השער היציג צנח אתמול ב־0.8% נוספים והגיע לשפל חדש של 3.134 שקל לדולר. אף שנראה כי הנפילה היא לבור ללא תחתית, עושה רושם שאת מקבלי ההחלטות זה כמעט אינו מטריד. שר האוצר "מודאג", אך לא מעבר לכך. הנגיד "מוטרד", אך מסתפק בדברי הרגעה לשר האוצר בכך שרכש במהלך השנה החולפת 20 מיליארד דולר. מתי יתעוררו מקבלי ההחלטות? האם כשהיציג יגיע לשלושה שקלים ואולי יירד מתחת לכך? האם זה יקרה כשהיצואנים יפטרו עשרות אלפי עובדים?

אגב, לא בטוח ששני התרחישים האלה מטרידים מישהו ממקבלי ההחלטות. בדקתי אתמול אם בעקבות התקרבות היציג לשלושה שקלים מישהו מיבואני המכוניות, החשמל, האלקטרוניקה או הסחורות האחרות פתח במבצעי הורדות מחירים. ממש לא. גם זה לא קרה. השבוע דווקא התבשרנו על עליית מחירי הקמח, הסוכר, החשמל ומוצרי האלקטרוניקה. הדולר הנמוך אמור היה לעודד את התיירות והקניות בחו"ל, אבל גם זה לא יקרה לנו בגלל הסגר. בקיצור, מי שנפגעים הכי קשה מהשער היציג הנמוך הם היצואנים.

השר כ"ץ בראיון עם דני קושמרו



מדובר באלה שאמורים למכור ולהביא דולרים ארצה ולשמור על מאזן סביר בין היצוא ליבוא. ואולם כשהדולר ממשיך לרדת, ולא רק ב־2019 אלא גם ב־2020 וגם בתחילת 2021, יש כאן סכנה לחשבון השוטף במאזן התשלומים. כי לתעשיין שאיבד כ־20% מתמורת היצוא לא יהיה כדאי לייצא. קווי יצוא ישונעו למדינות עם מטבע מוחלש ועשרות אלפי עובדים יפוטרו. במקום לעודד את קליטת העובדים שהוצאו לחל"ת, יש כאן תופעה הפוכה.

חוץ ממצוקת האבטלה יש כאן בעיה ברמת הפיננסית. כדי לממן את הגירעונות צריכים ללוות כספים בחו"ל. מדינה ללא ייצור תעשייתי מקומי שגם מייצא תתקשה לממן את חובותיה ובשלב מסוים יפסיקו להלוות לה. כששער החליפין אינו ריאלי (והגיע הזמן שהנגיד יתעשת ויצעק את זה בקול רם) ישראל תהפוך למדינת יבוא.

מבחינה זו היא לא תהיה שונה לדוגמה מאיחוד האמירויות, המייבאת את מרבית תוצרתה. אלא שאיחוד האמירויות, עם מרבצי הנפט הענקיים שלה, שונה מישראל דלת המחצבים (למעט תגליות הגז). וחוץ מזה, ישראל היא מדינת אי, שאינה יכולה לשגר משאיות ללבנון, סוריה או ירדן כדי לייבא סחורות.

ישראל כ''ץ בוועדת הכספים (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)ישראל כ''ץ בוועדת הכספים (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)


אז מה ניתן בכל זאת לעשות? ראשית, חייבים לנער את אבירי השוק החופשי (כמו שהנגיד היה בתחילת דרכו) הסבורים שבסופו של דבר השוק יאזן את עצמו. ובכן, אנחנו שומעים על "הדולר המאוזן" כבר שנים. הובטח גם שהאינפלציה האפסית תתאזן, אבל גם זה לא קרה. את בעיית שער החליפין חייבים להציף ולהציב באחד המקומות הראשונים בסדרי העדיפויות. הרי בשלב מסוים תיגמר הקורונה ואז לא יהיה על מה לדבר. בעיית הדולר חייבת להעסיק את השיח הציבורי. 

אגב, למיעוט השיח בתחום אחראית לא פחות התאחדות התעשיינים, המנהלת דו־שיח מנומס ופוטרת בשלב זה את בנק ישראל מאחריות לנעשה. שנית, לבנק ישראל אסור להרפות ולהוריד את הרגל מהגז. נכון שהוא קנה דולרים "ביוקר", מה שעלול להובילו במאזני 2020 ל"הפסדים" חשבונאיים, אבל אסור לו להיבהל מכך. ניווט המדיניות המוניטרית ושוקי המטבע הוא מהחשובים בתפקידיו. אלא שאת המדיניות חייבים לנווט בחוכמה ולהפתיע את הספקולנטים תוך חשיבה מחוץ לקופסה.

ולבסוף, לא ניתן לפטור מאחריות את משרד האוצר ואת הממשלה בראשות נתניהו (להלן "המבוגר האחראי"). הממשלה חייבת ליזום דיון חירום בנוגע לדולר ולבחון דרכי פעולה להתמודדות עם משבר המטבע והשלכותיו על המשק. אם טראמפ, המנטור המדיני של נתניהו, עשה וקבע "אמריקה תחילה", אין סיבה שדיון כזה לא יתקיים אצלנו. אז נכון שאסור ללכת בעקבות מדינות אחרות (כמו סין או שווייץ) ולקבוע מחיר רצפה לשער החליפין, אבל עוד קודם שנגיע לשם יש עדיין דרכי פעולה רבות ומגוונות.