בפעם המי יודע כמה בחודשים האחרונים, שוב דיווחו השבוע כלי תקשורת סוריים על תקיפות ישראליות בעיקר "לעבר מטרות באזור הדרום". על פי אחד הדיווחים הותקפו מטרות של קבוצות או ארגונים המזוהים עם איראן, "פיצוצים זוהו בחטיבת המכ"ם באזור סווידא" ובנוסף הותקפו אתרים צבאיים באזור אל־כיסווה מדרום לדמשק, "השייכים למיליציות הפרו־איראניות".

מערכות ההגנה האווירית בסוריה מופעלות נגד תקיפה שמיוחסת לישראל (צילום: רויטרס)

ואכן הדרום הסורי הפך מזמן לזירת התגוששות של ממש בין כמה גורמי כוח ומעצמות, כאשר ישראל - תוך הסכמה בשתיקה מצד רוסיה וארה"ב - מנסה למנוע את נפילת השטח הזה לשליטת איראן. ואף שהמשטר הסורי של בשאר אל־אסד מעלים עין מהפעולות האיראניות בדרום, נראה שהוא רחוק מלהתלהב מהניסיון של טהרן להשתלט על חלקים גדולים של המדינה דה־פקטו.

"הסוגיה הסורית נמצאת כיום במצוקה קשה, שבמסגרתה חיה המדינה במצב של 'לא מלחמה ולא שלום' בו־זמנית. אין קרבות שמתנהלים בצורה ברורה, ואין שלום המאפשר את תהליך השיקום. כל חשיבה מעמיקה על הסצינה הסורית (...) מובילה אותנו למכלול מורכב ומכשול גדול, שהוא איראן והשפעתה בסוריה". הדברים הללו פורסמו לפני כמה שבועות בעיתון "אל־מסרי אל־יום", על ידי חסן איסמיכ, איש עסקים שמגדיר את סוריה כ"מולדתו השניה" ומפרסם מדי פעם לפעם מאמרים על הקשר הסורי-איראני.

לא ברור עד כמה הדברים מייצגים, אם בכלל, את ארמון הנשיאות בדמשק ואם נכתבו על דעתו ובידיעתו, אך קרבתו של איסמיכ לשלטונות בסוריה עשויה להעיד על כך שבשאר מנסה לאותת למערב שאיראן מהווה נטל לא רק על מדינות ערב הסוניות אלא גם עליו. איסמיכ מסביר באותו מאמר שכל הניסיונות של המערב לפגוע ביחסים בין דמשק וטהרן נכשלו. "כישלון מערבי זה נובע מסיבה מרכזית, שהיא הטיפול בשני הצדדים באותו אופן, בלי להבחין בין המקרה הסורי למקרה האיראני, למרות ההבדל העצום ביניהם. 

ניתן אפילו לומר שהמדיניות שאותה נקט המערב בהתמודדות עם סוריה ושיטת הבידוד והלחץ שהופעלה עליה, העמיקו את ההתקרבות בין סוריה לאיראן". ואיסמיכ ממשיך: "השאלה החשובה ביותר היא מדוע המערב מצפה לתוצאות שונות, בזמן שהוא ממשיך לנהל אותה מדיניות חוץ במשך עשרות שנים כלפי סוריה? (...) בניגוד למה שרבים חושבים, הברית הסורית־איראנית אינה חסינה מפני שבירה, מכיוון שאין לה יסודות או מרכיבים, והיא באה רק כתוצאה ממציאות שמכתיבה הדינמיקה של האירועים במזרח התיכון".

הוא מפרט בהמשך שלל הבדלים בין סוריה ואיראן, החל בעניין החילוניות לעומת הדת וכלה בשיעים מול סונים. לדבריו, אפילו האליטות הסוריות אינן רואות בעין יפה הצהרות של בכירים איראנים כי טהרן בעצם הצילה את סוריה ובלעדיה אין לה קיום. 

"גורמים אלה ורבים אחרים הופכים את 'הברית הסורית־איראנית' לנטל על דמשק, שיש להניח שהיא מודעת לסכנות הטמונות ביחסיה עם איראן בכל הרמות - הפוליטית, הצבאית והתרבותית, מה שהופך את העסקה (עם המערב - א"י) לאפשרית, ואף סבירה". איסמיכ מצטט את הנרי קיסינג'ר, שאמר בזמנו שלא ניתן לעשות שלום במזרח התיכון ללא סוריה. הוא מדבר על האפשרות להרחיק את איראן מהאזור, לנתק את הקשר בין חיזבאללה וטהרן ועוד.

ועדיין, עם כל הכבוד לאותו חסן איסמיכ, במציאות הנוכחית שבה איראן שולחת זרועות גסות כל כך לתוך סוריה, השאלה שנשאלת היא אם ניתן בכלל למשוך את סוריה מידי "הציר השיעי", ולהובילה חזרה אל זרועות העולם הערבי. השבוע התבשרנו על סולחה, פיוס של ממש בין סעודיה וקטאר לאחר נתק גלוי ואיבה של ממש שנמשכה שנים. ניתן לדמיין ששיתוף פעולה של המדינות הסוניות בשיקומה של סוריה יכול להוביל את סוריה מודל 2021 לשקול מחדש את מדיניותה בכל הקשור לאיראן ולרישיון שהעניקה לטהרן לפעול באופן חופשי מתחומה.

דמשק מתכופפת
בינתיים, אם לומר זאת בעדינות, המציאות אינה מיטיבה עם התיאוריה שבנה אותו עיתונאי המקורב לדמשק. "זו לא אותה מדינה שהכרנו את גבולותיה בעבר, המפות של האטלס כבר אינן רלוונטיות", אומר תא"ל (במיל') אסף אוריון, לשעבר ראש החטיבה האסטרטגית בצה"ל וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "מספטמבר 2015 ישנה נוכחות רוסית מאסיבית במדינה, עם אחיזה מסוימת אמריקאית שנועדה בעיקר לסייע לכורדים. המשטר אומנם החזיר לעצמו שטחים, אך המיעוטים החמושים במדינה קבעו גבולות חדשים לסוריה.

כאשר מדברים על 'שובו של המשטר', צריך לזכור שהוא לא בדיוק חזר ויש תערובת של אזורי שליטה: טורקיה מחזיקה בשטחים בצפון־מערב; הכורדים בצפון־מזרח; ישנם ניסיונות איראניים לחדור כל הזמן לאזור, בעיקר בגזרת בוכאמאל, עם מיליציות אפגניות ופקיסטניות; באידליב בצפון יש את כל אנשי 'הדגלים השחורים' (הג'יהאד העולמי - א"י), והשאלה מי בכלל ירצה להשקיע כסף כדי לשקם את מה שנותר מהמדינה הזו.

"הכלכלה של סוריה גמורה. אין מדובר אומנם במצב השלטוני והכלכלי של לבנון, אבל זו גם לא מדינה, זה יותר ערגה לקרוא לה מדינה. היא טלואה, קרועה, אומללה. היו שם בעבר כ־22 מיליון איש.

כחצי מיליון מתו, חמישה מיליון נמלטו מסוריה, עוד חמישה מיליון נותרו ללא בתים, ורק בלבנון יש כמיליון פליטים סורים. אז נכון שייתכן שישנה מתיחות בין איראן לסוריה, אבל אסד חייב לאיראנים ובענק, כמו גם לרוסיה. הבעיה של אסד היא שאיראן מביאה את הצרות שלה לתוך סוריה, וזה יוצר לו צרות חדשות".

צריך להדגיש. דמשק בינתיים מתכופפת - אם בפני איראן ואם בפני רוסיה - ולא עושה צעד של ממש להראות נכונות אפילו להתקרב למערב או לערבים. בערי הנמל של טרטוס ולטקיה ישנם בסיסי קבע של הרוסים (עם זיכיון רוסי בטרטוס ל־49 שנים). לחמימים, שדה התעופה הגדול ביותר של רוסיה בסוריה, לצבא סוריה אסור בכלל להתקרב.

הנזק הכלכלי לתשתיות נאמד ב־250־350 מיליארד דולר, ואלה סכומים ששום מדינה אינה מסוגלת לתת, אפילו לא סין או רוסיה. מה שמגביר את החשש שסוריה, גם לאחר מלחמת האזרחים, תמצא עצמה מתבוססת בקרוב בעוד סוג של מלחמת אזרחים, או שסתם תדמם למוות. הרוסים כרגע מנסים לייצב את המצב במדינה ולהוביל אפילו לבחירות בעלות ניחוח דמוקרטי, אלא שספק אם מישהו באמת רוצה בבחירות הללו.

אחת המדינות הערביות שמנסות להתקרב לדמשק ולהחזירה לחיק האומה הערבית, היא בת הברית שלנו מדרום, מצרים. מתברר שהנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי מנסה להשיב את דמשק לליגה הערבית ומקיים קשרים מסוימים עם ארמון הנשיאות. אולם א־סיסי חושש מתגובה אמריקאית וישראלית עוינת למהלכים הללו ולכן נזהר מהתקרבות יתר. גם האמירויות ובחריין פתחו לא מכבר מחדש שגרירויות בדמשק, אך עדיין מדובר בצעדים מדודים וקטנים, בעוד השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא לאן ילך ממשל ביידן בסוגיה הסורית?

ג'ו ביידן. המזרח התיכון מחכה לו (צילום: רויטרס)ג'ו ביידן. המזרח התיכון מחכה לו (צילום: רויטרס)

פאודה תוצרת סוריה
מי שכאמור אינם מפסיקים לנסות להשיג דריסת רגל גסה ובוטה בסוריה, הם איראן וחיזבאללה. המיזם האיראני האחרון הוא להקים קבוצת טרור חדשה, חיזבאללה סוריה, שתתבסס על אזרחים סורים, בדומה למיליציה שהקימו תחת שם זה בעיראק. האזור שבו מרבה הציר איראן־חיזבאללה לפעול הוא דרום סוריה, במרחב דרעא־קונייטרה־סווידא.

זו מערכת אזורית אחת שמספרת בעצם את סיפורה של סוריה מודל 2021. למעשה, מאז סיומה של מלחמת האזרחים לא ניתן לדבר על שקט של ממש בגזרה הזו. בכל שבוע כמעט ישנם נפגעים כתוצאה מפעולות עוינות של מיליציות חמושות הנלחמות זו בזו. בצד הישראלי סופרים בין 40 ל־60 הרוגים בחודש מעבר לגבול כתוצאה מכך.

בגזרת דרום סוריה, או בשמה העממי, חוראן, ניתן לאתר כיום כמה שחקנים משמעותיים. השחקנית הראשונה היא רוסיה, שכאמור מנסה לייצב את המצב הרעוע, לא תמיד בהצלחה יתרה. אחד הדברים שעושים הרוסים בחודשים האחרונים הוא לתווך בין המיליציות היריבות.

לדוגמה, בסווידא ובדרעא הקימו הרוסים "מרכזי פיוס". את המרכזים הללו מאיישים קצינים רוסים דוברי ערבית שלעתים מזהירים או נוזפים בקבוצה כזו או אחרת שמותחת את החבל יותר מדי. הרוסים, כך נראה, רוצים להימנע ממצב שבו ההתחזקות האיראנית תבוא על חשבונם, ולכן הם עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בגזרה הדרומית, בואכה הגבול עם ישראל.

הקבוצה השנייה היא הדרוזים. רובם מרוכזים בסווידא, שנחשבת למרכז רוחני וגם פוליטי של הדרוזים, ל"ירושלים של הדרוזים". מעקב אחר השיח ברשתות החברתיות של הדרוזים באזור מעלה שישנה מחלוקת ברורה וקשה באשר לעתיד היחסים עם השלטון בסוריה. דווקא כעת, לאחר ששרדו את מלחמת האזרחים לצדו של בשאר, הדרוזים מגלים כי הנשיא מאפשר לאיראן ולחיזבאללה יותר מדריסת רגל. המצב הכלכלי מתדרדר במהירות וגם בעדה עצמה כבר ישנם מקרים של סמים וזנות.

מכאן שחלק גדול מבני העדה בסוריה מתנגד לבשאר. כך לדוגמה, מיליציה המכנה עצמה "רג'אל אל־כרמל", גברי הכרמל. בעבר, צריך להדגיש, המיליציה הזו פעלה לצדו של צבא סוריה במהלך מלחמת האזרחים. גם האיראנים מבינים את הקרע שנוצר בתוך העדה הדרוזית בין תומכי ומתנגדי בשאר ולכן פועלים באזור סווידא בניסיון לגייס לצדם כמה שיותר אנשים מקרב בני העדה.

הקבוצה השלישית הם בני האזור, או "החוראנים". כלומר, התארגנויות סמי־צבאיות של בני חוראן, שחלקם הצטרפו לצבאו של בשאר בעקבות הסכמי הפסקת האש וחלקם עדיין פועלים באופן עצמאי. הגדולה והמפתיעה שבהן היא המיליציה של אחמד עודה. מדובר במורד לשעבר שפיקד על ארגון בשם שבאב אל־סונה, ולפני קצת יותר משנתיים התפייס עם המשטר.

המיליציה שלו, שמונה כ־10,000 לוחמים, צורפה לצבא סוריה והפכה לחטיבה נפרדת - חטיבה 8 בגיס 5. מי שמשלמת את המשכורות של אותם 10,000 לוחמים אינה ממשלת סוריה, אלא דווקא רוסיה, שמחפשת שליחים שיפעלו מטעמה ועבורה ולכן מעבירה ללוחמים כ־200 דולר בכל חודש ובעצם קנתה לעצמה חטיבה בתוך הצבא הסורי.

הרוסים ניסו להפעיל את המיליציה הזו גם בגזרות אחרות, לדוגמה לוב או צפון סוריה, אך עודה סירב לצאת מחוץ לתחומי חוראן ודרעא. עודה גם ידוע בהתנגדותו הקשה למעורבות של איראן וחיזבאללה באזור. הוא אינו מהסס להתעמת עם כוחות אחרים בצבא סוריה כשיש בכך צורך, כולל חילופי אש וקרבות ירי, בעיקר כדי לסמן לכולם מי בעל הבית באזור חוראן. יתרה מכך, בטקס הסיום של קציני החטיבה שלו שרו הצוערים שירים בגנות המשטר הסורי ובשבחם של תושבי חוראן. כל זאת במסגרת טקס רשמי של צבא סוריה.

שחקנית נוספת היא דיביזיה 4 של מאהר אל־אסד, הפועלת כגוף אקס טריטוריאלי. אנשיו של מאהר פועלים בתיאום עם חיזבאללה והאיראנים, ועסוקים בלא מעט פרויקטים "לא כשרים", כמו הברחת סמים. כך לדוגמה, לפני קצת יותר מחצי שנה נתפסו בנמל באיטליה 84 מיליון טבליות של סמי מרץ בשם קפטגון.

זהו סם שהיה מוכר בקרב פעילי דאע"ש ולכן החשד המיידי היה שמקור הסם, שערכו יותר ממיליארד דולר, בארגון הטרור הג'יהאדיסטי. אולם חקירה של המשטרה האיטלקית העלתה כי התרופות הגיעו ממפעלים בשליטת הנשיא אסד בסוריה ולמעשה היו חלק מתעשיית הסמים של חיזבאללה, בשיתוף עם אנשיו של מאהר אל־אסד. דיביזיה 4 נחשבת לגוף פרו־איראני מובהק ומאזנת את הפעולות של אחמד עודה.

כאן אולי צריך להרחיב על הפעולות של המשטר הסורי בדרום ונציגו שם, גיס 1 של צבא סוריה בפיקודו של עלי אל־אסד. אולם במקרה הזה, חיזבאללה הוא הזנב שמכשכש בכלב. מי שאחראים ואמונים כיום על בניית הכוח וההדרכה של חיילי גיס 1 הם אנשי "מפקדת הדרום" של חיזבאללה בפיקודו של "חאג' האשם".

הגורם האחרון הוא כמובן איראן בשילוב חיזבאללה. איראן פועלת כיום במרחב הדרומי של סוריה במודל "היברידי", ממש כמו בפרסומת של קופות החולים. האיראנים פועלים במישור הצבאי בדרום לצד המישור האזרחי והכלכלי. דפוס הפעילות מזכיר קצת את האופן שבו חיזבאללה התבסס בלבנון בשנות ה־80 וחמאס בעזה. למעשה, האיראנים מייצרים בייס תמיכה פוליטי לכל דבר, תוך שהם משקיעים לא מעט משאבים בבני נוער בדרום ובמפעלי דת ורווחה. הוואקום השלטוני מאפשר להם את החדירה הזו וכך גם הכלכלה המתרסקת והעוני המחפיר שממנו סובלים תושבי האזור. הם פועלים סמוך לגבול, משתלבים בגיס 1 של הצבא הסורי לצדם של אנשי חיזבאללה (במדי צבא סוריה), ובנוסף לכל אלה, מקימים עוד ועוד חוסנייות (בתי מדרש) ומסגדים שיעיים.

האם אסד יהיה מוכן לסלק את כל הנוכחות האיראנית הזו? בוודאי שלא בקרוב ובוודאי שלא בחינם. רק סיוע כלכלי מאסיבי, ערבי ומערבי, יצליח אולי, לחלץ את בשאר מזרועות איראן וחיזבאללה.