עסקה ענקית מתרקמת לה בשוק ההון הישראלי: גוף ההשקעות אלטשולר שחם מתכוון לרכוש את אחד המתחרים הגדולים שלו - פסגות - בכמיליארד שקל, באמצעות זרוע הגמל והפנסיה שלו, אלטשולר שחם גמל הציבורית. זה אמור להיות אחד המיזוגים הגדולים ביותר בשוק ההון הישראלי, וכרגיל הרגולטורים יהיו מעורבים באישורו - רשות שוק ההון וכמובן רשות התחרות. רשות שוק ההון צפויה לאשר את העסקה, והכדור נמצא עכשיו במגרש של מיכל הלפרין, העומדת בראש רשות התחרות (לשעבר ההגבלים העסקיים).

אני בטוח שאו־טו־טו יתחיל הקמפיין הקבוע של ה"חברתיים", שמסרבים לקבל את המשמעת ואת התוצאות של כוחות השוק. אני גם מניח שיתחיל הפסטיבל הקבוע של "ריכוזיות", של "יצירת גוף גדול מדי", של "פגיעה בתחרות", של "פגיעה בצרכנים". יזעקו אוי־אוי־אוי, נוצר פה גוף פנסיה וגמל שינהל מאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור והוא ידרוס את כל המתחרים, ידרוס את כל התחרות ויעשוק את הצרכנים. ואני חושש שלנוכח ההיסטוריה של רשות התחרות בכניעה לפופוליזם, זה עוד עלול לחלחל שם ולמנוע את העסקה. כזכור, רשות התחרות מנעה בשעתו את מיזוג סלקום־גולן ואת רכישת בנק אגוד בידי מזרחי טפחות, ובכל זאת הם יצאו לדרך בסופו של דבר, במוקדם (אגוד־מזרחי טפחות) או במאוחר (גולן־סלקום).

תזכורת לחובבי ההיסטוריה בשוק ההון: בעקבות ועדת בכר הכושלת, זו שאילצה את הבנקים להיפרד מקופות הגמל ומקרנות הנאמנות שלהם וגרמה לעליית מחירים דרמטית בדמי הניהול לצרכנים, קמו שני גופי שוק הון גדולים: פריזמה ופסגות. שניהם נשלטו בידי קרנות פרייבט אקוויטי. בפסגות הייתה זו קרן יורק ואחר כך קרן אייפקס, בעלת השליטה הנוכחית, המנוהלת בידי זהבית כהן (הקרן עשתה סיבוב יפה על תנובה ובזק, בפסגות זה הצליח לה פחות); בפריזמה הייתה זו קרן מרקסטון.

למרבה הצער, פריזמה כבר נעלמה די מזמן ופסגות בדרך להיעלם - אם רשות התחרות לא תשים מקלות בגלגלי העסקה. כלומר, שני הגופים הגדולים שנוצרו בעקבות ועדת בכר התאדו. הסיבה לכך היא בסיסית מאוד: ניהול, ניהול וניהול. בעוד אלטשולר שחם וגופים נוספים צעירים יחסית הלכו וצמחו, פריזמה נעלמה ופסגות המשיכה להידרדר ניהולית, עד כדי כך שאייפקס תיאלץ למכור אותה בהפסד לאלטשולר שחם.

כשאומרים ניהול, במקרה של בית השקעות יש לזה קשר לצרכנים, לאלו שחוסכים את כספם באמצעות אחד ממכשירי החיסכון בבית ההשקעות. כלומר, הציבור לא טיפש כפי שהרגולטורים חושבים. הפקידים משוכנעים שהם צריכים להתערב בשביל הצרכן במפת המיזוגים והרכישות בשוק ההון או בכל שוק אחר. הציבור דווקא הוכיח בגרות פיננסית: הוא נייד כספים לחברות שהובילו את טבלת התשואות בשנים האחרונות, ובראשן אלטשולר שחם. בטבלה הזו פסגות בהחלט לא כיכבה, ולכן הייתה יציאת כספים די מסיבית מהחברה.

רגולציה טובה היא כזו שדוחפת חינוך פיננסי לציבור, חינוך שיסביר לו שתשואה עודפת של 0.5% או 1% או 2% על פני שנים היא תוספת של עשרות אלפי שקלים או מאות אלפי שקלים לחיסכון על פני שנים, תלוי בגובהו. זה הדבר המהותי ביותר: איך לנתב את הכסף כך שיעשה עוד יותר כסף בעת הפרישה, ולא בהתערבות אובססיבית במיזוגים וברכישות בשוק הפיננסי. למרבה המזל, הציבור ברובו כבר מבין זאת היטב: עובדה, ניידות הכספים לגופים שמניבים תשואה עודפת על פני שנים בהשוואה לממוצע בשוק.

היו בטוחים: אם אלטשולר שחם תתחיל לגמגמם או לאכזב בתשואות שלו, השוק, כלומר הציבור, יזהה זאת. זה היופי של כוחות השוק וזה מה שהרגולטורים מתקשים להבין. הם מתעקשים לחשוב שהם יוכלו לתכנן את השוק לפי התיאוריות שעל שולחן השרטוטים שלהם. אני לא אומר שלא צריך רגולציה או לא צריך רגולטורים, ודאי שצריך אותם, אבל זה לא העניין. לב העניין הוא המידתיות. הרגולטורים נוטים להתערבות מוגזמת בניסיון "לסדר" או "לתכנן" את השוק, ובכל פעם הם מופתעים לראות שהשוק לא עובד לפי הגחמות שלהם. זאת משום שהצרכנים והשוק חכמים הרבה יותר מאלו שרוצים לתכנן אותו בכפייה.

זו תמונת המצב בעסקה בין אלטשולר שחם לפסגות: חברה שטובה מאוד בניהול השקעות מבקשת לרכוש חברה כושלת בתחום הזה. מה טוב יותר מזה לצרכנים?

מיכל הלפרין (צילום: תומר יעקובסון)מיכל הלפרין (צילום: תומר יעקובסון)

פרשת מגה

זו אותה רשות תחרות ואותה הלפרין שבלמה בזמנו את ההתמודדות של רמי לוי על רכישת רשת מגה הכושלת והעדיפה את העסקה עם יינות ביתן. כרגיל במקומותינו, הרשות הוציאה תחת ידע מסמך מביך שבו היא קובעת שרכישת מגה בידי רמי לוי תפגע למעשה בצרכנים, לא פחות ולא יותר.

מה שקרה הוא בדיוק ההפך: הרכישה של מגה בידי יינות ביתן, שחקן חלש יחסית בהשוואה לרמי לוי, היא זו שפגעה בצרכנים והיא זו שהביאה את יינות ביתן לבעיות פיננסיות ולמכירת חלק מסניפיה. אני זוכר היטב את כל הססמאות שעפו אז באוויר: ריכוזיות, מכה לתחרות, מכה לצרכנים והפחדות דמגוגיות. כרגיל, זה נשמע נהדר לקמפיין פופוליסטי, אבל זה שוב לא מתחבר למציאות ולמי שאמור ליהנות מיישום כל תיאוריות התחרות, ההגבלים העסקיים, הריכוזיות ועודף כוח בכלל - הצרכנים.

ברבות הזמן, גם ברשות התחרות הבינו כמה עובדות בסיס: הראשונה היא שרמי לוי הוא שחקן יציב הרבה יותר ועמיד פיננסית מאשר יינות ביתן; והשנייה היא שרמי לוי היה החלוץ של הורדת מחירים בשוק הקמעונאי והוא גם הבטיח לעשות זאת במגה; השלישית היא היכולת של רמי לוי, בשל יתרונו הפיננסי, לממש את הבטחותיו, שנראתה כבר אז ממשית הרבה יותר מהאופציה של יינות ביתן; הרביעית היא שרוב סניפי מגה היו בתוך הערים ומתחרים בהרבה מקרים עם שופרסל. נראה שבתחרות מול שופרסל היה צריך מתחרה בעל ניסיון וקבלות כמו רמי לוי. בזמנו כתבתי שזו הייתה טעות, וזו אכן התבררה כטעות בשנה האחרונה, עם הקשיים של יינות ביתן. העסקה הזו לא פעלה לטובת הצרכנים, נהפוך הוא, משום שביתן לא פעלה לשיפור ולהשקעה בסניפי מגה כדי לשקם את המותג המוזנח של מגה.

השורה התחתונה היא שרשות התחרות, בסירובה העיקש לא לאפשר לרמי לוי להתמודד על עסקת מגה, גרמה נזק לצרכנים. רוצה לומר, הצרכן לא נהנה מתחרות ברשתות הקמעונאיות העירוניות בעקבות המכירה ליינות ביתן. לרמי לוי, שחקן חזק, הייתה אפשרות לעשות מה שעשה מחוץ לערים בתוך הערים - להוריד מחירים. אבל זה לא מה שרשות ההגבלים חשבה משום שהיא, כרגיל, לא חשבה על שיקולים צרכניים, אלא קודם כל על שיקולים תדמיתיים בתקשורת, שיקולי "ריכוזיות", או על ריכוז כוח גדול יחסית בידיו של רמי לוי.

מה עם היכולת של שחקן מסוים להוריד מחירים? מה עם היכולת התחרותית המוכחת של שחקן מסוים? מה עם היכולות הפיננסיות שלו, שמעידות על יכולתו להתחרות? האם שחקן חדש ו"ריכוזי" פחות, אבל ממונף הרבה יותר, אינו מסוכן יותר לתחרות? למרבה הצער התברר שכן.
ראו מה קרה פה: החלטה שגויה של רגולטור מנעה מתושבי הערים, אלה שרוכשים את מרכולתם ברשתות העירוניות, מחירים זולים יותר (אם רמי לוי היה רוכש את מגה והיה מסוגל לתת תשובה תחרותית לשלטון הערים של שופרסל). שוב הוכח שהרגולציה לא עובדת ממש בשביל הצרכנים ובשביל התחרות, אלא בשביל חוקים ואקסלים שמנותקים מכל היגיון עסקי ובעיקר צרכני, אבל בכסות של דאגה לצרכנים ובהפחדות ריקות מתוכן על "ריכוזיות". עוד סיבה לרשות התחרות ולהלפרין לעשות חושבים במקרה של אלטשולר שחם ופסגות לפני שהם נשאבים לססמאות על "ריכוזיות".

גלעד אלטשולר (צילום: גל בנימין)גלעד אלטשולר (צילום: גל בנימין)

קצר בתקשורת

לפני שעזב את משרד התקשורת חתם יועז הנדל על עוד "רפורמה" כביכול לטובת הצרכנים: הורדת מחירי הטלפון הקווי בפיקוח של בזק. הנושא נמצא עכשיו בשימוע שבו בזק מנסה להוכיח שירידת המחירים היא דרסטית ואיננה בת־קיימא. עזבו לרגע את הוויכוח, השאלה היא מדוע בכלל צריך פיקוח על מחירים בשוק הקווי שרק הולך ודועך? שאלה טובה - ולי אין שמץ של מושג. בלאו הכי מספר הקווים הנייחים של בזק הולך ויורד, בלאו הכי רק כל בית רביעי לערך מחזיק בטלפון נייח של בזק, בלאו הכי יש תחרות בשוק הזה מצד הוט, סלקום ופרטנר. אז למה צריך, לעזאזל, עוד פיקוח בשוק שהולך והופך ללא רלוונטי? בשבילי זו הוכחה נוספת לכך שהרגולטורים מתעקשים להמשיך ולחיות בעולם הישן של פיקוח מחירים, שנותן להם שליטה ולגיטמציה להתערב בשוק בכל פעם שרק מתחשק להם.

בזק גייסה לטובת העניין חברת ייעוץ זרה, שעובדת גם עם משרד התקשורת בעצמו, והיא קבעה שפיקוח כזה לא קיים בעולם כבר 15 שנה. זה לא מפתיע משום שהרגולציה הישראלית בתחום התקשורת קבעה כבר כמה תקדימים מביכים כמו תקיעת פיתוח תשתיות האינטרנט ועוד - אבל היא מתעקשת לא ללמוד מלקחי העבר.

מי שמוביל את הגישה הזאת הוא האורים והתומים של משרד התקשורת פרופ' ראובן גרונאו, שעל בסיס חוות הדעת שלו מתקבלות חלק גדול מההחלטות במשרד התקשורת. גרונאו עשה מיליונים מייעוץ למשרד, תמיד פטור ממכרז, ותמיד הוא מצטייר כמי שאין לו תחליף. אז לכל אחד יש תחליף, והגיע הזמן להיפרד גם מגרונאו, שמיתג את עצמו כמומחה שאין בלתו בתחום התקשורת, אבל למרבה הצער הוא תקוע בעולם הישן של פיקוח וכדומה. כרגיל, הכל מלווה בחוות דעת מפותלות וכביכול מנומקות שנועדו להנציח את שליטת הרגולטורים בשוק וגם את הייעוץ של גרונאו, שלכבוד הנושא גם קיבל הארכה של חוזה הייעוץ שלו למשרד התקשורת עד סוף 2022.

לאורך כל עמודי חוות הדעת לא מצאתי תשובות לשאלות הבאות: מה הבעיה עם תחרות חופשית בשוק הקווי? הרי אין שום סיבה לכל לקוח לעזוב את בזק, אין חסמים ויש מתחרים - כל אחד יכול להתחבר לטלפונים של הוט, פרטנר וסלקום. אז למה לייצר עוד ועוד פיקוח במקום לפחיתו, כמו שקורה בעולם?

וכאן אני מתחבר גם לתיק 4000. למעשה הניסיון כעת הוא ניסיון מספר שתיים להתערב בצורה עקומה בשוק, לאחר שניסיון מספר אחד להתערב בשוק באמצעות רפורמת השוק הסיטונאי על הטלפוניה (לא על אינטרנט) לא צלח ומצא את עצמו בצורה מוזרה בכתב האישום בתיק 4000.

הבעיה היא שהרגולציה הישראלית מנותקת לחלוטין מהמציאות וחושבת שמוצר הטלפוניה הקווי הוא לא תחרותי ולכן צריך "לפקח" עליו או לייצר בשבילו "רפורמות" מיותרות. עובדה היא שהשוק הסיטונאי לטלפוניה פתוח ואף אחד לא מנצל אותו - כי פשוט אין צורך בו - אין ללקוח צורך בזה ואין לחברה המתחרה לבזק צורך בזה. הרי שנים סלקום ופרטנר משווקת טלפון על תשתית האינטרנט עם מאות אלפי לקוחות. אז הרגולציה המציאה "פטנט" (שוק סיטונאי על הטלפוניה) שאף אחד לא צריך אותו, ואחר כך אומרת: זה לא מצליח, ננסה משהו חדש. נו, ברור שזה לא יצליח אם אין בזה כל צורך.

הצעה למשרד התקשורת: עזבו את הטריקים והשטיקים של פיקוח מחירים, הסירו את הפיקוח ותנו לשוק לקבוע את המחירים במקומכם. לא צריך לסבך את העניינים רק כדי לספק פרנסה נצחית לפרופ' גרונאו.

בזק (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)בזק (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)

הגדרות רחבות

אני חייב להדגיש שוב: אין כוונתי בהסרת הרגולציה לחלוטין ומתן אפשרות לעסקים "להשתולל" בג'ונגל העסקי, כפי שכמה אנשים מנסים לצייר זאת. רגולציה נמצאת ותימצא בכל מקום בעולם העסקים, והיא גם הכרחית פשוט כי צריך גם "שוטרים" שיעמדו על המשמר. אבל במקרים רבים עודף רגולציה מוביל לא רק לנזק לצרכנים, אלא גם לשחיתות.

בסופו של דבר, ההחלטות של רשויות הגבלים עסקיים או של רגולטורים האחראים כביכול על תחרות ומחירים אינן צריכות להיות הגיוניות. בעצם ההחלטות יהיו כל מה שהרגולטור ירצה שיהיו. תמיד ההגדרות יהיו רחבות מספיק כדי לשבץ בהן אין־ספור פעמים את המילה תחרות ואת כל הניסוחים המשפטיים הדואגים לכאורה לצרכנים.

הבעיה בקליפת אגוז היא כזו: הרגולטורים לא מפחדים באמת מאלטשולר שחם, מרמי לוי או מבזק. הם מפחדים מהשוק ומהתוצאות הטובות לצרכנים של תחרות חופשית, בלי הלפיתה שלהם.

eliz@maariv.co.il