות הבחירות הקודמות על תמיכתי ברשימת כחול לבן. הסברתי אז כי המהלך הפוליטי הנכון והמתבקש הוא לגבש רשימה שתשיג מספר חברי כנסת גדול משל הליכוד, וזהו המסלול היחיד לחילופי שלטון.
כחול לבן, בהרכבה המוזר, בהתנהלותה בכל מערכות הבחירות, לא ויתרה על הרבה הזדמנויות שנקרו בדרכה כדי לעשות טעויות שעלו במספר לא מבוטל של קולות. וכל זאת אף שמולם נאבק נוכל חסר מעצורים, שלא היסס להשתמש בכל אמצעי פסול, מופקר ומושחת כדי לנצח. בכל שלוש מערכות הבחירות לא השיגה הליכוד את מספר המנדטים הדרוש כדי להקים ממשלת ימין.
גם היום, בסקירה לאחור של כל האירועים וההתפתחויות, האיש שאחראי יותר מכל לעובדה שלא הוקמה ממשלת ימין כזו - הוא גנץ. נכון, הוא אחראי גם לכך שביבי לא ספג סנוקרת שהיה ראוי לה, כאשר הצטרף אליו במקום להכות בו בכל הכוח הפוליטי שהיה לו. אך לולא גנץ לא הייתה קמה כחול לבן, לא הייתה רשימה שוות כוח לליכוד, ונתניהו היה מרכיב ממשלה בקלות לפני שנתיים. מי שבלם אותו היה גנץ.
ב־29 בינואר 2019 הכריז גנץ על הקמת חוסן לישראל, וכל מה שקרה מאז התחיל בו, בהכרזה שלו, באומץ שגילה אז לצאת לפני כל המחנה. כל הגיבורים שמטילים בו דופי עכשיו, מדברים בעיקר על כך שגנץ לא מגלה אומץ, נחישות ועוצמה. האמת היא שמי שגילה יותר אומץ מכולם, ברגע אחד שחולל שינוי דרמטי במערכת הפוליטית כולה - היה דווקא בני גנץ. כל ה"גיבורים" האחרים באו אחריו, לא לפניו. לא הם גילו אומץ להיחשף ראשונים. בני עשה זאת. זה שאומרים עליו שאין לו. דווקא היה לו - ואינני יכול ורוצה לשכוח זאת.
אני מבקש להיות מובן: אינני מנקה את גנץ ויתר שותפיו מהטעות הטרגית של הצטרפות לנתניהו והקמת הממשלה שהוא ראשה החליפי. אין צורך לפרט כמה הממשלה הזו גרועה, כושלת, רופסת. גנץ עושה זאת טוב מכולם. את האמת שמפניה הזהרנו מהרגע הראשון הוא גילה בדרך הקשה. כל מה שאמר על נתניהו כאשר התחייב שלא יצטרף אליו ולא ישתף איתו פעולה - היו דברי אמת. כמה חבל שהוא גילה את האמת הזו רק לאחר שעשה את הטעות שסייעה לפרק את המחנה הגדול שעמד מאחוריו ולצדו, ואכזב מאות אלפים ששמו את מבטחם בו ובחבריו.
ואחרי שאמרתי את כל הדברים הללו - אני עדיין מסרב להצטרף לפסטיבל הטלת הבוץ בגנץ. גם החריפים שבמבקריו טוענים כי הוא אדם הגון וכי גם כאשר שגה, עשה זאת בתום לב ובאמונה שהוא עושה את הדבר הנכון למען מדינת ישראל, לא למען עצמו, אשתו וילדיו והאינטרסים האישיים והמשפטיים שלו. על כמה דמויות בכירות בחיים הפוליטיים שלנו אפשר לומר זאת?
אני ממליץ לא להספיד את גנץ. הוא עדיין כאן, והוא צפוי להישאר כאן. ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה, אך גנץ עשוי לתרום את הקולות - אם ירוץ באופן עצמאי בראשות כחול לבן - שישלחו בתום מערכת הבחירות הקרובה את נתניהו לבלות בבית המשפט, כנדרש; וכל היתר יחזרו לבנות את המדינה ולהציע אופק של תקווה לאזרחיה.