רק מעט מדינות התמודדו היטב עם מגיפת הקורונה, וזה כולל עוד פחות מדינות דמוקרטיות. ישראל מתקשה, בריטניה מתקשה, אירופה כולה מתקשה. הוויכוח האינטלקטואלי כבר החל: האם השיטה הדמוקרטית הפריעה להתמודדות עם המשימה, או שמא רק לא סייעה להתמודדות איתה?

לארי סאמרס, לשעבר שר אוצר אמריקאי, קבע שייתכן שאנו חוזים ברגע של שינוי. אולי הכרה בכך שדווקא השיטה שאינה דמוקרטית, נאמר, השיטה הסינית, תצא מנצחת מהמשבר. לא כולם מסכימים איתו. הכלכלן דן דרזנר צופה "שינוי מינימלי" בזירה הגלובלית. פרנסיס פוקויאמה, מי שהתפרסם לפני 30 שנה כאשר בישר את "קץ ההיסטוריה", סבור כי "ההנחה שממשלות סמכותניות בהכרח מנהלות טוב יותר את המלחמה במחלות" מוטעית. פוקויאמה מונה דמוקרטיות, מקוריאה הדרומית וטייוואן ועד ניו זילנד, קנדה וגרמניה, שממשלותיהן עשו עבודה ראויה בטיפול במשבר. במעשיה של הממשלה שלנו כנראה לא התעמק. אילו היה עושה זאת, אולי היה משנה את דעתו.

חולשת הדמוקרטיה בשעת משבר כמו זה שמתחולל כעת נטועה בבסיס השיטה. המשטר הדמוקרטי נשען על תמיכה ציבורית. מנהיגיו נעים לקצב הקהל. ובעידן של תקשורת דיגיטלית, רשתות חברתיות, הקצב לא אחיד. משתנה משעה לשעה, ממהדורה למהדורה, מציוץ לציוץ. פעם נבהל השר הזה, ופעם השרה ההיא. ואחד משנה את דעתו, והשני מרגיש צורך לשנות בעקבותיו. הביטו במחול המשונה של הפוליטיקאים השבוע. מפגן מובהק של חולשת הדמוקרטיה: מנהיגיה נאלצים לקבל החלטות רק ברגע האחרון, או קצת אחריו, רק כאשר ברור שמצב חירום כבר בעיצומו. רק כאשר אפילו אדם עיקש כמו שר החינוך יואב גלנט מוכן לשנות את דעתו.

הקשר בין דאגה לפני המגיפה לבין פעולות בתקופת המגיפה (צילום: צילום מסך)הקשר בין דאגה לפני המגיפה לבין פעולות בתקופת המגיפה (צילום: צילום מסך)


ראו מה אירע לחבר הכנסת רם שפע, יו"ר ועדת החינוך. שבוע אחד התחפש לפופאי, הבולם בכוח שריריו את סגירת בתי הספר. שבוע אחרי כבר נראה כמו מיקי מאוס. "אם כבר סוגרים, אדרוש שיאכפו הכל, כולל חרדים", זה מה שהיה לו להגיד. אחרי שלא נתן לסגור בזמן, ולקח על עצמו את האחריות הכבדה למי יודע כמה נדבקים, מסתבר שמה שמפריע לשפע זה מה שמפריע לכולם - החרדים. והתכשיט הזה, הפופאי שאיבד את התרד, כנראה מחשיב את עצמו לנכס אלקטורלי. ומי יודע, אולי הוא באמת נכס אלקטורלי, כמו יפעת שאשא ביטון, מחבורת הכל סבבה, שנחתה בחיקו של גדעון סער וממשיכה לצייץ עובדות אלטרנטיביות, גם השבוע, בעיצומו של עוד גל תחלואה.

שפע עזב את כחול לבן, אבל לרשימה חדשה עוד לא הצטרף. כמו רבים מחבריו האחרים, הוא יושב עכשיו באגמון החולה של חברי הכנסת, בעיצומה של עונת הנדידה, ממתין לרוח הגדולה שתעיף אותו ליעד הבא. סקר המכון לדמוקרטיה שפורסם השבוע זיהה עוד ירידה במה שהם מכנים "מידת האופטימיות לגבי מצב השלטון הדמוקרטי". זו ירידה שנמשכת כבר שנה וחצי מחודש לחודש, רק שלא לגמרי ברור מה היא מבטאת.

חה''כ רם שפע בדיון על הצעת החוק הנורווגי  (צילום: עדינה וולמן, דוברות הכנסת)חה''כ רם שפע בדיון על הצעת החוק הנורווגי (צילום: עדינה וולמן, דוברות הכנסת)


למה מתכוונים המשוררים כאשר הם משיבים על השאלה המעט משונה "איך אתה מרגיש לגבי מצב השלטון הדמוקרטי בישראל בעתיד הנראה לעין?". האם אותם 56% שאינם אופטימיים ביחס לשלטון הדמוקרטי חושבים על גלנט, על שפע, על שאשא ביטון, על ההמתנה המשפילה לפסיקתו של הרב קנייבסקי, על הסגר שהוא לא סגר, על האכיפה שאינה אכיפה, על מערכת הבחירות הרביעית - או שאולי הם חושבים רק על נתניהו?

בנימין נתניהו, כך נדמה, מודאג באמת מכוח ההרס של המגיפה. הוא היה, כמו שאומרים, מהראשונים שהודאגו. כבר לפני שנה הוא היה מודאג, וגם פעל מהר, עד שזה הפסיק להשתלם לו פוליטית. עד שנאלץ להקים קואליציות שהן סבך של כבלים משתקים, שאינם מאפשרים לממשלה למשול. ומסתבר שדאגה היא מרכיב חיוני בפעולה נמרצת בזמן מגיפה. סקר הסיכונים הגלובלי של קרן לויד'ס רג'יסטר, שבחן עוד לפני פרוץ המגיפה את רמת הדאגה של אזרחים במדינות שונות מפני סיכונים שונים, מאפשר לזהות קשר ישיר בין דאגות לצעדי מנע. לדוגמה, מדינות שאזרחיהן נוטים לדאוג מפני סיכונים, הן גם אלה שהטילו חובת עטיית מסיכה. ועוד דוגמה, אלה הן בדרך כלל מדינות שבהן סגרים נאכפו ביתר תוקף.

מכון גאלופ, שערך עבור הקרן את הסקר הנרחב, פרסם כמה השוואות מאלפות כאלה. כולל ההשוואה המעניינת מכולם: היכן שדאגו יותר לפני המגיפה, מתו פחות בזמן המגיפה. באינדקס הדאגות שנכלל בדוח המלא אפשר למצוא אנקדוטות מסקרנות. לדוגמה, קפריסין היא מדינה שבה אובחנה "דאגת יתר". כלומר, פער גדול בין הרמה הריאלית של סיכון לבין הרמה האישית של דאגה. עכשיו ראוי לשאול, האם טיפולה היחסית יעיל של קפריסין במגיפה נובע מהפער הזה? האם דאגת יתר הובילה למה שעשוי להיראות כתגובת יתר, אבל בפועל התברר כתגובה נאותה למגיפה עולמית?

אגב, שכנה אחרת שלנו, לבנון, בולטת לרעה. זו המדינה שבה נרשם השינוי הדרמטי ביותר בתחושת הביטחון. שמונה מכל עשרה לבנונים חשים היום פחות בטוחים מכפי שחשו לפני חמש שנים. הבאים בתור אחריהם הם תושבי הונג קונג, שסין הכבידה עליהם את ידה. אחר כך באה אפגניסטן ואחריה ונצואלה.

החוקרים של גאלופ השוו בין שתי מדינות מעניינות אחרות. מצד אחד, שוודיה הצפונית והמתקדמת. אזרחיה של שוודיה אינם מודאגים מאוד מבעיות בריאות, וברור מדוע. מדינתם המתקדמת מספקת תנאי מחיה טובים, מים נקיים, מערכת בריאות חזקה. מצד שני הזכירו את מוזמביק. למי ששכח את שיעור הגיאוגרפיה, מוזמביק היא מדינה גדולה למדי בדרום־מזרח אפריקה, לחופו של האוקיינוס ההודי. מתגוררים בה יותר מ־30 מיליון בני אדם (בשוודיה יש כ־10 מיליון). ומדובר באזרחים מודאגים. לאו דווקא מבעיות בריאות. הם מודאגים שלא יהיה מזון, או שלא יהיו מים טובים לשתייה. שוודיה היא מדינה "מבוגרת" (הגיל הממוצע 48) ושאננה. מוזמביק "צעירה" ומודאגת.

גל שני באירופה (צילום: REUTERS/Hannah McKay)גל שני באירופה (צילום: REUTERS/Hannah McKay)


כמובן, בתנאים רגילים השאננות של שוודיה מוצדקת, מעוגנת במציאות. זו מדינה שאין לאזרחיה סיבות משמעותיות לדאגה. בתנאים רגילים ברור מדוע תושבי מוזמביק אכן אמורים להיות מודאגים יותר מתושבי שוודיה. במדינות עניות, ופחות משכילות, ופחות עירוניות, אנשים מתים בגיל צעיר יותר, לעתים מוות אלים, לעתים מוות אכזרי מרעב ומחלות. תושבי מוזמביק יודעים מה מצבם. דאגתם משקפת הכרה במציאות חייהם.

אלא שהעובדות האלה עיצבו גם את תגובתן של שתי המדינות הללו למצב בלתי רגיל - משבר הקורונה. שוודיה העירונית ניפקה את המודל השוודי, והחליטה לא לסגור ולא לכפות ולתת לחיים להתנהל. במוזמביק הכפרית, שגיל תושביה הממוצע 34, נסגרו מקומות עבודה ובתי ספר. עטיית מסיכות נדרשה מכולם. התוצאה: בשוודיה מתו יותר מ־600 מכל מיליון תושבים. במוזמביק נרשמו ארבע מיתות למיליון תושבים.

סיכוני בריאות לא דורגו בשיא הגובה במחקר שנערך לפני ימי הקורונה. קדמו להם תאונות דרכים, פשע, אלימות וטרור. אחד מחמישה מ"תושבי העולם" מנה סיכוני בריאות כאחד משני הסיכונים הגדולים בעיניו. המדינה המודאגת ביותר לבריאותה היא סרביה, ואחריה פולין וקרואטיה. מזרח אירופה היא האזור בעולם שבו נרשמה הדאגה הגבוהה ביותר מפני בעיות בריאות. הדוח מצא - וזו לא הפתעה דרמטית - שיש קשר בין גיל האוכלוסייה, יעילותה של מערכת הבריאות, ועוצמת הדאגה לבריאות. בישראל, שאוכלוסייתה צעירה ומערכת הבריאות שלה טובה, אפשר לקוות שהדאגה פחותה. אלא שישראל לא נכללה במחקר.

סטיית תקן

  • בחירות: שימו לב שהירידה של בנט נבלמה, שהעלייה של סער נבלמה, שהכניסה של חולדאי למרוץ לא שינתה את המפה, שכחול לבן עוד לא מתה.
  • למי שמחפש נקודות אור: הקורונה מאפשרת כמעט קונצנזוס של יהודים וערבים. כולנו מסכימים שטיפולה של הממשלה במגיפה גרוע.
  • אל תאמינו למי שאמרו (לחוקרי מרכז גוטמן) שהנושא החשוב להם ביותר בהצבעה הוא עמדות המפלגות בנושאי כלכלה. למה לא? קודם כל, כי אין הבדל ממשי בין עמדות רוב המפלגות בנושאי כלכלה. ועוד: כי למרואיינים לא הוצעה התשובה "עמדת המפלגה בעד או נגד נתניהו". כבר שנתיים, אם לא חמש שנים, זה הנושא המרכזי שעליו הבחירות בישראל.
  • הבחירות במדינת ג'ורג'יה, ואיתן השליטה בסנאט, הוכרעו בקושי, בפער זעיר. הניצחון כמובן חשוב, אבל לא פחות חשוב מזה להבין עד כמה קשה לנצח באמת באמריקה, עד כמה הציבור חצוי לשני מחנות שמתקשים להשיג הכרעה. אולי כדאי לחשוב על זה כשנתקרב לבחירות החמישיות שלנו.
  • עוד לפני שהוכרע המרוץ של ג'ון אוסוף היהודי בג'ורג'יה, כבר התברר ששיעור היהודים בקונגרס יהיה בין 6% ל־7%. זה יותר מפי שלושה ממשקל היהודים באוכלוסייה האמריקאית. כלומר - כמו כנסת שיש בה, נאמר, חמישה־שישה נציגים מיהודי אתיופיה. בישראל זה עוד לא קרה.

השבוע השתמשנו בנתונים של אתר המדד, המכון לדמוקרטיה, גאלופ, קרן לויד'ס רג'יסטר, פיו, "ניו יורק טיימס".