המצב בוושינגטון נזיל מדי, בערך כמו מרדף חסר תוחלת אחרי כספית שנשפכה ממדחום שבור. אבל רק אירוע אפוקליפטי יותר מהסתערות הבבונים, חובשי קרני הבאפלו, הבורים והנבערים על גבעת הקפיטול, יעצור את השבעתו של הנשיא ה־46, ג'וזף רובינט ביידן.

שום דבר לא ינהם ויזמזם בסיבובי מנוע רכים כדרכם של האירועים המתוקתקים האלה שוושינגטון הייתה פעם כה יעילה ומשומנת בהפקתם, אבל ביום רביעי, 20 בינואר ב־12 בצהריים, בפורמט רזה ויעיל הנגזר מצוק העתים, יניח ביידן יד אחת על התנ"ך, ירים את ידו השנייה ויישבע אמונים לחוקה, לאמריקה ולאחריות גדולה מדי לבן תמותה.

בניגוד לקודמו בתפקיד, שבשיקום אמריקה מפגיעתו הרעה והקטלנית יהיה ביידן עסוק בארבע השנים הבאות, הנשיא החדש מלא להתפקע ברצון טוב, אמפתיה לזולת ואהבת אדם. זה מי שהוא, זה מי שתמיד היה, דונלד טראמפ לא יהיה שם. 

לא רק משום שבעשרת הימים האחרונים של נשיאותו ריחפו מעליו איום הדחה בקונגרס, בדיקת רלוונטיות של התיקון ה־25 לחוקה והמלצה חמה להתפטר עם הבטחה לחנינה מסגנו; אלא גם משום שאחרי שאישיותו הותכה בחודשים האחרונים ליסודותיה הנרקיסיסטיים, האנוכיים, הפשיסטיים והאלימים, לא נותר בו כבוד אלמנטרי לאומה שבראשה עמד ולסדרי השלטון שלה, והוא יהיה הנשיא האמריקאי הרביעי בהיסטוריה שייעדר מהשבעת יורשו

דונלד טראמפ (צילום: SAUL LOEB/GettyImages)דונלד טראמפ (צילום: SAUL LOEB/GettyImages)


העובדה שמייק פנס הודיע שיהיה שם, היא אקט ההינתקות הסופי של סגן הנשיא, שבמשך ארבע שנים התחפש לשטיח. אם חלילה ישאיר טראמפ מכתב לביידן על המכתבה במשרד הסגלגל, כמו המילים היפות שהשאיר ג'ורג' בוש האב לביל קלינטון, אני חושש שיהיה כתוב שם פאק יו או משהו ברוח הזאת. 

בדרך כלל מקבלים חברי הקונגרס 200 אלף כרטיסים להשבעה, לחלק למי ששלחו אותם לוושינגטון. אבל בעת הזאת ובכפוף להתנהלותם הקפדנית והזהירה של ביידן ואנשיו בעידן קוביד־19, יקבלו כולם שני כרטיסים בלבד: אחד לעצמם והשני לאורח על פי בחירתם. הוועדה המארגנת מאיימת בנוהלי בריאות ובטיחות קשוחים, ואחרי ההסתערות על גבעת הקפיטול, הדעת נותנת שפרנויה חסרת תקדים תשלוט בכיפה, ואנשי השירות החשאי יקבלו גיבוי מסיבי מכל רשויות החוק. צריך להיות מכחיש מציאות מוחלט כדי להתעלם מהאפשרות שמישהו מאלה הטוענים שאמריקה נגנבה מהם, לא ינצל את ההשבעה לניסיון התנקשות מהזן שהיה פופולרי כל כך בשנות ה־60. 

20 בינואר הוא לרוב יום קר בוושינגטון, אבל נדמה שהנבחרים המאושרים צולחים אותו כמי שהולכים על מים. במקום זה המכונה Pomp & Circumstance הרגיל, מה שאנחנו קוראים רעש וצלצולים, החיילים הצועדים, מטוסי הקרב מנמיכי הטוס, המוני צופים צוהלים מצדי מסלול ההליכה; ביידן וקמלה האריס ייצפו בחיילים מעטים המייצגים חילופי שלטון מסודרים (בתקווה שוושינגטון הפיקה לקח מיידי מהכישלון הטוטלי של הפריצה לקונגרס). אז יישא ביידן את נאום ההכתרה שלו לפני מספר מוגבל של אורחים. 

קלינטון, בוש ואובמה הבטיחו את השתתפותם, וכנראה שלא תהיה לבוש עילה להעיר, כמו אחרי נאום הבכורה של טראמפ, “That was some weird shit". בוש לא היה היחיד שלא הבין למה התכוון טראמפ במילים “American Carnage", עד הבחירות ואחריהן, כאשר אמריקה והעולם ירדו לסוף דעתו עם ההסתה לאלימות ולשפיכת דם. 

את מצעד נציגי החילות השונים, המכונים “הליווי הנשיאותי", מצמצמים המארגנים לקטע רחוב קטן במיוחד ולא למסלול כולו, ושם יהיה מעבר לחלק הווירטואלי של ההשבעה, חזרה על מה שעבד יפה לדמוקרטים בוועידת מפלגתם בקיץ. לא תהיה הזדמנות לשאלה “הקהל של מי היה גדול יותר", משום שהמשטרה לא תניח לקהל להתגודד. הרחובות יהיו חסומים. במקום המצעד המסורתי, ישודרו דרישות שלום וגלויות חינניות מרחבי אמריקה, עם השילוב הרגיל של משוררים, חוואים, דוורים ואמריקאים מן השורה שיודו לאלה שנאבקים על חייהם של חולי קוביד־19. 

ודאי לא ידברו על זה באירוע, אבל ב־20 בינואר יהיו באמריקה כבר 400 אלף מתים, מספר זהה לחיילים שנפלו במלחמת העולם השנייה. את המתים יזכירו ויחלקו להם כבוד יום קודם, ב־19 בינואר, במיצג אורקולי בלינקולן ממוריאל. ארוחת הצהריים המסורתית אחרי ההשבעה - בוטלה. 

ג'ו ביידן מתמודד על הנשיאות מ־1988. לא כל הזמן, אבל ההתמודדות הייתה הדלק במכל שלו. הוא הגיע אל הנחלה אחרי 32 שנה, והוא יורש סופה מושלמת. מן הסתם אין גרפיטי בבית הלבן, החלונות לא מנופצים וחוץ מעקבות טעם רע ומוזהב, אין נזק לריהוט וליצירות האומנות. ההשוואה המתבקשת למשבר הגדול שירש FDR ב־1932, אינה עושה צדק עם המציאות והיא זמינה ונוחה לשימוש יותר מאשר מדויקת. המשבר הכלכלי הקשה שירשו אובמה וביידן ב־2008 היה מאתגר דיו, למי שטרח להתעמק בו. 

ביידן יורש אומה מרוסקת מורלית ואידיאולוגית, סובלת מנגיף קטלני המאיים להגיע למספרי התחלואה והתמותה של השפעת הספרדית, ומאבדת כ־4,000 אזרחים ביום; עם אבטלה גבוהה, עסקים קורסים, סגורה בבתים ובעיקר מפולגת, מסוכסכת ושוחרת עימות כפי שלא הייתה מאז מלחמת האזרחים.

ביידן ידע את כל הנתונים האלה כאשר התמודד על התפקיד; המודעות הגבוהה וזן החוסן המיוחד שלו בגיל 78, כמו התקווה והאמונה בעתיד טוב יותר הנמצאים במרכז כל נאומיו - הם שמאירים אותו באור בוהק כל כך כאיש הנכון בזמן הנכון לתפקיד. 

את אשתו הראשונה ניליה ובתו התינוקת נעמי איבד בתאונת דרכים כשהיה בן 30. בנו הבכור בו מת מסרטן ב־2015. על פי כל העדויות, את ההנאה הגדולה בחייו מפיק ביידן ממשפחתו. העובדה ששרד מבלי שוויתר על תחושת השליחות שלו אף שהאסונות גרמו לו לטלטלה עזה, היא העדות החיונית לצורך הדוחק שלו לשקם את אמריקה. אף על פי שאמונתו הקתולית נסדקה, הוא הצליח לשקם אותה. 

הוא נוהג לצטט את קירקגארד: “אמונה רואה טוב יותר באפלה". אחרי מות אשתו ובתו הוא כתב: “הכאב חותך כמו זכוכית שבורה. התחלתי להבין כיצד גורם ייאוש לאנשים לוותר על חייהם; כיצד התאבדות אינה רק אפשרות אלא אפשרות ריאלית". “לג'ו ביידן יש כוח עליון ביכולתו להקשיב ולנחם אנשים שחוו את האבידה הגדולה ביותר בחייהם", אמר עליו ידידו כריס קונס, סנאטור מדלאוור. 

מאחורי המטלה הביצועית, החובה לנווט ביד בטוחה ומיומנת בסיוע הצוות הטוב ביותר ולחלץ את אמריקה ממה שמצטייר כאחד המשברים הרב־תחומיים הגדולים בתולדותיה, מתייצב אדם בעל יכולת הזדהות ואמפתיה נדירות. פוליטיקאי ותיק שהפגין פעמים רבות את יכולתו לחצות קווי הפסקת אש פריכה בין מפלגות יריבות. מיומן בדרכי נועם לצד החובה לחתוך ולהחליט בלי להעניק משקל רב מדי לשיקולים עתידיים או לחשש מלהיקלע לפינות שקשה לצאת מהן.

ג'ו ביידן מודע לגילו, והוא מכנה את נשיאותו כקדנציה של מעבר. הוא יהיה בן 82 בבחירות הבאות, וקיים בו יסוד הגיוני בריא ומודע לעצמו; אם הקדנציה הראשונה שלו תעלה יפה ותשיג חלק מיעדיה, הוא עלול להתפתות ולשכנע את עצמו בדבר תקפותה של קדנציה נוספת. אבל כבר עכשיו ניכר בו שזו תהיה משימה קשה והוא יתקשה להסתיר מהבוחרים את המחיר הקוגניטיבי שיגבה גילו, גם אם יצטייר כהצלחה גדולה וכנשיא אהוד. 

אין ספק שהוא מתכוון להטיל על האריס לפחות את כמות המשימות הגדולה שהטיל עליו אובמה, אלא שהימים הללו קשים ומאתגרים יותר ונאמדים באובדן בלתי סביר בחיי אדם. כאשר חושבים על הדרך הפתלתלה והמפתיעה שעשה במהלך הפריימריז ועל הקרב הגדול שלו עם ברני סנדרס, קשה שלא להיכנע לתחושת תודה על חסדים קטנים; לא רק שתפיסת עולמו הפרוגרסיבית של סנדרס לא הייתה מגיעה למימוש מלא במציאות הקשה של קדנציה ראשונה, אין לסנדרס התכונות הנדירות והאנושיות כל כך של ביידן. בעיקר לא את האמפתיה והאהבה הגורפת לאנושות באשר היא; את המהירות שבה נקוות דמעות בעיניו של ביידן מכל עילה קטנה כשהוא מצליח שלא לגלוש לרחמים עצמיים ומתנער מהר כדי להפגין את חוסנו. אנשי ביידן טוענים שהוא התכוון להציע לסנדרס תפקיד ביצועי בקבינט, אך השניים הסכימו שעם מעבר הרוב בסנאט לדמוקרטים טוב יהיה אם סנדרס יישאר שם.

האיש שנאמר עליו שאינו כשיר לשליטה מלאה בלשונו ובמוצא פיו וניגף בעבר באמירות אומללות אך לא מרושעות, התנהל בחודשים הקשים בשנה שעברה באפס שגיאות. קוביד־19 והחלטתו הנחושה להתנהג בכפוף להוראות הזהירות המחמירות ביותר, אלה שגרמו לטראמפ לצחוקי בטן וללעג על גודל המסיכות שביידן עטה, בלמו את נטייתו ההיסטורית לחבק, לנשק, לאמץ אל לבו כל מה שזז או ראוי לחיבה ואת חדירותיו התכופות מדי למרחב האישי של הזולת, בעיקר נשים. כל החנדלאך הללו נעלמו באחת, ובמקומן התייצבה אישיות רוחנית, כמו זו של נזיר ישועי, עם אהבת אלוהים ואדם ניבטת מעיניו, אצבעותיו נוגעות ככיפת הוותיקן, ושער השיבה המקליש שלו נכנס ויוצא מפוקוס כהילה מלאכית. 

אפילו אגדות העם האוטוביוגרפיות שלו שבהן קרא לעצמו ג'ואי וחזר פעמים רבות לסקרנטון, פנסילבניה, נעלמו אחרי שניצח שם. ביידן ניסח עצמו מחדש ברמת ריכוז ופוקוס נדירה במשימה הנמתחת לרגליו והרפה מסרחי העודף המילוליים שגרמו בעבר לצמרמורות מעיקות לאנשיו. אף שהסתגר בביתו בדלאוור כמי שבחר בחיים על פני מכונת הנשמה, ברגע שהתאפשר, הוא קפץ ראש לבריכה הרדודה ושורצת הכרישים שהיא אמריקה.

במשך חודשים הוא עלה פעמיים־שלוש בשבוע לשידור על רקע אולפנִי כחול עם הכיתוב “הנשיא הנבחר ביידן", נשא נאומים פרוגרמטיים, חלק את עיקרי אמונתו, הלך וצבר תנופה ותעוזה שבמהלכן החל לנזוף ואחר כך לחבוט בטראמפ על התנהגותו האומללה ובעיקר על הנפקדות שדפק ככל שהלכה המגיפה וזללה את אמריקה. 

לפעמים נח ונשען עם מרפקיו על הדוכן לפניו. לפעמים שב לגמגם כמי שלא התגבר על לקותו. לפעמים נכשל בלשונו ובקריאת הטלפרומפטר. אבל אי אפשר היה שלא לראות כמה הוא משתוקק שהזמן הזה - בעיקר משום שברובו היה נעול מחוץ להסדרים רגילים של חילופי שלטון - יחלוף ויתחילו 100 הימים הראשונים של נשיאותו שהוא עצמו הגדיר כמבחן קיומי גדול כל כך ליכולתו לסובב את נושאת המטוסים הגדולה על צירה. 

תכונות שנחשבו לחולשה מובהקת של ביידן הן עכשיו עיקר כוחו. יכולותיו האנושיות בתקשורת בין־אישית עם אזרחים ופוליטיקאים גרמו לו בעבר להיראות כסחבק שנקלע לעמדת כוח ולא תמיד שש להשתמש בו. הוא היה מהמתנגדים בחדר המצב שבו התקבלה ההחלטה על הפשיטה באבוטאבאד, שבה נהרג אוסמה בן לאדן. מצד שני, הוא העדיף את גרסת קלרנס תומס על פני זאת של אניטה היל, בעת תהליך אישור מינויו של תומס לשופט העליון. אבל כאשר אמריקה מפולגת, שסועה ועל סף מלחמת אזרחים נמסרת לו למשמורת, נטייתו המובהקת בעדיפות ראשונה לפני הכל היא לתת. 

לאשר בקונגרס את המענק החד־פעמי (שטראמפ תמך בו) של 2,000 דולר לכיסו של כל אזרח; יוזמה זריזה של תמיכה כלכלית נוספת; וההחלטה הלא קלה והשנויה במחלוקת להפיץ מיידית את כל כמות החיסונים הנמצאת בידי אמריקה בלי לשמור את המנה המיועדת לחיסון השני. ביידן מבין את הסיכון בדחיית הזריקה השנייה בחיסונים המבוססים על שתי זריקות ברווחי זמן קצובים, אבל בימים שייכנס לתפקיד יהיו מספרי התמותה והתחלואה וגם קריסת בתי החולים והמערכת הרפואית כה גבוהים וטרגיים, שהוא בוחר ביוזמה להוריד מהמספרים הבלתי נסבלים האלה. טוב זריקה אחת ביד משתיים במקפיא, לשיטתו.

זה מחייב אותו להיות מוכן עם הרבה יותר חיסונים ממה שניתן היה לסמוך על זמינותם עד עכשיו, אבל כל ישותו ערוכה להחלטה הזאת. גם את הבטחתו בדבר קבינט ממשל מגוון ומייצג נשים ומיעוטים במספרים חסרי תקדים, הוא מקיים במלואה. 

זה פולחן שנמשך שבועות רבים, שבמהלכם הציג ביידן את האנשים שבהם בחר מהמפקדה הזמנית שלו בדלאוור. כל אחד מהמיני־טקסים הללו נפתח בנאום קצר שלו. אחריו קמו כל המועמדים בתורם ותוך הקפדה על עטיית מסיכות וניקוי הפודיום בין נואם ונואמת, הם הציגו את עצמם והודו על האמון שניתן בהם. זו אינה החבורה הכריזמטית ביותר שנקלעה אי־פעם לקבינט ולמסדרונות הממשל. פיט בוטיג'ג' חלם ודאי על משרה דיפלומטית ולא על תחבורה. 

לויד אוסטין, הגנרל שצריך יהיה לקצר לו את תקופת הצינון, יהיה שר ההגנה השחור הראשון. חווייר בסרה יהיה שר בריאות. למרות הניסיון שלה בענייני חוץ, הגיעה סוזן רייס לענייני פנים. דב האלאנד היא האישה הראשונה ממוצא אינדיאני שתהיה שרת פנים. אלחנדרו מיורקאס הוא הלטיני הראשון במשרד לביטחון הפנים, וג'נט ילן היא שרת האוצר הראשונה. זה היה רב חן מצד ביידן לחרוץ לשון במינוי השופט מריק גרלנד לתובע כללי, זה שהרפובליקנים סירבו לדון במינויו לשופט העליון כמעט שנה לפני סוף הקדנציה של אובמה. 

חלק גדול מהמינויים, כמו רון קליין, איישו את עולמו הפוליטי של ביידן שנים רבות. חלק גדול לא פחות היו חלק מממשל אובמה. חוץ מאשר לפתוח את הדלת למכסות אתניות של מיעוטים והקפדה גדולה בייצוג הולם לנשים, ביידן בונה לעצמו בית משותף מאוכלס בדיירים מוכרים, אנשי שלומו החביבים עליו. כולם עדות להכרתו בעובדה שהוא חייב לנחות בבית הלבן תוך כדי ריצה ולהתנפל על המשימות הניצבות בפניו מיידית. 

אחרי 47 שנה בוושינגטון, אין מישהו מוכן יותר מביידן למשימה הזאת. האגף השמאלי הפרוגרסיבי נע באי־נוחות; המינויים שוברי התקדימים הללו אינם מושיטים יד אוהדת לנושאים המעסיקים את AOC והחברים, אבל ביידן מודע לכך. למרות הרוב הזעיר בסנאט, הוא מעדיף אישור מהיר של המינויים שלו על פני התכתשות אינסופית עם מיץ' מקונל בשוחה החדשה שלו כמנהיג המיעוט, מציאות שתחמיץ אף יותר את מי שמכנה את עצמו “מלאך המוות". אם הם חפצי חיים, וזה כלל לא בטוח, ייתן האגף השמאלי לביידן לנצח את המגיפה לפני שיתחילו לאכול לו את הכבד בכפית. 

דיון בפרטים מייבש לטעמי את ההתרגשות הגדולה ב־20 בינואר. הכנתי הרבה קלינקס, ומכיוון שאני לבד בבית, אין מניעה להתייפח. יש רגעים ששווה לבכות בהם. ברגע זה איננו יודעים כיצד ואיך ניפטר מנוכחותו הפסיכוטית והמעיקה של מי שהיה הנשיא הגרוע ביותר בתולדות אמריקה, אבל אנחנו יודעים שהוא יוצא לגלות לאי הדשא שלו בפלורידה. האם יעודד שפיכות דמים בדרכו החוצה? אינני יודע. אבל אחרי ארבע שנים של רעש בלתי פוסק, קול מנסר כמו של כרוז קרנבלים ואחת הקדנציות הנכלוליות בתולדות הפוליטיקה, ג'ו ביידן הוא הבטחה לשקט ולהתנהלות שבה הבית הלבן ודייריו לא יהפכו למועקה כה גדולה בחיינו.

לא רק ביידן לבדו, אלא גם רעייתו ג'יל - הם מתנשקים על השפתיים בניגוד למלאניה המנסה למלט את ידה מאחיזת בעלה ויורה חצים רושפים מעיניה בילדיו - שני כלבים וחתול ונכדים בחגים. 

ביידן לא יצליח לתקן את מה שעולל טראמפ לאמריקה בקדנציה אחת. אבל הוא יכול לבלום את קוביד־19 ולהוביל את אמריקה לנורמלי החדש. אין מישהו שייתן כבוד ויספוד למתים יפה ומכובד ממנו. אין מי שמסוגל להחזיר לאמריקה את מה שאיבדה בקהילה העולמית. ביידן יחזור להסכם פריז. ינסה לרדת מהעץ האיראני. יש לו צאר לענייני אקלים ודבוקות של מקצוענים מעולים לכל דבר ועניין. והכי חשוב: זו תהיה נשיאות בעד ולמען אמריקה ולא מסע נרקיסיסטי אל צדה האפל של נשמה שאסור היה לה להשתקע בבית הלבן. 

כאשר הרעש הזה ייפסק בן לילה, נוכל לשמוע את הנשיא אומר “לילה טוב, ג'יל", מזמין את הכלב לישון ליד רגליו וקם בבוקר לעשות כושר על הפלוטון. רק אז אפשר יהיה לחשוב בשקט לאן מועדות פנינו. 